728 x 90
728 x 90
728 x 90
728 x 90

דברי הימים א'

דברי הימים א'
נואם: דוד בן גוריון,מימינו: אריה דיסנצ'יק, צבי דור, משה רון, טדי קולק. משמאלו: מיכאל אסף, פולה בן-גוריון

התארגנות ראשונה של עתונאים בתל-אביב במסגרת של אגודה מקצועית עצמאית נוצרה מתוך מצוקה. היא החלה בשנים 1934-5.

התארגנות ראשונה של עיתונאים בתל-אביב במסגרת של אגודה מקצועית עצמאית נוצרה מתוך מצוקה. היא החלה בשנים 1935-1934. בעיר העברית הופיעו שני עיתונים יומיים בלבד "הארץ" ו"דבר" ושבועונים פוליטיים במספר לא מועט (בראשם "הפועל הצעיר") וכתבי-עת שונים. מרכז העיתונות היה בירושלים, שגם בה הופיעו רק שני עיתונים יומיים ("דואר היום" ו"פלשתין פוסט", שלאחר קום המדינה הפך את שמו ל"ג'רוזלם פוסט"), אך שימשה מקום ישיבתם ופעילותם של עיתונאי-חוץ וסוכנויות-חוץ, שמספרם היה גדול יחסית. כתבי העיתונות המקומית ועיתונאי החוץ התארגנו יחד במסגרת שנקראה "התאגדות העיתונאים בישראל – ירושלים". העיתונאים בתל-אביב היו מקצתם מקצועיים, ופרנסתם העיקרית הייתה מן העתונות, ומקצתם חובבים שהכנסותיהם באו מעבודות שונות ותרמו מפרי עטם גם בלי לקבל שכר.

התחום המקצועי של העיתונאים היה למעשה פרוץ, או מופקר. העיתונאי היה משולל זכויות ומעמד וחסר הגנה מקצועית בכל הנוגע לתנאי העבודה (שכר, שעות העבודה, קביעות, תנאים סוציאליים). מצבם של עיתונאי "דבר" היה יחסית טוב יותר מאשר ב"הארץ". הם קיבלו שכר לפי הדרגה ההסתדרותית האחידה שהיתה נהוגה באותם ימים בכל המוסדות והמסגרות של ההסתדרות . השכר ב"הארץ" שולם לפי יכולתו של העיתון. לכאורה היתה שם "דרגה בסיסית", אך הדרגה המעשית היתה נמוכה ממנה והשכר שולם לפי יכולתו של העיתון.

המצב הכלכלי הקשה עורר קבוצת עיתונאים לנקוט יוזמה שתביא לשינוי בתחום המקצועי בדרך של התארגנות. בדצמבר 1934 קיימו היוזמים פגישה ראשונה בבית קפה גדארנסקי שברחוב יבנה (מקום מפגש ידוע בימים ההם) ובה הועלו הצעות להתארגנות מקצועית עצמאית. אם כי הכול הסכימו שיש הכרח לשנות את מעמד העיתונאי – המקצועי והכללי – היו שחששו מפני קשיים צפויים בדרך ההתארגנות המקצועית העצמאית. החששות האלו נבעו מכך, שעיתונאים חברי ההסתדרות הכללית והשתייכו למסגרת המקצועית של אגודת פועלי הדפוס, עלולים להתנגד לכל התארגנות שמחוץ למסגרת ההסתדרות הכללית של העובדים. העיתונאים שלא נמנו עם חברי ההסתדרות, טענו, כי בכל העולם יש איגודים מקצועיים עצמאיים לטיפול בבעיות המיוחדות של העיתונאים. מצדדי ההתארגנות העצמאית של העיתונאים גם העלו נימוק "פטריוטי": בהקמת איגוד עצמאי של העתונאים – אמרו – יינתן ביטוי ל"אחדות יישובית", כלומר אחדות לאומית. בסופו של דיון הוחלט לכנס אסיפה כללית זמנית של עיתונאים בקפה "קאסינו" שעל שפת הים בהשתתפות עיתונאים מקומיים ועיתונאי-חוץ. בכינוס הזה הוקמה "ועדת יסוד להכשרת הקרקע ולהכנת התנאים לאגודת עתונאים". חבריה היו י. בן-דור, שמעון סאמט, אורי קיסרי, גבריאל צפרוני ואחרים. באותו מעמד נבחרה גם מזכירות זמנית.

אספת היסוד: מיהו עיתונאי מקצועי?

אספת היסוד של האגודה התקיימה ב-11 בינואר 1935 באולם יאשה חפץ. הועלו בה לדיון נושאים רבים. ראש וראשון להם: מיהו עיתונאי מקצועי? היו שאמרו: עיתונאי הוא "כל מי שהוא עיתונאי ממשי, מבוקר עד ערב, שהעיתונות והעיתונאות כל אשר להם". אחרים אמרו: עיתונאי הוא "מי שהתעסקותו היא גם על העיתונות ולא רק עליה". בסופו של דיון, שהיה סוער, התקבלה הגדרה, שלפיה עיתונאי הוא "כל מי שעיקר פרנסתו על העיתונאות". הוחלט, ש"בתור חבר לאגודה יכול להתקבל כל אחד שעיקר פרנסתו על עבודה עתונאית, סופרי עיתונים המופיעים בארץ ובחו"ל היושבים ישיבת קבע בארץ".

באספה הועלה עוד נושא עקרוני: האם עורכי עיתונים ועיתונאים, מתוך כך שהם גם מו"לים, יכולים להתקבל חברים באגודה? הוחלט: א) חברי האגודה יכולים להיות עיתונאים שאינם מנצלים עיתונאים אחרים; ב) מעביד בתחום העיתונות אינו יכול להיות חבר באגודת העיתונאים.

מספר חברי אגודת העיתונאים בתל אביב היה – 27 . מספר העיתונאים היה גדול יותר. מארגני האגודה שמו להם מטרה להרחיב את השורות ורשמו לפניהם עיתונאים "שצריך לבוא עמם במגע כדי להניעם להצטרף לאגודה" כמו : ברל כצנלסון, מ. ביילינסון ("דבר"), ד"ר מ. גליקסון ("הארץ"), זלמן רובשוב (שזר), ד. זכאי, אברהם שלונסקי, נתן אלתרמן ואחרים.

עם הקמת האגודה הובעה משאלה-תקווה ש"יוקם מרכז ארצי במשותף עם האגודה הירושלמית". אך מיד התעוררה מחלוקת: איפה יהיה מקום מושבו של המרכז הארצי – בתל-אביב או בירושלים? במרוצת השנים הוקם המרכז בדמות האיגוד הארצי (ועל כך עוד ידובר).

האגודה בתל אביב פעלה בלי משרד, בלי כלים ארגוניים, בלי תקציב ובלי עזרה טכנית כלשהי. לעתים קרובות התעוררו מחלוקות בשאלות עקרוניות. לדוגמה: כאשר הועלתה הצעה להקים תא של "רפורטרים" במסגרת האגודה, היא נדחתה בשל התנגדות עזה של חברים אחרים, ובהם כמה מקרב ה"רפורטרים" עצמם. במצב זה לא התאפשרה פעילות רבה. חברים מעטים השקיעו מאמצים רבים, בהתנדבות, כדי להזיז דברים. התוצאות: "הפעולות היו זהירות והתוצאות זעירות", סיכם בזמנו אחד מראשיה.

מפנה של ממש: יוסף הפטמן ומשה רון

מפנה של ממש התחולל רק בסוף שנות השלושים. יוסף הפטמן (עורך "הבוקר"), דמות בולטת בקרב העיתונאים, "לקח את העניינים לידיים". הוא ביקש "לראות אגודה שבה מאוגדים עיתונאים מקצועיים בלבד ולא עיתונאים חובבים". הוא אמר: "על עיתונאי ארץ ישראל מוטלים תפקידים חשובים והיישוב (כלומר, העם היהודי בארץ) יצטרך להכיר בכך. עלינו גם להוכיח שהעיתונאים אינם בטלנים". כיצד מביאים לכך? בראש ובראשונה דרושה עבודה ארגונית מתמדת ונרחבת. בפעם הראשונה הועלתה הצעה למנות מזכיר לאגודה שיעבוד במשרה מלאה. גבריאל צפרוני, שהיה חבר בוועד האגודה, הציע למשה רון (דנציגרקרון), אז כתב ב"ידיעות אחרונות" שבעריכת ד"ר עזריאל קרליבך, לשמש בתפקיד זה. יוסף הפטמן, שעתה זה נבחר לכהונת יו"ר האגודה, שוחח ארוכות עם משה רון (השיחה, שנמשכה חמש שעות רצופות, התנהלה – בהיעדר משרד – בעת שטיילו בחוצות תל אביב) , והם סיכמו ביניהם את התנאים.

הצעת המועמדות הובאה לדיון בישיבה מיוחדת של ועד אגודת העיתונאים. בחלק הראשון של הישיבה השתתף המועמד. חברי הוועד הציגו שאלות מספר (אחת מהן: "מה עם העברית שלך?" משה רון – שהצטיין ביידיש (שנים רבות שימש כתב ב"היינט", העיתון היידישאי הגדול בוורשה) – השיב (ביידיש): "שוואך" (חלש). איש מחברי הוועד לא שאל אותו באשר לתכניות ולדרכי ארגון וניהול וארגון וכיו"ב. לאחר מכן התבקש לצאת ולהמתין בחוץ, עד לאחר שתתקבל ההחלטה. בדיון תמכו כל חברי הוועד במועמדות. חילוקי דעות התעוררו רק על אורך תקופת הנסיון. ארבעה חברים הציעו, שמזכיר האגודה יתקבל לתקופת ניסיון של "כמה חודשים", ואילו אחרים ביקשו להסתפק בניסיון של חודש ימים בלבד. לבסוף נתקבלה הצעת פשרה: תקופת ניסיון של חודשיים. למעשה, נמשכה "תקופת הינסיון" – ובלי החלטה נוספת – 35 שנה.

בהנהגתו של יוסף הפטמן ובפעילותו הדינאמית של משה רון שינתה האגודה את פניה. גם עתה לא עמד לרשותה משרד, שיאפשר לנהל את הפעילות בצורה הראויה. בספר זיכרונותיו מספר משה רון: "הכול התרכז והתנהל במגירת שולחן-כתיבה רעוע בחדרו של העיתונאי אשר שוורץ, שעבד במשרד סוכנות הידיעות היהודית סט"א-יט"א ברחוב מזא"ה; במשרד היה טלפון נעול, שהיה מותר לנו לשוחח רק חמש שיחות ביום. מגירת-השולחן ניתנה בהשאלה לאגודת העיתונאים לשעתיים ביום, וזאת שלא בידיעת הנהלת יט"א . לאחר זמן קצר נשכר חדר שלם (!) במשרד עורך-דין בשדרות רוטשילד 109 – ונשמנו מעט לרווחה".

הפעולה הראשונה שנעשתה הייתה לשכנע עיתונאים מקצועיים להצטרף לאגודה. המלאכה לא היתה קלה. בין העתונאים המקצועיים היו שהתנו את הצטרפותם בכך שהאגודה תוציא מתוכה את "אלה שאין להם שייכות לעבודה עיתונאית ממשית". מתוך כך נערך "טיהור", שקומם את החברים הלא-מקצועיים, והם סירבו לוותר על חברותם באגודה. אף היו מי שלא הסתפקו במחאה אלא הגישו לבית-המשפט של המנדאט הבריטי תביעה נגד האגודה . התוצאה הסופית: האגודה נהפכה לארגון-עיתונאים מקצועי. מס-החבר ששולם היה שילינג אחד לחודש. התקציב השנתי של האגודה הסתכם ב-100 לירות. ההכנסות כיסו רק שלושים אחוז (30 לירות) מן התקציב , כך שהגירעון הסתכם בשבעים אחוז (70 לירות).

בשנים 1939-1934 חל גידול ניכר במספר העיתונים העבריים והלועזיים. בארץ ישראל – שהאוכלוסייה היהודית בה מנתה בשנת 1939 כ-450 אלף נפש – הופיעו תשעה עיתונים יומיים בלשון העברית, ובהם חמישה עיתוני בוקר ("הארץ", "דבר", "הבוקר", "הצופה", "המשקיף"), והשאר עיתוני צהרים: "ידיעות אחרונות" ומוספים, שהוציאו "דבר", "הארץ" ו"הבוקר" ו"ידיעות" בשעות הצהריים. העיתונים ברובם (חוץ מ"הארץ" ו"ידיעות") היו מפלגתיים. כמו כן הופיע עיתון אחד באנגלית {"פלשתין פוסט") ושישה בלשון הגרמנית. באותה עת יצאו לאור 18 שבועונים (שניים באנגלית ואחד בלשון הערבית), שישה דו-שבועונים, 24 ירחונים (אחד באנגלית), ארבעה דו-ירחונים, שמונה רבעונים. מובן מאליו, שהתרחבות זו של העיתונות הביאה לגידול במספר חברי האגודה. אך הדברים לא היו פשוטים. ראשית, לא כל העתונאים המקצועיים הביעו נכונות להצטרף כחברים לאגודה, וזאת מסיבות שונות. שנית, רבים מאלה שעבדו בעיתונות לא היו עיתונאים מקצועיים. אך עדיין נותר כר נרחב לפעולה נמרצת של אגודת העיתונאים כדי להגדיל את מספר חבריה. ואכן, המאמץ שהושקע על ידי האגודה נשא פרי. מספר חברי האגודה גדל כמעט פי ארבעה – מ-27 בשנת 1935 ל-100 . האגודה נזקקה למשרד גדול יותר כדי לעמוד במשימות שהציבה לעצמה – בראש ובראשונה בתור איגוד מקצועי. בעזרתו של הקונסול הפולני בתל-אביב, עו"ד רוזמרין, השתכנה האגודה באחד מחדרי "המועדון הפולני" בשדרות רוטשילד 27, אך לאט- לאט השתלטה על המשרד כולו (שבעה חדרים).

במשרד הזה – ששמו הלך לפניו ושימש את האגודה שנים רבות עד הקמת "בית סוקולוב" (שעליו עוד יסופר בהרחבה) – החלה למעשה העבודה הארגונית והציבורית במלוא היקפה. הפעילות נעשתה בכמה תחומים, עיתונאיים וציבוריים. הראשון והחשוב שבהם – התחום המקצועי. נדרשו מאמצים רבים עד שהושגו הישגים מקצועיים ראשונים כמו קביעת תנאי-עבודה בסיסיים לעיתונאים. אחת הפעולות הבולטות בעת הזו הייתה בקליטתם של עיתונאים שעלו מאירופה, בעיקר מפולין, לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה ובתקופה שלאחר מכן. בראש ובראשונה דאגה האגודה לסיוע כספי ראשוני ולסידור עזרה רפואית, במידת הצורך. המאמץ העיקרי הופנה לסידורם של העיתונאים-העולים בעבודה. אף על פי שמצב העיתונות היה קשה מבחינה כלכלית היא קלטה, בלחץ האגודה, כמה עיתונאים, ובהם כאלה שבמרוצת הזמן הגיעו לעמדות בכירות.

מועדון העיתונות

בתוך זמן קצר הפך המשרד בשדרות רוטשילד 27 לביתם של העיתונאים ולמרכז העיתונות בכל התחומים ובכל המובנים. כאן הוקם ופעל בהתמדה "מועדון העיתונות", שבו הופיעו מנהיגי היישוב העברי, נבחרי העם היהודי, ראשי המשק והכלכלה, ולעתים גם ראשי השלטון המנדאטורי (הבריטי) ומסרו מידע מכל תחומי החיים לציבור באמצעות העיתונאים. בעצם, לא היה מנהיג, או איש-ציבור בעל מעמד, שלא פקדו את "שדרות רוטשילד 27 " אם במסגרת של מסיבת עיתונאים ואם במסגרת סגורה. כל הפגישות האלה הפיקו מידע רב. מכאן התנהל המאבק המשותף של העיתונות נגד גזרות השלטון המנדאטורי. "מועדון העיתונות" נעשה חלק בלתי נפרד מחיי אגודת העיתונאים, ואף שימש מוקד לפעילות ההסברה של היישוב העברי והתנועה הציונית. כאן הוכן החומר לשידורי תחנת הרדיו החשאית של ה"הגנה" ("תלם-שמיר-בועז"). כאן נפגשו עיתונאים מקומיים ועיתונאי-חוץ עם דוברי ה"הגנה" כדי לקבל מידע על מאבקו של היישוב העברי. בתקופת מלחמת העצמאות שימש "מועדון העיתונות" מקום מושבו של דובר ה"הגנה", שכיוון והדריך, בעזרת עובדי אגודת העיתונאים, את העיתונות המקומית והעולמית בקשר לפירסומים . ב"מועדון העיתונות" נמסר בפעם הראשונה המידע – מפי דוד בן גוריון וישראל גלילי – על החלטת מוסדות הביטחון לפרוץ את ההסגר על ירושלים הנצורה. מסיבת-העיתונאים הפכה למוסד-של-קבע. האגודה גבתה סכום של לירה אחת בעבור מסיבת עיתונאים. המחיר הזה כלל גם את הכיבוד שסיפק קפה "שדרות" הסמוך.

למרות המחלוקות החריפות שהתנהלו בימים ההם בין ימין ושמאל והמתחים העמוקים בין ה"הגנה", אצ"ל ולח"י שמרה אגודת העיתונאים על אופייה הבלתי מפלגתי. כאשר נשקפה סכנה של "מלחמת אחים" בין ארגונים אלה, נקטו נציגי העיתונות יוזמה ונפגשו עם ראשי ה"הגנה", אצ"ל ולח"י כדי להפיג את המתיחות. בתחום זה היה פעיל במיוחד – במסגרת "מועדון העיתונות" – אפרים תלמי, שהיה פעיל ה"הגנה" וערך את בטאונה במחתרת ("במחנה"). מכאן יצאה היוזמה להקמת "ועדת התגובה" (שעם הקמת המדינה הפכה ל"ועדת העורכים"), ששיתפה פעולה עם המוסדות הלאומיים לשם עמידה מלוכדת במאבקים נגד השלטון הבריטי, ובראש ובראשונה נגד הגזרות החמורות של הצנזורה. כאן המקום להעיר, כי במציאות של הימים ההם גילו העיתונאים המאורגנים "עמדה פטריוטית", אף על פי שהיו מחולקים בהשקפות עולמם, ולעתים קרובות התנהלו ביניהם ויכוחים חריפים. חובה לציין, שבמרוצת השנים – לאחר הקמת המדינה – קמו מערערים מתוך העתונאים על "ועדת העורכים" ודרך עבודתה מתוך טענה, שבעניינים מסוימים שיתוף הפעולה שלה עם השלטון היה מוגזם. בשנים האחרונות נחלש מעמדה של "ועדת העורכים" ואולי גם התערער.

עיתון העיתונאים

אגודת העיתונאים יזמה גם פעולות להידוק הקשר הישיר בין העיתונות לבין הציבור הרחב. כך יזמה את "עיתון העיתונאים" (מעין עיתון בעל-פה), שנערך מדי שבוע (בליל שבת) באולם "מוגרבי" (שחלף מן העולם) ומשך אליו קהל רב. עורכו הקבוע של "עיתון העיתונאים" היה יוסף הפטמן, איש חד לשון, שבהופעותיו הפומביות עשה שימוש רב בנוטריקון. הופעת הבכורה של "עיתון העיתונאים" נערכה בדצמבר 1939 וכל הכרטיסים (אלף במספר!) נמכרו ומאות אנשים נוספים נשארו מחוץ לאולם. הצלחתו של ה"עיתון" היתה כה גדולה, שבמרוצת הזמן נוצר "שוק שחור" במחיר הכרטיסים.

הפופולאריות של "עיתון העיתונאים" עוררה עניין גם אצל השלטונות הבריטיים.
הם עקבו בהתמדה אחר ה"עיתון" – בתחילה באהדה רבה. כאשר ביום שישי אחד, בתקופת מלחמת העולם הראשונה, הפציצו מטוסים איטלקיים את תל אביב, היו שביקשו לבטל בליל-שבת את "עיתון העיתונאים" באולם "מוגרבי" בשל החרדה מפני הצפוי וגם מתוך חשש שלא יבוא קהל. ראש העירייה, ישראל רוקח, ביקש לקיים את ה"עיתון" ואף התחייב לבוא ולשאת דברים. הוא לא היה היחיד. גם הפקידות הבריטית הבכירה עודדה לערוך את ה"עיתון" במקום ובזמן שנקבעו וציינה, ש"זהו חלק מהמערכה המוסרית-פסיכולוגית נגד האויב הנאצי-הפאשיסטי". שנים מספר לאחר מכן, כאשר התערערו היחסים בין היישוב העברי ובין השלטונות, דרש מפקד המשטרה הבריטי בתל-אביב לקבל מראש את נוסח הנאומים ב"עיתון העיתונאים", ובייחוד את "הגימטריות של יוסף הפטמן". המפקד הבריטי טען, כי המשטרה החשאית (ה-סי.אי.די.) סבורה, ש "הגימטריות הן תחבולות מיסטיות משובצות במגמה עוינת לממשלת הוד מלכותו". כל ההסברים, שהגימטריות אינן אלא שעשועי-לשון מאולתרים ובינם לבין פוליטיקה אין קשר כלשהו – לא הועילו. הגיעו דברים לידי כך, ש"עיתון העיתונאים" נפסק זמנית. העניין עורר הדים באנגליה וכמה חברי פרלמנט, ידידי היישוב העברי, הפעילו את השפעתם ובשל כך הודיע מפקד המשטרה שאפשר לחדש את הופעת "עיתון העיתונאים" בתנאי שיימסרו מראש שמות המשתתפים ונושאי הנאומים. ומאז – לאורך זמן רב – נשלחו שני בלשים בריטים לאולם "מוגרבי" ורשמו את תוכן הנאומים, ובייחוד את הגימטריות.

עם כל החשיבות שייחסו לפעילות העיתונאית והציבורית – בראש סדר היום של האגודה עמדו הבעיות המקצועיות וענייני תעסוקה, שבהן טפלו הוועדות השונות, כמו, הוועדה המקצועית, הוועדה לחוקת עבודה והוועדה לטיפול במחוסרי העבודה כל אחת בתחומה. הקשיים בתחום התעסוקה היו רבים. אמנם הופיעו אז עיתונים חדשים ("הזמן" ו"הגה", עיתון יומי מנוקד). אבל מצד אחר גזרו השלטונות על העיתונים – בשנים 1945-1942 – קיצוצים במכסות הנייר. הקיצוצים, שהוחמרו משנה לשנה, אילצו את כל העיתונים לצמצם את המספר השבועי של העמודים בכל עיתון יומי עד כדי מחצית (מ-58-50 ל-28 עמודים). קליטת עיתונאים נוספים במצב זה היתה מוגבלת, כמעט בלתי אפשרית. למרות זאת, סודרו כמה עיתונאים בעבודה (צריך לציין, שבעת ההיא החל להופיע עיתון חדש, "משמר", שהפך אחר כך ל"על המשמר") . ההישג החשוב ביותר של האגודה באותה תקופה היה בשמירה על רמת השכר (שלא היתה גבוהה בלשון המעטה) ועל התעסוקה של העיתונאים. בשנת 1945 החריפו בעיות השכר, אך לאחר טיפול נמרץ של הוועדה המקצועית נמצא פתרון מניח את הדעת. טופלו גם מקרים של פיטורי עיתונאים. לאחר משא-ומתן בוטלו הודעות הפיטורים בחלקן, ואף הושג הסכם לגבי תשלום פיצויים לחברים שהסכימו לפרוש מהעבודה. לאור המצב ייסדה האגודה קרן להגשת סעד כספי לעיתונאים במקרה של פיטורים, או סגירת עיתון, וזאת נוסף על קופת מילווה שהוקמה קודם לכן. מספר העיתונאים המאורגנים בארץ היה 178 , ובהם 131 חברי אגודת העיתונאים בתל אביב. בעת ההיא הוקם באגודה תא ("סקציה") של עיתונאי המושבות.

האיגוד הארצי של העיתונאים

רק כאשר החלה ההתארגנות של האיגוד הארצי של העיתונאים בארץ ישראל בשנת 1946 (התאריך המדוייק: כ"ג באדר תש"ו) – בנשיאות גרשון אגרון (אגרונסקי), מיכאל אסף ויוסף הפטמן – נעשתה בפעם הראשונה פעולה כללית בכל העיתונים היומיים להעלאת שכרם של העיתונאים, ואף הועלו תביעות להבטחת תנאים סוציאליים. לאחר מו"מ ממושך הושג חלק ניכר מן התביעות. האגודה הוכיחה את כוחה ואת סמכותה בהסדרת העניינים המקצועיים.

בינתיים החלה האגודה לטפל בהבטחת שיכון לחבריה. בהרשמה הראשונה נרשמו 16 חברים. השיכון היה עממי, בדומה לזה שבנו אז עובדים, שהשתייכו לאיגודים מקצועיים שונים. השיכונים הראשונים של העיתונאים נבנו בתל-אביב (יד אליהו) ורמת גן. המשתכנים היו עיתונאים בעלי משפחות שהתגוררו בדירות קטנות בחזקת דיירים. במרוצת השנים התרחב מפעל השיכון. לרשותם של עיתונאים משתכנים גם הועמדו מגרשים באזורים יוקרתיים (כמו מעבר לירקון, שיכון ל') בתנאים נוחים (שניתנו אז גם לאנשי איגודים וארגונים אחרים). מן הראוי לציין, שבחלקים שונים של הציבוריות הישראלית – ובכלל זה התקשורת – נשמעו קולות ביקורתיים. יש לציין, כי שנים רבות היו מגרשי המשתכנים (בשיכון ל') מוקפאים ולאחר סחבת ארוכה בוצע רק השלב הראשון של הבנייה, ואילו השלב השני עדיין מצפה למימוש. מאז ועד היום לא יזמה האגודה הקמת שיכונים נוספים ולא נתנה את ידה לפעילות בתחום זה.

עם הקמת המדינה נפתח פרק חדש בעיתונות הישראלית. בשנת תש"ח הופיעו בארץ 19 עיתונים יומיים, ובהם 16 בעברית ושלושה בלועזית: הארץ, דבר, הבוקר, הצופה,
המשקיף (נסגר לאחר זמן קצר), על המשמר, קול העם, חרות, הגה, היום, ידיעות אחרונות, מעריב, יום יום (עיתון הערב של הארץ), חדשות הערב (שנסגר לאחר זמן קצר), הדור (שנסגר לאחר שש שנים), המבשר (שנסגר גם הוא ובמקומו בא לעולם המודיע , פלשתין פוסט (בלשון האנגלית, שהפך לג'רוזלם פוסט), ידיעות חדשות וידיעות היום (שני האחרונים בלשון הגרמנית). מספר חברי האגודה היה 250 .

במלחמת העצמאות עלתה קרנה של העיתונות, שמשכה אליה – בדרך הטבע – התעניינות רבה מאוד בקרב הציבור בכללו. אך מצד אחר גרמה לקיפאון במצב הכללי של הכלכלה בארץ. בתקופה זו, רוויית גבורה ודם, הדעת והזמן לא היו נתונים למערכות בענייני שכר ותנאי עבודה. העיתונאים והעיתונים ראו את עצמם מגוייסים למילוי השליחות העיתונאית ועשו את עבודתם בחזיתות ובעורף כמשרתי המדינה וציבור הקוראים, שגדל ללא שיעור. רק בתום מלחמת העצמאות חידשה האגודה את הפעילות האינטנסיבית בתחום המקצועי.

בשנים 1952-1950 חלה התקדמות חסרת תקדים בשני עניינים: רמת השכר וחוקת עבודה. בתוך שנתיים הועלה שכרם של העיתונאים שלוש פעמים – בסך הכול בשיעור של יותר מ-% 50. מו"מ ממושך, שהסתיים בבוררות, הוסכם על תשלום של % 90 מן השכר החודשי מענק-חגים (מעין משכורת 13 ) בשני שיעורים שווים (אחד לפני חג הפסח ואחד לפני ראש השנה). כמו כן אושרה חוקת עבודה ונקבע דירוג מקצועי בעיתונות (שש דרגות). על כל אלה נחתם בפעם הראשונה הסכם עם איגוד המו"לים (של העיתונים). עדיין לא נמצא פתרון לבעיה שנגעה לעיתונאים שעבדו בעיתונים של ההסתדרות (דבר, על המשמר, הצופה), שבה דרגת המשכורת המשפחתית (כלומר; לפי גודל המשפחה של העובד) הנהוגה בהסתדרות. לפי הדרגה המשפחתית, התנאים הסוציאליים היו משופרים, אך השכר נמוך לעומת שכרם של העיתונאים בעיתונים אחרים. אגודת העיתונאים פעלה באופן נמרץ כדי לקבוע דרגת שכר ותנאים סוציאליים שווים בכל העיתונים. המחלוקת בנושא זה הייתה טעונה גם ב"מטען אידיאולוגי". הדיונים בין האגודה ובין ההסתדרות התנהלו – בהשתתפות פעילה של עיתונאים שעבדו בעיתונים הסתדרותיים – זמן רב ורק בשנים 1957-1956 הושג הסכם על תנאי-שכר ותנאים סוציאליים שווים לעיתונאים בכל העיתונים.

בשנות ה-50 התעוררה מחלוקת חריפה בין חברי האגודה על נושא בעל אופי פוליטי מובהק. בזירה הבין-לאומית העמיק המשבר בין שני הגושים הגדולים (המערבי והמזרחי). מתוך כך התפלג הארגון הבין-לאומי של העיתונאים. העיתונאים נדרשו להכריע בין שני הארגונים. בדיונים נתגלו חילוקי דעות והרוחות סערו. ההכרעה נפלה במשאל חברים, שבו הצביעו 160 חברים בעד הצטרפות לארגון המערבי ו-39 נגד. משאל חברים היה בבחינת אירוע יוצא-דופן באגודה. המחלוקת הפנימית בנושא זה בין חברי האגודה עוררה עניין רב בציבור, ובמיוחד ב חוגים הפוליטיים.

העיתונות הלועזית

בדברי ימיה של אגודת העיתונאים שזורות גם כמה תופעות פאראדוכסאליות. אחת מהן: ב-22 במארס 1953 התקיימה אסיפה כללית של עיתונאי תל-אביב ובה נערך דיון נרגש על העיתונות הלועזית. בשל גלי העלייה מארצות שונות – פולין, בולגריה, עיראק, רומניה, הונגריה, תימן, צפון אפריקה ואחרות – החלו להופיע בישראל עיתונים בשפות שונות כדי לספק את צורכיהם של העולים, שרובם עדיין לא ידעו עברית. לאחר דיון סוער הביעה האסיפה הכללית "דאגה מריבוי העיתונות הלועזית בישראל" והטילה על הוועד החדש שנבחר "לבוא בדברים עם מוסדות הממשלה וגופים ציבוריים ולהכין תכנית לבלימת שטפון הלועזיות בישראל".

אולם החלטה לחוד – ומציאות לחוד. העיתונות הלועזית התרחבה וקלטה מספר ניכר של עיתונאים, רובם הגדול עולים חדשים ומיעוטם ותיקים שהיו בקיאים בלשונות לעז. אגודת העיתונאים פתחה לפניהם את שעריה וטיפלה בהם במסירות והושיטה להם כל עזרה אפשרית. יתרה מזו: בתחילת שנות החמישים, כאשר החלה הפריחה של העיתונות היומית בשפות שונות, פעלה באגודה ועדה מיוחדת להדרכת העיתונאים החדשים הן בעבודה המקצועית הן בעניינים הנוגעים בתנאי השכר והעבודה. העיתונים הלועזיים שהופיעו בעת ההיא – נוסף על עיתונים ותיקים באנגלית, בערבית ובגרמנית – היו ביידיש (לעצטע נייעס, יידישע צייטונג), בהונגרית (אוי קלט), ברומנית (ויאצה נוסטרה), בפולנית (נוביני קורייר), ברוסית (נאשה סטראנה), בצרפתית (ל'אקו ד'ישראל), בבולגרית (פאר) ועוד. העליות, שזרמו בשנים האלה הגדילו את תפוצתם של עיתונים אלה. כל העיתונאים שעבדו בהם היו לא רק חברים באגודת העיתונאים, אלא לא מעטים מהם גם היו פעילים בוועד (ההנהלה) ובוועדות שונות. העיתונות הלועזית היומית, ברובה, היתה בבעלות מפלגתית (בעיקר מפא"י, שהיתה אז בשלטון) , ושמה הלך לפניה (בייחוד בעולם העיתונות) כ"אימפריה של הימלפרב", על שם האיש שניהל אותה במשך שנים ביד חזקה (הוא גם ערך כמה מהעיתונים בשפות שונות). "אימפריה" זו הצמטמצה והצטמקה במרוצת השנים, עד שנעלמה בשנות ה-90 . במקומה הופיעו – בשל גלי העלייה מארצות חבר העמים לשעבר –עיתונים חדשים ,בעיקר בלשון הרוסית, שתפוצתם הייתה גדולה.

אולי יעניין אותך לקרוא גם:

aguda ad haaretz

הרשמו לניוזלטר

קבלו מדי שבוע אל תיבת הדואר האלקטרוני שלכם מבחר כותרות, ידיעות, כתבות ומאמרים בנושאי תקשורת ועיתונות מהארץ ומהעולם.