728 x 90
728 x 90
728 x 90
728 x 90

דברי הימים ב'

דברי הימים ב'
נואם: יצחק רבין.משמאלו: ד"ר הרצל רוזנבלום, מימינו: יעקב עמית, צבי צור, משה רון, חיים ברלב.

בשנות ה-50 גדל כוחה של האגודה. היא חוללה שינויים מסויימים בהתארגנותה הפנימית והגבירה את פעילותה בתחום המקצועי

 

בשנות ה-50 גדל כוחה של האגודה. היא חוללה שינויים מסוימים בהתארגנותה הפנימית והגבירה את פעילותה בתחום המקצועי. לפי החלטת הוועד (ההנהלה) התמנה איש מיוחד לתפקיד רכז (ר' פתוחה) מקצועי, שייחד את כל זמנו ומרצו לטיפול בעניינים המקצועיים. מאיר בן גור מילא תפקיד זה יותר מ-15 שנה ותרם רבות לקידום העניינים. בינתיים גם הקימה האגודה תאים מקצועיים של כתבים (כתבים לענייני כלכלה, כתבים לענייני צבא וביטחון, כתבים לעניינים מדיניים, כתבים מוניצפאליים, כתבים לענייני מפלגות, כתבי ספורט, כתבים לענייני משטרה, כתבים לענייני ההסתדרות, כתבות בעיתוני נשים, כתבים לענייני תיירות, מבקרי תאטרון וקולנוע, וכן תא של צלמי עיתונות). כמו-כן הוקם גם תא מיוחד של עיתונאי המושבות, שהיו חברים באגודת העיתונאים בתל אביב. האגודה פעלה בשיתוף פעולה מלא עם ועדי העיתונאים בעיתונות ובשירות השידור (ממחצית שנות ה-60: רשות השידור) וסייעה להם בכל פעולותיהם לשיפור השכר והתנאים של העיתונאים ובעמידתם מול ההנהלות.

ההתקדמות, שחלה בעיתונות, יצרה מקומות עבודה נוספים ובתוך כך גם גדל מספר חברי האגודה. הופיעו עיתונים יומיים חדשים בעברית (למרחב, זמנים) ובשפות לועזיות והתרחבו העיתונים הקיימים (במיוחד שני עיתוני הצהריים). בצדם הופיעו עיתוני ילדים ונוער ועיתונים מיוחדים לנשים. הוקמה סוכנות הידיעות "עתים" (שמניותיה היו בידי המו"לים של העיתונים). "העולם הזה", שאורי אבנרי ושלום כהן רכשו מאורי קיסרי, קיבל כיוון חדש. בשנתיים בלבד (1956–1958 ) גדל מספר חברי האגודה מ- 300 ל-500, ובהם כ-30 עיתונאיות (לעומת עשר בשנת 1948 ).

פעילותה של האגודה הסתעפה בכל תחומי טיפולה. היא שקדה על חיזוק יסודות האיגוד הארצי – למעשה בהנהגתה – בקביעת תקנון אחיד לכל עיתונאי ישראל וייצוג משותף כלפי פנים וכלפי חוץ. בזכות כך הגיעו העיתונאים להישגים חשובים בתנאי העבודה והשכר, שלמענם נאבקו שנים לא מעטות (בשנת 1955 אף הייתה שביתה קצרה בעיתון אחד בלבד). בתקופה זו הונחו, למעשה, היסודות להסכמי עבודה המחייבים את כל העיתונים והעיתונאים בארץ. ההסכמים שנחתמו עם איגוד המו"לים היו מבוססים על דירוג מקצועי (6 דרגות, לפי התפקידים) ותנאי עבודה בסיסיים (גם הם לפי תפקידים; לדוגמה: מכסת שעות העבודה של עורכי-לילה הייתה פחותה מזו של כתבים). הסכמי השכר התחדשו – לאחר מו"מ ישיר ומייגע בין הצדדים – בכל שנתיים. לרוב, שופרו התנאים מהסכם להסכם. בדרך כלל, שמרו כל הצדדים בהקפדה על קיום ההסכמים וכל תלונה על חריגה כלשהי מן המוסכם נתבררה בשיחות ישירות בין הצדדים, בלא להיזקק לבתי-דין. בשנים האלה היו מקרים מעטים בלבד שבהם יושבו חילוקי-דעות אצל בוררים מוסכמים.

ועדת הרצון הטוב

בעת שקידתה בתחום המקצועי המשיכה האגודה גם בפעילותה הציבורית הכללית, ואף הרחיבה אותה. כך, למשל, יזמה בשנת 1955 – לקראת הבחירות לכנסת השלישית – הקמה של "ועדת הרצון הטוב" בהשתתפות נציגי העיתונות והמפלגות במטרה "למנוע הסתה ותעמולה בלתי הוגנת". האגודה פנתה למנהיגי כל המפלגות
(ובראשם משה שרת, שכיהן אז בתפקיד ראש הממשלה) והציעה להם להשתתף בוועדה – וכולם הביעו את הסכמתם. הוועדה התכנסה יום-יום במשרדי האגודה – עדיין בשדרות רוטשילד 27 – וטיפלה בכל התלונות שהוגשו. בראש הוועדה עמד מיכאל אסף. עם הקמת הוועדה הוסכם, שכל ההחלטות יהיו בעלות תוקף רק אם יתקבלו פה אחד. היו תלונות שונות שבהן נדרשו אפוא מאמצי שכנוע רבים מצד המשתתפים כדי להגיע להסכמה. לפני הקמת הוועדה פקפקו רבים בסיכויי להצלחתה, אך התוצאות היו מפתיעות. לא אחר מאשר יו"ר ועדת הבחירות המרכזית לכנסת, שופט בית המשפט העליון ד"ר ש. אגרנט, חלק לה שבחים בסיום עבודתה. הוא אמר, כי "ועדת הרצון הטוב השפיעה לא במעט על הרוח הטובה בתקופת מסע הבחירות".

שנות ה-60 וה-70 היו מכריעות בתקשורת הישראלית, במיוחד בגלל התמורות המהותיות שהתחוללו במדינה כתוצאה ממלחמת ששת הימים ומלחמת יום הכיפורים מזה והקמת הטלוויזיה הכללית (במסגרת רשות השידור הממלכתית במקום שירות השידור הממשלתי) והחינוכית מזה. שתי המלחמות שהיו בשני עשורים אלה העצימו את התעניינות הציבור בכללו בדיווחים ובפרשנויות וגם הרחיבו מאוד את תחומי הסיקור, שחייבו את העיתונות הכתובה והאלקטרונית לקלוט עיתונאים נוספים ובדרך הטבע הגדילו את מספר חברי האגודה. ההתפתחויות בתקשורת – הפעלת הטלוויזיה, הסתעפות רשתות השידור של "קול ישראל", התרחבות תחנת השידור הצבאית (גלי צה"ל) וגם השינויים, שחלו בעתונות הכתובה, השפיעו במידה רבה על סדר יומה של האגודה ועל אופי פעולתה וממדיה ויצרו אפשרויות חדשות לקידומם של עיתונאים בתחומים רבים.

ואכן, שני עשורים אלה – חוץ מן השנים 1974-1972 – היטיבו עם העיתונאים בתחום השכר ותנאי העבודה. בשנים אלה גבר שיתוף הפעולה בין האגודה בתל-אביב לבין האגודה הירושלמית במסגרת האיגוד הארצי. מלחמת יום הכיפורים, מלחמת ההתשה, שקדמה לה, והמיתון, שפקד את המשק במדינה נתנו אותותיהם כלכלית גם על התקשורת. תפקידו של איגוד מקצועי במצב זה הוא לעקוב בעיניים פקוחות ורגישות אחר המתרחש ולשמור מכל משמר על מעמד העיתונאים מן הבחינה המקצועית לא ייפגע. יצויין, כי מבחינה זו יצאו העתונאים בשלום. יתרה מזו, כבר בראשית התאוששותו של המשק החל האיגוד המקצועי של העתונאים בפעילות אינטנסיבית לשיפור תנאי העבודה. במסגרת פעילות זו התנהלו מאבקים קשים מול איגוד המו"לים (המעסיקים), ורק לאחר שביתה כללית הגיעו הצדדים לידי הבנה וחתמו על הסכמי עבודה קיבוציים, שבהם עוגנו ההישגים: תוספות שכר, הרחבת סולם הדירוג (תשע דרגות במקום שש, ולאחר מכן הועלה הסולם ב – 4-3 דרגות נוספות) והטבות מיוחדות. בתקופה זו גם תוקנו כמה אפליות, שהיו נהוגות בשכרם של עיתונאי רשות השידור לעומת שכר העיתונאים בעיתונות הכתובה. מן הראוי להוסיף, כי תנאי העבודה (כולל השכר), שנקבעו בהסכמים הקיבוציים היו בסיסיים. בשני עיתוני הצהריים (מעריב וידיעות אחרונות) היו תנאי השכר משופרים יותר והם נקבעו בהסכמים מיוחדים, שהושגו בין ועדי העתונאים לבין הבעלים. הוועדה המקצועית של האגודה עודדה את הוועדים, ולעתים גם סייעה להם בהדרכה ובעצה במאבקיהם למען השגת תנאים מיוחדים.

מערכה קשה נגד הממשלה

במחצית שנות ה-70 נאלצו העיתונאים, בפעם הראשונה, לנהל מערכה קשה נגד הממשלה בעקבות מסקנות ועדת בן-שחר בעניין המסים, שפגעו קשות בהכנסה הנקייה (נטו).
לפי המסקנות האלה חויבו במס גם התשלומים לכיסוי הוצאות רכב, טלפונים ואירוח לצורך מילוי התפקיד. הנפגעים ביותר מגזרות אלו היו כתבי השטח שהוצאות הרכב-הטלפון-האירוח שלהם גבוהות במיוחד. ככל שעיתונאים נסעו למרחקים גדולים יותר, ניהלו יותר שיחות טלפון ואירחו יותר בני אדם לצורך העבודה והפסדם בשכר הנטו היה גדול יותר. במאבק, שהופנה כלפי הממשלה, קיימו העיתונאים שביתה בכל כלי התקשורת. לאחר מו"מ ממושך עם ראשי האוצר נמצאו דרכים ישירות ועקיפות שתיקנו במידה לא מעטה את הנזקים שנגרמו לעיתונאים בעקבות מסקנות בן-שחר. גם המו"לים נדרשו לעשות שינויים לא מעטים בסולם תשלום ההוצאות בעבור רכב וטלפון – ורובם גם נענו בצורות שונות.

המציאות החדשה בתקשורת יצרה בעיות מיוחדות גם בתוכה פנימה. במחצית השנייה של שנות ה-60 התעוררו בעיתונות הכתובה (הן בקרב המעסיקים הן בקרב העיתונאים) חששות כבדים בשל הקמת הטלוויזיה, העלולה לנגוס מ"עוגת הפרסומת", ואולי גם לפגוע בתפוצה, וכתוצאה מכך תחול ירידה בהכנסות העיתונים, שתפגע לא רק בכיסיהם של הבעלים, אלא אף עלולה להביא לצמצום ההוצאות של העיתונים שבעקבותיו יגיעו לפיטורי עיתונאים. האגודה בתל-אביב, שחבריה ברובם היו מהעיתונות הכתובה, הייתה ערה וקשובה לנושא הרגיש והמורכב וטיפלה בו בצורה עניינית וזהירה. היא פעלה ככל יכולתה כדי לשמור על האינטרסים הקיומיים של העיתונאים בעיתונות הכתובה וכדי להבטיח את זכויותיהם של העיתונאים בתקשורת האלקטרונית (שגם בתוכה פנימה היה הבדל בין הגישות של עיתונאי הרדיו מזה לבין עיתונאי הטלוויזיה מזה). נוסף על הטיפול המעשי בתחום זה קיימה האגודה דיונים פנימיים וגם עיתונאיים-ציבוריים במסגרותיה השונות (בין השאר ב"ספר השנה" , שעליו עוד ידובר בהמשך). כך, למשל, נערכו סימפוזיונים בנושאים כמו: הטלוויזיה – סכנה לעיתונות? הרדיו בעידן הטלוויזיה, וכן עימות בין עיתונאים וחברי הוועד המנהל של רשות השידור. חובה לציין, כי לא לכל אורך הדיונים בנושאי עיתונות-ראדיו-טלוויזיה שררה הרמוניה בין האגודה בתל אביב לבין האגודה הירושלמית (בשנות ה-80 נוצרו פרצות במערכות היחסים בין שתי האגודות על רקע הטיפול בבעיות המקצועיות המיוחדות בטלוויזיה, ועל כך עוד ידובר בהמשך).

בתחילת שנות ה-60 הגבירה האגודה את פעילותה בתחום האתיקה המקצועית – הן במסגרת הפנימית שלה הן במסגרות של מועצת העיתונות. ב"שולחן הערוך העיתונאי" קבעה האגודה כמה וכמה סייגים לחבריה, ובהם סייג בזו הלשון:
"לא יכתוב עיתונאי מאמרים וכתבות ולא ימסור ידיעות וכיו"ב, וכן לא יעשה שום עבודת פרסומת בגדר יחסי ציבור על פי הצעתם, או הזמנתם של מוסדות וגופים, ובייחוד לא של מוסדות וגופים, שאת פעולותיהם הוא מסקר; לא יעשה זאת תמורת תשלום, או כל גמול אחר". שנה לאחר הקמת מועצת העיתונות, שהרחיבה במרוצת השנים את הסייגים וחידדה אותם, אמר היו"ר הראשון שלה, זאב שרף: "אגודת העיתונאים היא לא רק אגודה מקצועית. היא הגוף העיתונאי הראשון בארץ שהנהיג לעצמו כללי אתיקה".

הקמת מועצת העיתונות

האגודה הייתה בין הגורמים הראשיים (במסגרת האיגוד הארצי ובשיתוף פעולה מלא עם האגודות בירושלים ובחיפה) שנתנו יד בשנת 1963 להקמת מועצת העיתונות, (המורכבת מנציגי אגודות העיתונאים, העורכים, המו"לים ואנשי ציבור) כדי להגן על חופש העיתונות ולפקח על שמירת כללי האתיקה. לאורך כל השנים מילאו נציגי העיתונאים תפקיד בעל ערך בפעילות המועצה ושלוחותיה בתחומי האתיקה העיתונאית ובמערכות שניהלה נגד כל נסיון להצר את צעדי העיתונות ולפגוע בעצמאותה ובחופש הדיווח והמידע. המערכה הראשונה בתחום זה כבר התנהלה בשנות ה-60 נגד חוק לשון הרע, שהכנסת החמישית אישרה אותו בסוף תקופת כהונתה (כאן המקום לציין, כי העיתונות קיימה שביתת מחאה נגד החוק). פעילותם של נציגי העיתונות (בשיתוף עם מועצת העיתונות, וגם בנפרד) גברה בשנים שלאחר מכן, כאשר התרבו מערכות נגד התקשורת ונעשו ניסיונות להגביל – אם באמצעים אדמיניסטראטיביים ואם באמצעות חקיקה ותקנות – את חופש הביטוי ולערום מכשולים בדרך עבודתם של העיתונאים. יש לציין, כי שיתוף הפעולה במועצת העיתונות היה בכל התחומים, גם אם בעניינים שונים נחלקו לעתים הדעות בין נציגי העיתונות בינם לבין עצמם וביניהם לבין נציגי המרכיבים האחרים, כולם או מקצתם, לפי העניין.

אין ספק, כי שנות ה-60 וה-70 היו מן הפוריות ביותר בפעילות האגודה גם לפי מבחן התוצאות. מספר חבריה בסוף שנות ה-60 היה כ-700 ובסוף שנות ה-70 הגיע ליותר מ-800 . כאו המקום לציין, כי בתקופה זו חל גידול ניכר במספר העיתונאיות שהשתלבו בפעילויות האגודה, ולא מעטות מהן החלו למלא תפקידים מרכזיים במוסדות האגודה – ההנהלה, הוועדות והתאים. מאז גדלה והתרחבה פעילות העיתונאיות בחיי היום-יום של האגודה.

לעומת שני עשורים אלה – שנות ה-80 וה-90 היו "בעייתיות" באגודה בכל הנוגע לפעילותה בתור איגוד מקצועי. מצד אחד, זו הייתה תקופה מבורכת בתקשורת: הטלוויזיה הכללית (הממלכתית) התבססה ו בצדה עלו לאוויר הערוץ השני וערוצי הכבלים; מערכות שידורי הרדיו התרחבו ונוספו רשתות ב"קול ישראל" ובגלי צה"ל, ונוסף על כך באו לעולם תחנות הרדיו האזוריות. בעיתונות הכתובה היו עליות וירידות. בו-זמנית חלו בה חידושים (עידן העופרת היצוקה הגיע לקצו והחל עידון המחשוב) . היו גם תופעות של גידול וצמיחה (הופעת עיתונים חדשים כמו "חדשות", שהחזיק מעמד כעשר שנים, והמקומונים, שהשתרשו והתרחבו) מזה ושל קריסה מזה (סגירת "דבר" ו"על המשמר", שציינה את קץ העיתונות האידאולוגית, הציבורית והמפלגתית). מצד שני, זו הייתה תקופה עמוסת משברים.

חדשות והמקומונים – חוזים אישיים

דווקא לידתם של "חדשות" והמקומונים שיצרו, בדרך הטבע, מקומות עבודה חדשים – העמידה את האיגוד המקצועי של העיתונאים לפני מציאות חדשה: תנאי העבודה של העיתונאים בעיתונים האלה היו מושתתים על חוזים אישיים ולא על ההסכמים הקיבוציים שהיו נהוגים בעיתונות הכתובה. באחד העיתונים ("הארץ", שבעליו היו המו"לים של "חדשות" והמקומונים) כבר היו כמה עיתונאים שעברו מן ההסכם הקיבוצי לחוזים אישיים. אך ב"חדשות" ובמקומונים התעלמו מלכתחילה מן ההסכמים הקיבוציים שבין האיגוד המקצועי של העיתונאים לבין איגוד המו"לים שבעלי "הארץ" היו חברים בו. מנקודת ראותם של האיגוד המקצועי ושל העיתונאים המאורגנים ברובם המכריע נמתח כאן קו של "שבירה".
אגודת העיתונאים ניהלה מאבק חריף לקראת הופעת "חדשות". ביום הופעת הגיליון הראשון של העיתון הפגינו עיתונאים (ובהם גם אחדים מעיתונאי "הארץ")
ליד שערי בית הדפוס, שבו נדפס, כדי למנוע את הפצתו (בעלי העיתון היו ערוכים לכך והכינו מראש הליקופטר שהוציא את הגליונות המודפסים לחלוקה בכל רחבי הארץ). המאבק נגד "חדשות" לא זכה להצלחה, בלשון המעטה. יתר על כן, כאן החל עידן חדש במערכות יחסי העבודה בתקשורת.

הצלחת "חדשות" בעניין החוזים האישיים עוררה ועודדה מו"לים אחרים לנסות ולהנהיג חוזים אישיים גם בעיתוניהם. ניסיונות כאלה נעשו במשא-ומתן אישי, שניהלו מו"לים עם עיתונאים בכירים והציעו להם תנאים משופרים בתמורה לחתימה על חוזים אישיים. האיגוד המקצועי והעתונאים ראו בהמרת ההסכמים הקיבוציים לחוזים אישיים סכנה מאיימת בכמה כיוונים: החוזה האישי אמנם ישפר שיפור ניכר את תנאי שכרם של עיתונאים מעטים בלבד, בעיקר בכירים, אך לעומת זאת יורעו תנאי העבודה והשכר של רוב העיתונאים (ובייחוד עיתונאים חדשים שיתקבלו לעבודה) , יעורער מעמד הקביעות שלהם ויאפשר למו"לים להפעיל את שוט הפיטורים כאוות נפשם. החוזה האישי, אמרו, מערער את ביטחונו של העיתונאי במקום עבודתו. ומה שחמור יותר – הוסיפו – החוזה האישי יוצר תלות מלאה של העיתונאי בבעלים והיא עלולה לאיים על עצמאותו המקצועית הטהורה (והרי אין דבר חשוב ויקר יותר לעיתונאי מעצמאותו). בשיתוף פעולה מלא עם ועדי העיתונאים – ובהתייעצויות עם משפטנים המתמחים במיוחד בדיני עבודה – נקטה האגודה אמצעים שונים כדי לעצור, או לפחות לצמצם, את תהליך העברתם של עיתונאים לחוזים אישיים. בתור איגוד מקצועי ראתה האגודה במערכה זו, שהייתה על הגנת המעמד המקצועי (במובן הרחב) של העיתונאים, מבחן מהותי ביותר בתולדותיה. לכן, הטיפול בנושא זה היה תקיף וזהיר גם יחד, כפי שמעידות התוצאות. בסופו של דבר, בתמיכה מלאה של האגודה – הגיעו ועדי העיתונאים להסכמים עם המו"לים (בכל עיתון בנפרד) שבהם נקבעו "מכסות" של עיתונאים שאפשר להעסיקם בחוזים אישיים וזאת תוך שמירה מלאה על זכויות כל העיתונאים, שהמשיכו לעבוד על פי התנאים בהסכמים הקיבוציים. בהסכמים שבין ועדי העיתונאים לבין המעסיקים גם נקבעו עקרונות לגבי פיטורים ופיצויים. האגודה והוועדים בעיתונים עמדו על משמר האינטרסים של עיתונאים בכל עת שהבעלים ביקשו לקצץ בשכרם, או לפטרם. במקרים מסויימים הסכימו לקיצוץ מבוקר בשכר מתוך התנייה שלא יבוצעו פיטורים. במצבים שלא נמנעו פיטורים – האגודה והוועדים לחמו , שתנאי הפרישה והפיצויים יהיו משופרים. בכל המקרים קיבלו הוועדים וחברים בודדים ייעוץ משפטי באמצעות האגודה. לעתים גם נדרש טיפול משפטי מעבר לייעוץ, ואף הוא ניתן להם.

במרוצת השנים, ככל שפרשו יותר ויותר עיתונאים ותיקים מן העבודה ונתקבלו יותר ויותר עיתונאים חדשים, רובם צעירים, רק גדל יותר מספר החוזים האישיים בכל עיתון ולמעשה הם כבר חלים על רוב העיתונאים. החוזים הקיבוציים עדיין נשארו בתוקפם רק לגבי מעט עיתונאים, שגם הם פוחתים משנה לשנה. שיטת החוזים האישיים נהוגה בערוצי הטלוויזיה המסחרית (ערוץ 2 , ערוצי הכבלים, ערוץ הלוויין, ערוץ 10) וגם בתחנות הרדיו האזורי – מראשית קיומם. התחרות בתקשורת האלקטרונית גרמה לכך, שגם בטלוויזיה הממלכתית (ובמידה פחותה ב"קול ישראל") יש עיתונאים העובדים בתנאים שנקבעו בחוזים אישיים.

במציאות החדשה נפגע במידה לא מעטה מעמדה של האגודה כאיגוד מקצועי; נשמטה מידיה הסמכות הבלבדית לייצג את כלל העיתונאים בכל הנוגע לתנאי העבודה והשכר ולחתום בשמם על הסכמים. למרות זאת אפשר לציין, כי עדיין נשמרים קשרים בין האיגוד המקצועי לבין כמה מבעלי העיתונים והם מתקיימים לפי נוהלים ג'נטלמניים המבוססים על אמון הדדי. הקשרים האלה אינם מחייבים, אך במקרים לא מעטים הם מועילים וגם מסייעים לוועדי העיתונאים במילוי תפקידיהם. אין גם להתעלם מכך שבמציאות החדשה חל שינוי מסויים במעמדם של ועדי העיתונאים. מצד אחד – טיפולם הישיר והבלבדי בבעיות העיתונאים מעניק להם לכאורה מעמד חזק, אך מצד אחר – ועד עיתונאים הוא חסר סמכות ממשית בכל הנוגע לנקיטת אמצעים אפקטיביים נגד המו"ל, בייחוד בגלל היעדר סולידאריות של כלל העיתונאים בתחום המקצועי. בעניין זה הוחמר המצב מחילופי בעלויות בכמה עיתונים ושינויים פנימיים שחלו באחרים. המציאות החדשה מכבידה בלי ספק על עבודתם של ועדי העיתונאים. לעומת זאת, התחזק מעמדם של בעלי העיתונים גם בשל היווצרות מציאות של "בעלויות צולבות" בתקשורת הכתובה והאלקטרונית.

לנוכח כל אלה – ההיזקקות לייעוץ (ולעתים גם טיפול) משפטי נעשתה חיונית יותר. ואכן האגודה העמידה ומעמידה ייעוץ משפטי לוועדי העיתונאים ולעיתונאים יחידים ככל הנדרש. כאן המקום לציין, כי מבחינה משפטית גם במצב של קיום חוזים אישיים "הזכות להתאגד ולנהל מו"מ קיבוצי היא מזכויות היסוד של העובד". יתרה מזו: "עובדים זכאים להתארגן ולבחור ועד עובדים שינהל מו"מ על זכויותיהם". קביעה זו משמשת קו מנחה לוועדי העיתונאים בדיוניהם עם המעסיקים.
בעת שהעיתונאים ניהלו את מאבקיהם בתחומים הנוגעים לזכויות המקצועיות שלהם הם הועמדו לא אחת מול מציאות של הסתה ושיסוי (לעתים, בהשראת מנהיגים פוליטים) נגד התקשורת. הגיעו דברים לידי כך שמעל במות ציבוריות ובראש כל חוצות הוצגו עיתונאים בתור "בוגדים ומרעילי בארות" והעיתונות הוקעה כ"עוינת". באותה עת איימו בחקיקה ובאמצעים אחרים במגמה לפגוע בחופש הביטוי ובזכויות העיתונאים. אגודת העיתונאים בתל אביב לא הסתפקה בפעילות נציגיה במועצת העיתונות בכל המערכות שניהלה נגד הניסיונות להגביל את חופש העיתונות. היא ראתה חובה לעצמה לנקוט גם פעולות עצמאיות. כך, בין השאר, ערכה כינוס חירום של עיתונאי תל אביב לדיון בצעדים מיוחדים נגד מערכות הסתה למיניהן. ההחלטות שנתקבלו בכנס קבעו דרכי פעולה חסרות תקדים אם לא תיפסק המתקפה הפרועה.

שיתוף הפעולה עם האגודה בירושלים

האמת חייבת להיאמר, כי לא לכל אורך התקופה נשמרה מערכת יחסים של הבנה ושיתוף פעולה בין אגודת העיתונאים בתל אביב לבין האגודה הירושלמית. במחצית שנות ה-80 חלו שיבושים במערכות היחסים ביניהן על רקע חשדות הדדיים וריב סמכויות במיוחד על דרכי הטיפול בבעיות המקצועיות של העיתונאים בטלוויזיה, ובמידה מסויימת גם ברדיו. האגודה בירושלים חתרה לכך שהטיפול בכל העניינים הנוגעים לעובדי הטלוויזיה והרדיו, שהם ירושלמים ברובם, יהיה מופקד בידיה כמעט בלבדית. המשמעות המעשית היא חלוקת עבודה בין שתי האגודות: האגודה בתל אביב תטפל בעיקר בעיתונאים בעיתונות הכתובה והאגודה בירושלים תעסוק בעיקר בעיתונאי רשות השידור. חובה לציין, כי לא כל החברים בירושלים היו שלמים עם עמדות האגודה שלהם. גם רבים מעיתונאי הראדיו בתל אביב היו מסויגים מן הקו שנקטה האגודה הירושלמית. הגיעו הדברים לידי כך, שהאיגוד הארצי כמסגרת משותפת של תל אביב וירושלים התקשה מאוד לתפקד. באחד המשברים הקשים אף הזהירו, ראשי האגודה התל אביבית, שתופעל תכנית מגרה להקמת ארגון ארצי על בסיס האגודה בתל אביב, מתוך מגמה לייצג עיתונאים מכל חלקי הארץ, לרבות ירושלמים שירצו בכך. הועלו גם תכניות לארגון מחודש באיגוד הארצי, שלא התממשו. היו משברים, שהביאו כמעט לשיתוקו של האיגוד, אך במאמצים רבים נמנע פירוקו. במצב הקיים אין שיתוף יתר בין האגודות, אך גם אין משברים העלולים לפגוע בכלל ציבור העיתונאים.

בשנים אלה ניצבה האגודה בו-זמנית מול מקבץ של בעיות קשות ומורכבות: פגיעה בחופש העיתונות; תנאי עבודה משפילים ופיטורים שרירותיים של עיתונאים; שחיקת שכר; סגירת עיתונים; האזנות סתר בלתי חוקיות ועיתונות שהפכה מחוקרת לנחקרת; פגיעה בחופש העיתונות ורמיסת כללי אתיקה. שלא מרצון גם נקלעה הנהלת האגודה לסערת רוחות, ולא פעם נדרשה להופיע בבית המשפט.

פרשת האזנות הסתר, שהסעירה מאוד את ציבור העיתונאים , פגעה קשות בתדמית העיתונות והעתונאים ובמעמדם. חברי האגודה ומוסדותיה דנו לא אחת בסוגיה חמורה זו, על השפעותיה. חובה לציין, אם כי כל העיתונאים נרעשו מן התופעה כשהיא לעצמה – לא מעטים מהם נחלקו בדעותיהם הן ביחס לחשודים ונאשמים שונים בפרשה המבישה הן דרך טיפולה של האגודה בעניין. עם זאת , עמדתה הפומבית והמוצהרת של האגודה היתה הוקעה נחרצת.

סוף שנות ה-90 ותחילת שנות ה-2000 היו תקופה של חיפושי דרך והתאוששות. היא ראתה צורך לחפש ולמצוא דרכים מיוחדות כדי להתמודד עם הבעיות המורכבות שיצרה המציאות החדשה בשנות ה-90 ולהתמקד בקידום פתרונות הולמים בעת מצוקה.

נוסף על העניינים השוטפים עמדו שלושה נושאים מרכזיים בשנים האחרונות: מתן עזרה ותדרוך (בשיתוף מלא עם ועדי העיתונאים ) לעיתונאים שיש להם בעיות ביחסים עם המעסיקים; ניהול מאבק למניעת סגירתה של הטלוויזיה החינוכית, או צמצומה – בשיתוף מלא עם ועד העיתונאים שם. העניין השלישי: חיסול הגירעון הכספי שנצבר בקופת האגודה שגרם קשיים רבים גם בעבודה השוטפת של האגודה. בעוד האגודה (ההנהלה והמזכ"ל) פתרה בתוך זמן קצר את בעיית הגירעון והתקציב שלה הוא מאוזן, הרי בשתי הסוגיות האחרות בעיה רודפת בעיה ויש טיפול כללי בהן ובכל אחת לחוד. האגודה משמשת כתובת לכל ועדי העיתונאים ולכל עיתונאי שנתקל גם בבעיות שהן מעבר לתנאי עבודה ושכר. כל פנייה מטופלת ונענית. האגודה נותנת לוועדים ולחברים ייעוץ משפטי (חינם) בכל עניין ועניין. המאבק על המשך קיומה של הטלוויזיה החינוכית עדיין נמשך. אך גם אם נכונה ההערכה, שמאבק זה כבר הניב תוצאה אחת – שהטלוויזיה החינוכית לא תיסגר – עדיין מאיימת עליה הסכנה של צמצום פעילותה. האגודה מצדה ממשיכה במאבק למניעת פגיעה בעובדי הטלוויזיה החינוכית.

שינויים מדהימים בעולם התקשורת

מפת התקשורת הכתובה והאלקרונית של שנות ה-2000 שונה לחלוטין מזו שהייתה בשנות ייסודה של אגודת העיתונאים. עשרות עיתונים יומיים (עבריים ולועזיים) שהופיעו באותה תקופה ואחריה – נסגרו בזה אחר זה. לעומת זאת, התבססו והתרחבו העיתונים (בייחוד עיתוני הצהריים) ותפוצתם הכוללת עלתה והגיעה לשיאים. הירידה הבולטת ביותר היתה במספר העיתונים הלועזיים. בעוד בשנות השישים והשבעים הופיעו עשרות עיתונים לועזיים ואילו מספרם היום מצטמצם, אם כי התפוצה שלהם (בייחוד של העיתונים בלשון הרוסית) גדולה. בתקופה זו חלה התפתחות מרשימה בעיתונות הנשים והיה חידוש רב בעצם הופעת המקומונים (שהם סיפור של הצלחה), וכן בהופעתם של שבועונים מיוחדים לענייני טלוויזיה ורדיו. מהפכה גדולה התחוללה בתקשורת האלקטרונית שבה פועלים היום ערוצי טלוויזיה רבים ואין-ספור תחנות ורשתות רדיו כלל ארציות ואזוריות.

השינויים המדהימים בעולם התקשורת הביאו לגידול במספר חברי האגודה וגרמו להרחבת שטחי ודרכי הפעולה שלה. מספר חברי האגודה עלה מ-27 בשנת ייסודה של האגודה לכ-1300 בראשית שנת 2004.

האגודה פועלת על פי תקנון שאושר באסיפות כלליות. ההנהלה הנבחרת (לשעבר: הוועד) מונה 15 חברים (שמונה מהם נבחרים בהצבעה חשאית על ידי העתונאים במערכות העיתונים, כאשר מספר הנבחרים בעיתון אחד אינו עולה על שניים; שבעה חברים נבחרים בבחירות אישיות של כלל ציבור העיתונאים, אף הם בהצבעה חשאית). הבחירות להנהלה נערכו אחת לשנתיים עד שנת 2002 , ומאז – אחת לשלוש שנים. יושב הראש נבחר (בהצבעה חשאית) על ידי ההנהלה. אסיפות כלליות של עיתונאים מתקיימות אחת לשנה, אך לעתים מתכנסות גם אסיפות מיוחדות.

אולי יעניין אותך לקרוא גם:

aguda ad haaretz

הרשמו לניוזלטר

קבלו מדי שבוע אל תיבת הדואר האלקטרוני שלכם מבחר כותרות, ידיעות, כתבות ומאמרים בנושאי תקשורת ועיתונות מהארץ ומהעולם.