728 x 90
728 x 90
728 x 90
728 x 90

טעות לעולם?

טעות לעולם?
אילוסטרציה. צילום: (tanakawho (CC BY-SA 2.0

הפער המתרחב בין האתיקה לפרקטיקה העיתונאית: שיקולי תחרות, מהירות, רדיפה אחר רייטינג והרצון לייצר סנסציה - מהווים את הסיבות העיקריות לחוסר דיוק

(*המאמר המובא כאן הינו תקציר עבודת הדוקטורט של אורי פז באוניברסיטת בר-אילן)

מטרתו וחשיבותו של מחקר זה בחיפוש פתרון אחר עיתונות אחראית, הוגנת ומדויקת יותר, בעידן רב-ערוצי גדוש במידע, שבו התקשורת תחרותית מאי-פעם, ריכוזית, ממוסחרת ומוחלשת. כתוצאה מכך הולך ומתרחב הפער בין האתיקה העיתונאית, כפי שהיא מעוגנת ומנוסחת בתקנונים ובכללים, לבין הפרקטיקה המקצועית הנהוגה בשטח.
אחד הביטויים הבולטים לכך הינו ריבוי של טעויות בסיקור החדשותי לאורך שנים בישראל ובדמוקרטיות הליברליות, הגורם להטייתו של התפקוד העיתונאי, למוצר עיתונאי פגום ולהפרתם של ערכי ליבה באתיקה המקצועית בתחום הדיוק, הטעות והתיקון (Hettinga, 2013). מצב זה נובע, בין היתר, מחוסר מודעות בקרב העיתונאים לכללי האתיקה ולזלזול בערכים שעיתונות טובה מחויבת בהם (מועצת העיתונות, לקט החלטות, 1991). כתוצאה מכך, לדעת כשר, התקשורת נטולת רסן ואחריות, וזוהי תופעה הולכת ורווחת מאין כמוה (לוי-ברזילי, 2005), המחריפה על-רקע סביבה תקשורתית מורכבת, המשתנה בקצב מסחרר, בעיקר בעידן המקוון ומשמשת חממה תחרותית המטפחת טעויות, כישלונות ומחדלים.
מציאות זו מתועדת ונתמכת בכמעט 80 שנות מחקרי דיוק בעולם המערבי, ומצביעה על מגמה של תקשורת המהלכת בעקביות על מדרון חלקלק של מעידות וטעויות. מאז מחקרו פורץ-הדרך של צ'רנלי (Charnley, 1936), כל המחקרים מעידים על-כך שרמת הדיוק בעיתונות פחתה מאוד.

 


89% מהעיתונאים חושבים כי אתרי החדשות באינטרנט חייבים לפרסם תיקוני טעות באותו פורמט כמו זה הקיים כיום בעיתונות הכתובה. כמעט כל תיקוני הטעויות מוקמים בתחתית העמוד, ב"מקום הכי נמוך" והכי לא בולט בעיתון (98.6%). במצבים שבהם נדרש לפרסם תיקון או התנצלות מפורשת בפני הנפגע מן הפרסום, נעשה ניסיון להדחיק ולהסתיר זאת ככל הניתן מעיני הקורא


 

נוכח מציאות קשה זו, המחקר הנוכחי מבקש לבחון, לראשונה, את מכלול הגורמים שהובילו ליצירתן של טעויות בישראל, ובתוך-כך לפגיעה קשה באמינות העיתונאית, לירידה נמשכת באמון הציבור בתקשורת (מאיירס וכהן, 2009; פרי וצפתי, 2004; קרביץ, 2010) ולהתפרצות געשית של חוקים והצעות חוק, כתגובת-נגד מצד הממסד להתעלמות התקשורת החדשותית מאזהרות חוזרות ונשנות על זניחת כללי אתיקה עיתונאית וקריסת מנגנוניה (קרמניצר, 2009), וכביקורת על יוהרתם של העוסקים בתחום (שוורץ אלטשולר,2010). קריאת האזהרה של השופט זמיר, לפיה אם העיתונות לא תעשה לביתה בתוך ביתה, לא יהיה מנוס מהתערבות המשפט בעתיד, וכי האפשרות הזו "אורבת לפתחה של העיתונות, ומאיימת עליה במיוחד" (בדנ"א 7325/95 ידיעות אחרונות בע"מ נ' קראוס, פ"ד נב (3) 1, 54 1998), הפכה למציאות מדאיגה מאוד מבחינת התקשורת. מנגנוני הפיקוח העצמיים, על כללי האתיקה, אינם מצליחים להוות אלטרנטיבה לחקיקה, וכך נפרצה חומת המגן הפנימית בפני הפיקוח החיצוני.
מגמה מדאיגה זו מאתגרת את המחקר הנוכחי לבצע הערכה מחדש של הנושא, בניסיון לבדוק האם ניתן לבלום את הסחף הנמשך על-רקע התמורות והשינויים הדרמטיים בעיקר בעידן המקוון, לפלס דרך אל תקשורת אחראית ומדויקת יותר ולהביא לשיפור המצב הקיים במקצוענות העיתונאית.

 

המחקר מתמקד בבחינת שלושה ממדים מרכזיים הקשורים זה בזה וממוקמים על רצף מתפתח: נורמת הדיוק, המעוגנת ומנוסחת באופן פורמלי בתקנוני האתיקה בכל המדינות הדמוקרטיות-ליברליות; הטעות,
הנובעת מ"שבירת" והפרת נורמת הדיוק ואי-קיומה בפועל; פרסום תיקון הטעות – המחיר הנדרש מאמצעי התקשורת לשלם על טעותם, כתוצאה מאי-עמידה במבחן הדיוק.

 

הטענה המרכזית במחקר הינה, שקיים פער משמעותי בין כללי הדיוק, הטעות והתיקון, כפי שהם מעוגנים בכללים, לבין הפרקטיקה המקצועית הנהוגה בשטח. מכך נבעה השאלה המרכזית: מהן הסיבות לאי-דיוק ולאי-תיקון בדיווח החדשותי בישראל, ובאיזו מידה המדיה החדשותיים, כולל ברשת, מטפלים ומיישמים בפרקטיקה המקצועית את עקרונות הדיוק, הטעות והתיקון.

 


רוב תיקוני הטעות בעיתונות המודפסת פורסמו כתוצאה ממידע שגוי שהעבירו הכתבים (69.6%), יותר מאשר גורמים אחרים במערכת העיתונאית. 84.4% מבין העיתונאים סבורים, כי פרסום תיקוני טעויות, כפי שהוא מופיע בתקשורת, אינו נותן מענה ראוי לאותם אלה שרואים עצמם נפגעים מן הפרסום


 

המחקר בוצע באמצעות שיטות מחקר איכותניות וכמותניות, והתנהל בארבעה שלבים עיקריים, המשלימים זה את זה; א. זיהוי ואיתור תיקוני הטעות ובדיקת היקפם בעיתונות הישראלית החדשותית המודפסת המופיעה בשפה העברית מ-2003 ועד 2015; ב. ניתוח תוכן אמפירי של טעויות ותיקונים שהופיעו בעיתונים המייצגים שני טיפוסים של עיתונות: "ידיעות אחרונות" (פופולארי) ו"הארץ" (איכותי), בדגש על אופיים, סוגי הפגיעה ומידת חומרתם; ג. סקר עיתונאים במדגם מייצג בשיטת השכבות בנושאי דיוק, טעויות ותיקונים בכל סוגי המדיה (מודפסת, אלקטרונית ומקוונת); ד. ראיונות עומק מובנים למחצה עם עיתונאים בכירים, חוקרים ויועצים משפטיים, במטרה להבין את עמדותיהם בתחום הנחקר, בדגש על המצב החמור במיוחד הקיים באתרי החדשות ברשת. זאת בשל הפרקטיקה השכיחה הנהוגה בקרב הרוב המכריע של האתרים, בישראל ובעולם, המאופיינת ב"קירצוף" (Scrubbing) המידע: הסרת הטעות וטיוחה ללא הסבר, הודאה או תיקון, מה שמסביר את המספר העצום של עיתונים מקוונים שעדיין חסרים עמודי תיקונים און-ליין.(Bullard, 2010; Cassidy, 2007; Maier, 2009; Silverman, 2009)
בין הממצאים המרכזיים שהעלה המחקר: לדעת העיתונאים, שיקולי תחרות, מהירות ורדיפה אחר רייטינג (83.2%), והרצון לייצר סנסציה (52%) , מהווים את הסיבות העיקריות לחוסר דיוק וליצירת טעויות יותר מאשר סיבות אחרות. באשר לפער הנרחב בין האתיקה לפרקטיקה נמצא, כי רוב מוחלט מהעיתונאים (93.0%) טוענים, כי לא נדרשו על-ידי הממונים עליהם לעיין במהלך עבודתם העיתונאית בכללי האתיקה לצורך התמודדות עם דילמות אתיות.

 

רוב תיקוני הטעות בעיתונות המודפסת פורסמו כתוצאה ממידע שגוי שהעבירו הכתבים (69.6%), יותר מאשר גורמים אחרים במערכת העיתונאית. 84.4% מבין העיתונאים סבורים, כי פרסום תיקוני טעויות, כפי שהוא מופיע בתקשורת, אינו נותן מענה ראוי לאותם אלה שרואים עצמם נפגעים מן הפרסום. 89% מהעיתונאים חושבים כי אתרי החדשות באינטרנט חייבים לפרסם תיקוני טעות באותו פורמט כמו זה הקיים כיום בעיתונות הכתובה. כמעט כל תיקוני הטעויות מוקמים בתחתית העמוד, ב"מקום הכי נמוך" והכי לא בולט בעיתון (98.6%). במצבים שבהם נדרש לפרסם תיקון או התנצלות מפורשת בפני הנפגע מן הפרסום, נעשה ניסיון להדחיק ולהסתיר זאת ככל הניתן מעיני הקורא.

ממצא בולט נוסף מתייחס למידת החומרה של הטעות העיתונאית: נמצא אמנם כי אי-דיוק ואי-בדיקת עובדות הינם סוגי הפגיעה השכיחים ביותר, אולם הפגיעה בפרטיות הינה הפגיעה ברמת החומרה הגבוהה ביותר. רוב תיקוני הטעות, שאופיינו תחת הקטגוריה של פגיעה בפרטיות, מיוחס לטעויות קשות מאוד ולטעויות קשות (88.9%).

 

מאחר שעד-כה לא נערך מחקר דומה בישראל, ובהיקף כה נרחב, תרומותיו וחידושיו יתבטאו בתחום התיאורטי בהעשרתו של מחקר התקשורת בשדה כה מרכזי בפרקטיקה העיתונאית, דרך אבחון הסיבות שהובילו לטעויות (מעין בחינת "ה-DNA" של הטעות). מבחינה מתודולוגית יציע המחקר, לראשונה, פיתוח מדד לקביעת חומרת הטעות.
התרומה התיאורטית תתבטא בפיתוח מודל תיקון ומניעה, שיציע גם פתרונות מעשיים לריסון חוסר הדיוק באמצעות פרקטיקות יעילות יותר לשיפור המקצוענות העיתונאית. המודל עוסק אמנם במציאות הישראלית, אולם מאפייניו ומרכיביו אוניברסאליים, כך שניתן יהיה ליישמו ולהטמיעו גם במדינות דמוקרטיות-ליברליות. מכאן נגזרת הגישה המאפיינת את המחקר כולו, המציגה את התקשורת בישראל כמקרה-בוחן בעולם המערבי.


אורי פז הוא המנכ"ל והעורך הראשי של ערוץ הכנסת

 

אולי יעניין אותך לקרוא גם:

תגובות פייסבוק

השאר תגובה

כתובת הדוא"ל שלך לא תפורסם. שדות חובה מסומנים ב- *

בטל תגובה
KE2017

הרשמו לניוזלטר

קבלו מדי שבוע אל תיבת הדואר האלקטרוני שלכם מבחר כותרות, ידיעות, כתבות ומאמרים בנושאי תקשורת ועיתונות מהארץ ומהעולם.

aguda ad haaretz