728 x 90
728 x 90
728 x 90
728 x 90

לא מכניסים ערבי לסלון

סוהיל כראם

המציאות הנשקפת מהמסכים בסלון של רוב אזרחי המדינה היהודים בחודשים האחרונים, הוכיחה שוב את חוסר ההבנה הבסיסי של הלך הרוחות בחברה הערבית בישראל

התמונות של הצעירה מנצרת, אסרא עאבד – העומדת מפוחדת ומבוהלת כשבידה סכין בתחנה המרכזית בעפולה ומסביבה שוטרים ואנשי ביטחון, עם אקדחים ורובים שלופים – ממחישה בעיני את האווירה הקשה בה אנו שרויים בחודשיים האחרונים. המתח הגואה כתוצאה מהתפרצות זעם של הפלסטינים בירושלים ובגדה המערבית, משפיע באופן מיידי על כולנו. בעיני רוב אזרחי המדינה, עאבד נתפשה כמחבלת מסוכנת שדינה מוות, בעוד האזרחים הערבים ראו בה אישה מפוחדת, שהתנהלותה לא מובנת, שאפשר וצריך היה "לנטרלה" בלי אלימות – ובטח בלי ירי. בדיעבד, התברר שהפעם האזרחים הערבים צדקו. חוות דעת של השב"כ והמשטרה שהועברה לפרקליטות המדינה, קבעה כי עאבד לא התכוונה לבצע פיגוע. האירוע הזה חשף שוב את מרקם היחסים המורכב בין האזרחים היהודים לבין האזרחים הערבים בישראל. התקשורת בישראל מילאה גם הפעם תפקיד בעל משקל, באופן בו תופשים אזרחי המדינה את המציאות, בעת משבר על רקע לאומני.
עשרות שעות של שידורי טלוויזיה ורדיו, אינספור מאמרים ופרשנויות וסקירה רחבה של האירועים בעיתונות המודפסת ובאתרי האינטרנט סיפרו לקהל הישראלי על המתרחש. כמו תמיד במצבי חירום, אימצה התקשורת הישראלית, ברובה המכריע, קו אחיד שמציג את הציבור הישראלי כקורבן הטרור הפלסטיני, המתמודד עם מחבלים צמאי דם ופורעי חוק, שמתמחים בזריקת אבנים ובקבוקי תבערה. קו סיקור זה לא פסח על אזרחי ישראל הערבים שהוצגו כמזדהים עם אחיהם הפלסטינים ויצאו להפגין ולחסום צירים בעידוד המנהיגות הפוליטית. לא פעם קרה שבודדים, חצו על דעתם את הקו ונטלו חלק פעיל בפיגועים. תמונה זו שנשקפה מהמסכים בסלון של רוב אזרחי המדינה היהודים, רק הגבירה את המתח, והוכיחה שוב את עומק הבורות וחוסר ההבנה הבסיסי את הלך הרוחות בחברה הערבית – מה שמוביל בסופו של דבר לסלידה וניתוק במקרה הטוב ואירועי נקם ושפיכות דמים במקרה הרע.
אין לי אשליות ואני לא מצפה מכל אזרח יהודי במדינה שיכיר את האזרחים הערבים לעומק ויאמץ חברים ומכרים ערבים. אני כן מצפה מהתקשורת הישראלית, שתספר את הסיפור של ערביי ישראל ותביא אותו לפריים-טיים ולסלון הישראלי, גם בימי שגרה ורגיעה. אזרחי המדינה הערבים מהווים כ-20 אחוז מכלל אזרחי המדינה אבל הסיקור בתקשורת הישראלית מדיר אותם מסדר היום האזרחי. מתי בפעם האחרונה נתקלתם באייטם חדשותי שבו האזרח הערבי היה במוקד בהקשר שהוא לא ביטחוני או לאומני? מה אתם יודעים, אם בכלל, על הבעיות הבוערות של האזרח הערבי כמו מצוקת הדיור, האלימות והביטחון האישי, מקומות התעסוקה, תקציבי החינוך, מצב התשתיות ועוד? מתי נפתח אייטם חדשותי שבו המרואיין הערבי לא הופך באופן מיידי לעוכר ישראל וחשוד שחותר תחת אושיות המדינה ופועל לחורבנה, שלא מגנה פיגועים ולא משמיע אמירה נגד פגיעה בחיילנו ומיטב בנינו?
רוב אזרחי המדינה הצורכים תקשורת ישראלית כמעט ולא שומעים על הערבים אזרחי המדינה, אלא בהקשר שלילי, וזאת בשל קו מערכתי שלא רואה בהם נושא ראוי לסיקור. כשהתקשורת בישראל, ברובה המכריע, מאמצת קו מערכתי שדוחק את הערבים לשוליים של השיח הציבורי – האזרחי והפוליטי – וכשהיא מעלה על ראש שמחתה רק את "הערבי הטוב", היא אינה תורמת לשינוי השיח לטובה, בעיקר בעת משבר ומצב בטחוני רגיש.
להבדיל מהאזרחים היהודים, בחברה הערבית כן חשופים להלך הרוח ולאווירה הציבורית הישראלית. רוב הערבים, בדגש על בני הדור הצעיר והמשכיל, עוקבים אחרי התקשורת ומודעים להלך הרוח ברחוב הישראלי, ולאווירה המתלהמת נגדם. אווירה זו והסיקור המוטה הופכים את המדיה הישראלית בעיניהם, לחלק מהממסד שמאמץ מדיניות של הפרד ומשול ודוחק מעליו כל אחריות למצבם. הדוגמא הבולטת ביותר שחווינו במהלך גל האירועים האחרון באוקטובר, היא החיבוק החם לקולות שמוגדרים על ידי התקשורת כשפויים ומתונים, שמאמצים את המיינסטרים הישראלי, לעומת הקול הקיצוני שמשמיעים נציגי הציבור הערבי בכנסת, או בחברה הערבית בכלל. חיבוק זה מטרתו כרסום כל טענה על אפליה וקיפוח מצד הממסד והזנת הדה-לגיטימציה של נבחרי הציבור הערבי.
כאיש תקשורת אני מבהיר שאני בעד חופש ביטוי ובעד הצגת כל הדעות בחברה הערבית, שהיא חברה הטרוגנית פלורליסטית ומגוונת. רדיו א-שמס מביא את מגוון הקולות בחברה הערבית – גם את אלה שנחשבים מחוץ לקונצנזוס. אני מסתייג מהסיקור המוטה והלא מאוזן של התקשורת הישראלית, שמציגה את המנהיגות של הציבור הערבי, לרבות חברי הכנסת, כקיצונים שלא משרתים נאמנה את הציבור שלהם, בשל עיסוקם בסוגיה הלאומית הפלסטינית ופחות בענייני היום יום. יש לנו ביקורת רבה על המנהיגות הערבית, כולל על הח"כים ועל נציגי ועדת המעקב העליונה של ערביי ישראל. עם זאת, הטענה על העדפת הנושא הלאומי הפלסטיני לא מוצדקת ומעוותת, וזאת מסיבה פשוטה: הח"כים הערבים או ראשי הרשויות ואנשי התקשורת הערבים לא מקבלים זמן מסך או זמן שידור אלא אם מדובר בנושאים הללו. לא פעם הם בעצמם נופלים בפח, ומתוך רצון להופיע ולייצר כותרות הם מאמצים קו נוקשה או מצהירים הצהרות בומבסטיות, מתוך הבנה שאין סיכוי לקבל אייטם או חשיפה על נושאים אזרחיים, גם אם הם עסוקים בהם מסביב לשעון. לא פעם הנציג הערבי באולפן יוצא בתחושה שעושים לו טובה שמעניקים לו חשיפה. בהקשר הזה אביא שתי דוגמאות מהחודשים האחרונים. שביתת בתי הספר הציבוריים השייכים לכנסייה נמשכה כמעט חודש ימים. רוב הח"כים הערבים לקחו חלק במאבק הציבורי לצד ראשי רשויות, אולם בתקשורת הנושא כמעט ולא זכה לסיקור עד לימיה האחרונים של השביתה, למרות שמדובר ב-33 אלף תלמידים שישבו בבית. נושא נוסף שכמעט לא זכה לסיקור היה הכנת תכנית חומש לסגירת הפערים מול הרשויות היהודיות, על ידי חברי-כנסת, ראשי רשויות וכלכלנים.

מאז עלייתו לאוויר בשנת 2003 אימץ רדיו א-שמס קו מערכתי ברור: 20 אחוז מהמרואיינים בתכניות האקטואליה והחדשות הם דוברי עברית. לאו דווקא דוברי הממשלה ושרים, אלא גם פרשנים, מומחים ובעלי משרות אזרחיות, שמציגים מגוון דעות מכל הקשת הפוליטית בישראל. למרות הביקורת שנשמעת כלפי הרדיו על ידי חלק ממאזיניו הערבים, מעביר הקו הזה מסר ברור: רדיו א-שמס המשקף את הלך הרוח בחברה הערבית לא מנותק ולא חותר לבדלנות, אלא מציג את התמונה האמיתית – רוב רובם של הערבים בישראל לא מוותרים על אזרחותם ושואפים לשוויון ולשותפות אמתית ותומכים בזכות ההגדרה העצמית של אחיהם הפלסטינים בהקמת מדינה לצד מדינת ישראל, שיחיו בשלום ושיתוף פעולה.
בהקשר הזה, התקשורת הישראלית מועלת בתפקידה ככלב השמירה של הדמוקרטיה, והיא זוכה לציון נמוך בכל הנוגע לאמינות הדיווחים המתייחסים לערביי ישראל בפרט וענייני הפלסטינים בגדה המערבית ורצועת עזה והעולם הערבי בכלל. נדגיש כי לערבים אזרחי המדינה יש יותר חשיפה כלפי מה שקורה בקרבם ומה שקורה מסביב בשל ריבוי הערוצים ואמצעי התקשורת המדווחים מזוויות שונות. האזרחים הערבים אינם תלויים בחסדיהם של הכתבים והפרשנים לענייני ערבים שמקצים 2- 3 דקות לאייטם מתוך ראייה הבנויה בעיקרה על הערכות מודיעיניות ישראליות, או על סיקור מוטה ובעל אינטרס של אחת מרשתות השידור שאינה משקפת באמת את המציאות המורכבת והסבוכה. האזרחים הערבים מאזינים לרדיו א-שמס ובוחרים לצפות בעוד ערוצים ולקרוא עוד מאמרים בשפתם מה שמאפשר להם להצליב מידע ולקבל תמונת מצב בהירה יותר ולגבש עמדה ביחס לסוגיות השונות.

הייתי מצפה מהתקשורת הישראלית שתאמץ קו מערכתי זה – ש-20 אחוז מדובריה יהיו ערבים. ולא רק פוליטיקאים: אפשר להכניס לסלון בבוקר או בערב את הרופא הערבי ואשת החינוך הערבייה והכלכלן הערבי, שידברו כמומחים. אני מאמין שהשינוי יכול לבוא מעוד כתבה ועוד סיקור, לחלחל למטה – לאזרחים. לתקשורת יש תפקיד חשוב ואפילו מכריע בשינוי האווירה, לו רק תהיה חפצה בכך ותחליט לראות בערבים אזרחים שווים, שמגיע להם סיקור הוגן ולקבל אותם כאורחים רצויים בסלון של כולם.

*סוהיל כראם הוא מנכ"ל רדיו א-שמס

אולי יעניין אותך לקרוא גם:

תגובות פייסבוק

השאר תגובה

כתובת הדוא"ל שלך לא תפורסם. שדות חובה מסומנים ב- *

בטל תגובה

הרשמו לניוזלטר

קבלו מדי שבוע אל תיבת הדואר האלקטרוני שלכם מבחר כותרות, ידיעות, כתבות ומאמרים בנושאי תקשורת ועיתונות מהארץ ומהעולם.

aguda ad haaretz