728 x 90
728 x 90
728 x 90
728 x 90

לדחוף חדשות

פרופ' מוטי נייגר

רבות דנו בהשלכות העידן הדיגיטלי על העיתונות המודפסת, אבל צריך להתבונן בהשלכות של עידן זה על הזירה התקשורתית בכלל

עליית מדרגה. כמו שימוש בנשק חדש או בטקטיקה שלא נוסתה, גם החדשות עלו מדרגה. בתוך התבערה הביטחונית-פוליטית של השבועות האחרונים, התקשורת (ויחד עמה מוסדות אחרים בחברה ובתרבות) חצתה קווים והמשיכה לדהור הלאה. זו אינה האשמה של התקשורת הישראלית, אלא ציון עובדה: על המסכים ובאתרים הוצג, פעם אחר פעם, מקבץ של סרטונים קשים, שטרם נראה כמותו, של מחבלים דוקרים את קורבנותיהם ו"מנוטרלים" בזירת האירוע, כשהאימה בזמן אמיתי חשופה לעין כל. החדשות בעידן הרשתות והתראות ה-"Push" יוצרות סטנדרטים חדשים. יש משהו אלים בביטוי הלשוני "לדחוף חדשות", ונדמה לעיתים שגם הפעולה עצמה – דחיפת ההתראות – הופכת לאלימה, כשפוש רודף פוש עם מידע ראשוני לא-מאומת, המעצים את האימה. התחרות הקשה כמו מאלצת לשכפל מיד את הסרטונים המזעזעים, המתקבלים ממצלמות המעקב המרשתות את הארץ וממיליוני "העיתונאים" עם מצלמות הסלולר, המספקים חומרים אותנטיים שמשודרים ישירות. במציאות כזו המדיום מכתיב את המסר.
הטכנולוגיה, וזו כבר קלישאה, מציבה אתגרים בפני ארגוני המדיה. רבות דנו בהשלכות העידן הדיגיטלי על העיתונות המודפסת, אבל צריך להתבונן בהשלכות של עידן זה על הזירה התקשורתית בכלל, תוך התבוננות בארבעת המרכיבים המשמעותיים בתהליך התקשורתי: אנשי התקשורת מחד, והקהל מאידך, כשבתווך התכנים והרגולציה עליהם.
מצד העיתונאים, מה שארע בשבועות האחרונים העלה בעוצמה רבה את השאלות שצריך לשאול, גם אם בסופו של דבר מתמסרים לחלוטין לטכנולוגיה, מתוך ידיעה שהמתחרים ניזונים מאותם מקורות: האם לדווח מיד כשיש מידע ראשוני, שהוא מטבעו מעורפל ולא מדוייק או להמתין להתבהרות התמונה? האם לשדר תמונות וסרטונים לא-ערוכים מזירות פיגועים, המופצים גם על-ידי גורמים רשמיים כמו דו"צ או המשטרה, או לערוך אותם בקפדנות ולטשטש מראות קשים (ולהפסיד את כוחו הממגנט של הסנאף)? כמה מקום לתת לאמירות קיצוניות ומסיתות (שהן דרמטיות במהותן) על חשבון קריאות מתונות וביקורת על שיח מתלהם? ועוד אפשר לשאול – מתי נכון לעצור את רצף השידורים הרגיל ולהכריז על "משדר מיוחד לאור האירועים"? שאלות אלו אינן רק שאלות מקצועיות-טכניות אלא הן, במהותן, שאלות אתיות, הנוגעות בעצם הגדרת מקצוע העיתונות.
אם ניקח לדוגמא את הפיגוע בבאר-שבע (18/10) בו רצח המחבל מוהנד אלעוקבי את סמ"ר עומרי לוי ולאחר מכן בוצע הלינץ' הנורא בהפטום זרהום, נראה כיצד השאלות התיאורטיות הופכות מעשיות לגמרי: בהתראות הראשונות דיווחה התקשורת על שני מחבלים בזירת האירוע על בסיס מידע לא מאומת (האם מבצעי הלינץ' יוכלו לטעון שהתקשורת היא זו ששכנעה אותם שיש מחבל נוסף בזירה?). בהמשך, כשתמו היריות הגיעו השידורים מהמקום, מביאים, כפי שצריך, את הקולות מהשטח. אולם, אולי מחשש לשלומם של אנשי הצוות (וגם זו סוגיה עקרונית), הכתבים מתקשים לשאול שאלות קשות בזמן אמת. מיד אחר-כך עבר השידור לתוכנית הריאליטי החדשה, זאת במקביל לתמונות מריאליטי "מציאות חיינו". ריאליטי זה מעלה מתוך שטף נהר הוואטסאפ העכור סרטונים קשים של לינץ', בהם ניתן לצפות באתרים, כשלפניהם, כמקובל בהגיון הקפיטליסטי, מופיעות פרסומות (Pre-roll ad), המתנגנות טרם הצגת מחזות הדם.

neigerV

כיצד האמצעים החדשים העומדים לרשות העיתונאים בעידן הנוכחי, כלים ההולכים ומשתכללים, יכולים להביא ערך מוסף לתוצרים החדשותיים?

אתגרי הטכנולוגיה מחייבים את כלי התקשורת הרציניים לעצור רגע, ביחד, ולנסות לגבש קוד פעולה מוסכם, שישקף את האחריות המתבקשת מהתקשורת, תוך מתיחת קו ישר בין האתיקה בתקופה שקדמה לעידן הדיגיטלי לאתיקה שיש לנקוט בימים בהם אין דד-ליין (כי הכול צריך להתפרסם מיד) ואין Dead-line (כי מותר להראות אלימות קשה וגופות מרוטשות בשידור ישיר). נזכיר כי בעבר השכילו כלי התקשורת בארץ להסיק מסקנות מאירועים קשים (דוגמת מקרה הקיטבגים באסון המסוקים) ולגבש כללים שייטיבו עמם ועם קהליהם, וראוי לעשות זאת גם כעת.
גם בזמנים רגועים יותר, עידן הרשתות מציב אתגרים בפני העיתונות, העיתונאים והצרכנים. מצד תכני התקשורת והחיבור שלה לטכנולוגיה, אפשר לשאול כיצד האמצעים החדשים העומדים לרשות העיתונאים בעידן הנוכחי, כלים ההולכים ומשתכללים, יכולים להביא ערך מוסף לתוצרים החדשותיים. אחד הכיוונים הבולטים המסתמנים בעולם, ומתחילים לתפוס מקום גם בארץ, הוא תחום ה-Data Journalism, עיתונאות המידע, שמבינה שאחד היתרונות שיש לאנשי התקשורת בעידן המידע הוא היכולת לאתר אינפורמציה ממקורות שונים, לעבד אותם בצורה חכמה ולהציג את הנתונים באופן ברור, המקנה להם משמעות, תוך שימוש באמצעים גרפיים ואינטראקטיביים, המנהירים לקהל את התמונה. בעת שבה הציבור מוצף במידע (ובמידע סותר) על סוגיות מורכבות, העיתונות חייבת לעשות סדר בנתונים, להכניס אותם להקשר, ו"לחבר את הנקודות" עבור הקהלים. נכון שהממשל לא תמיד שש לשתף במידע (למרות חוק חופש המידע) אך הנגישות של התקשורת גדלה, וסיפורים גדולים יכולים לצמוח מתוך ניתוח של פרטים ופרטי-פרטים, המסתתרים בערימות של נתונים.
כך, לדוגמה, ניתוח ראוי של תקציב המדינה יכול לספק עבור הציבור מידע חיוני "לאן הולך הכסף שלנו", וצלילה לנבכי רשת הקשרים של חברות הגז ואנשי השלטון בישראל יכולה לספק תמונה ברורה לגבי מפת האינטרסים של נבחרי הציבור. פרוייקט "דאטה ג'ורנליזם" אינטראקטיבי ב"ניו יורק טיימס" מן החודש האחרון טיפל בסוריה המשוסעת והבהיר לי (ונדמה לי שלראשונה הבנתי) את הסכסוכים החופפים, הבריתות המורכבות והיריבויות המרות בקונפליקט הדמים בן ארבע השנים. בפרוייקטים מסוג זה באה לידי ביטוי ההבטחה של העיתונות בעידן הדיגיטלי: חיבור בין מידע הנאסף בעבודה עיתונאית לנתונים רחבי-היקף החשופים לכל אך קשים לעיבוד; תוספת של ניתוח מקצועי של משמעות הנתונים, פרשנות עומק והקשרים רחבים; ושימוש בטכנולוגיה חדשה כדי להציג את הנתונים בצורה מאירת עיניים. כל אלה מעניקים ערך מוסף רב למידע ש"כולם יכולים להשיג".
מכיוון הפיקוח על התקשורת, הטכנולוגיה מציבה סימני שאלה לגבי מוסכמות מקובלות הנוגעות ברגולציה. אם ניקח את הרדיו והטלוויזיה כדוגמה, נוכל לשאול עד כמה הפיקוח על תדרים רלוונטי לעתיד הקרוב של המדיום. מזה זמן רב אפשר להוריד אל הטלפון הנייד תוכן זמין (פודקאסטים), למשוך תוכן מהענן, או להאזין ולצפות בסטרימינג באיכות טובה באמצעות האינטרנט (במחשב או בטלפון הנייד) לכל תחנה שנבחר מרחבי העולם, בלי שאנו זקוקים למקלט המעבד את הגלים בתדר הנכון. נכון שהרוב עדיין מאזין לתחנות בדרך המקובלת או צופה באמצעות האנטנה והכבלים, אך מעשית, בעיקר כשה-Wi-Fi ינצח סופית את האנטנה כמקור לנתונים (וכבר היום יש רבים המחברים את מכשיר הטלפון לשקע המתאים במכונית, מחברים את הטלוויזיה לרשת או מאזינים וצופים באמצעות המחשב), נראה שתעלם כמעט הצפייה המשותפת בערוצי הברודקאסט ("מדורת השבט") אותה תחליף המגמה המתפשטת של צריכת תוכן on-demand מתוך מבחר עצום, שאינו מוגבל בתדרים. אנשי התקשורת יכולים לשאול (ובצדק!) מדוע לשלם דמי זיכיון או רישיון למדינה בעולם שכזה? מדוע לעמוד במחויבויות רגולטוריות של יצירת תכנים או הגבלת פרסומות? מה משמעותו של "רדיו אזורי" שנקלט בכל מקום בעולם? ואולי, השאלה המשמעותית ביותר מבחינת היוצרים – מהו המודל העסקי מאחורי צריכה שכזו של תכני התקשורת? בהמשך לכך, מצד הקהל, הטכנולוגיה מאפשרת לציבור שפע עצום של תכנים, אך גם הקהל יצטרך להבין בסופו של דבר שעבור צריכה של תוכן איכותי יש גם לשלם. נדמה כי כיום הקוראים, הצופים והמאזינים (בעיקר בארץ) התרגלו שכל מה שאפשר למצוא באינטרנט צריך להיות חינם, כולל תכנים שעלויות הפקתם גבוהות (סדרות, ספורט או תוכניות בידור). דווקא בעת כזו, חייבים לחנך צעירים כמבוגרים שללא תשלום על איכות (אם ברכישה ממש של תכנים, אם בחשיפה לפרסומות ואף, שומו שמים, בתשלום אגרה לשידור ציבור ראוי), גופי התוכן יאבדו את עצמאותם, יתמוטטו או שיצטרכו להגביר את המגמה הבעייתית של "שיתופי פעולה", פרסום סמוי או "Native advertising", המסווה תוכן פרסומי כתוכן מערכתי. עניין אחרון זה רובץ גם לפתחם של הרגולטורים ויש למצוא לו פתרונות ראויים. בכל מקרה, מחוייב כאן צעד חינוכי נוסף הנוגע בטיפוח צריכה ביקורתית ואחראית של תכנים תקשורתיים והתהליכים המובילים ליצירתם והפצתם. בעת בה שוטפת האינפורמציה, הקהל נדרש ליכולת של סינון והערכה של מידע לא פחות מכישורי איתור מידע רלוונטי.
הנה כי כן, ארבע נקודות המבט שהצעתי על מקום הטכנולוגיה בעולם התקשורת העכשווי – זו של העיתונאים, זו של התכנים, זו של הרגולציה וזו של הצרכנים – משתלבות, כשמשא האחריות מתחלק בין העיתונאים יצרני התכנים, הרגולטורים המפקחים עליהם, והציבור הצורך תקשורת. משא זה מחייב אימוץ של כללים משותפים לעידן הרשתות: קוד אתי מוסכם שיחדד את האמינות על חשבון המהירות והסנסציה; הבנה שבעת הזו ניתוח מידע משמעותי, פרשנותו והצגתו בצורה ברורה חשובים לא פחות (ולעיתים אף יותר) מהשגת עוד מידע; זאת יחד עם הכרה מצד הקהל בצורך לתמוך בתקשורת ראויה, גם כשבאפשרותו "להוריד" תכנים ללא תשלום. חיבור אלו יכול לקדם מציאות בה הטכנולוגיה אינה רומסת את התקשורת האיכותית, אלא יוצרת עבורה הזדמנויות חדשות.

*פרופ' מוטי נייגר הוא דיקאן בית הספר לתקשורת, המכללה האקדמית נתניה

אולי יעניין אותך לקרוא גם:

תגובות פייסבוק

השאר תגובה

כתובת הדוא"ל שלך לא תפורסם. שדות חובה מסומנים ב- *

בטל תגובה
KE2017

הרשמו לניוזלטר

קבלו מדי שבוע אל תיבת הדואר האלקטרוני שלכם מבחר כותרות, ידיעות, כתבות ומאמרים בנושאי תקשורת ועיתונות מהארץ ומהעולם.

aguda ad haaretz