728 x 90
728 x 90
728 x 90
728 x 90

בשקט, בדרך לפיצוץ אוכלוסין

פרופ' אלון טל

כמעט שאין כאן היום בעיה שאינה קשורה – קשר ישיר - לגידול המהיר באוכלוסייה. מהן הסיבות לכך שהדיון על פיצוץ אוכלוסין בישראל נעדר מהשיח הציבורי?

אין היום כמעט בעיה בישראל שאינה קשורה – קשר ישיר – לגידול המהיר באוכלוסייה. אפשר לראות זאת בבירור בתחום הסביבתי. המשמעות של יותר אנשים היא פחות שטחים פתוחים, פחות בתי גידול וכמובן פחות חי וצומח. העלייה הדמוגרפית מביאה בפועל לקריסה של המגוון הביולוגי המקומי. הוא הדין בדבר פליטות גזי חממה, המטפסות מעלה מעלה, חרף הבטחות בינלאומיות של ממשלת ישראל לצמצמן באופן ניכר. התפשטות של רעש, פסולת ושאר מיני מפגעים לא תיפסק כל עוד ה"מנוע" מאחורי היווצרותם ממשיך לפעול במלוא הקיטור.

המצב דומה בתחום החברתי. הרי ברור שמאמצים לשיפור הבעיות האקוטיות ביותר בחברה הישראלית הם נדונים לכישלון שכן אנו עוסקים ב"סימפטומים" ולא ב"גורמים". שורש הפתולוגיה במערכת החינוך הוא כיתות צפופות. גודש הוא הבעיה התחבורתית העיקרית כאשר מידי יום ציבור הנהגים הולך וגדל. בתי משפט קורסים בעומס של מספר תיקים שממשיך לגדול עם האוכלוסייה. בתי חולים בישראל הם הצפופים בעולם ומספר החולים עולה. וכמובן מחירי הדיור עולים כתוצאה מביקוש שמסרב להירגע מרוב קונים חדשים שנכנסים לשוק. המכנה המשותף של תופעות אלה הוא שיש בכל זאת גבול ליכולת של ישראל להגדיל תשתיות באופן אין סופי. אם לא נגיע לאוכלוסייה יציבה, כל הדיבורים על קיימות, צדק חברתי ואיכות חיים יישארו סיסמאות ריקות וחלולות.

אז מדוע לא מדברים על הבעיה של צמיחה דמוגרפית בישראל? מדינות רבות התמודדו עם תופעות דומות, שינו מדיניות ציבורית ופתרו את הבעיה תוך זמן קצר. אבל ההצלחות התחילו עם שיח ציבורי אמיתי.

סיבות רבות גורמות לכך שישראלים אינם חשים בנוח לבקר את העלייה המדהימה במספרם. גורם מרכזי אחד היא הנטייה התרבותית החיובית המקובלת כלפי משפחות גדולות. במדינה בה יש חיכוך רב בין חילונים ודתיים ובין המיעוט הערבי והרוב היהודי, דחף יסודי לפריון מהווה לכאורה ערך משותף. הציווי האלוהי הראשון בתורה קורא לכל בני האדם "פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת-הָאָרֶץ" (בראשית א':כ"ח). המסורת היהודית מציגה ציפייה זו לא רק כמחויבות אישית אלא גם כמשימה קולקטיבית. גם אם היהודים 'חתכו פינות' פה ושם עם מצוות רבות, הרי שזו המצווה האחת שבאופן היסטורי תמיד נלקחה ברצינות.

population

סיבות רבות גורמות לכך שישראלים אינם חשים בנוח לבקר את העלייה המדהימה במספרם.

נטייה תרבותית למשפחות גדולות נפוצה כיום בכלל החברה הישראלית, ולא מעט משפחות יהודיות חילוניות לכל דבר מביאות לעולם ארבעה ילדים ויותר. הביטוי העברי למשפחות בעלות מספר גדול של ילדים מבטא תפיסה חיובית זו: 'משפחות ברוכות ילדים'. בנוסף, גם המילה העברית עבור מהגר יהודי, 'עולה', מדגישה את היוקרה שהשפה מעניקה לחדשים שזה מקרוב באו. מכאן, שצמיחה דמוגרפית נתפסת כדבר רצוי במציאות היהודית-ישראלית של ימינו. כלכלנים בוודאי רואים בה עדיפות עליונה.

בנוסף, במשך רוב המאה שעברה, ממהרת גם אוכלוסייתה הערבית-מוסלמית של ישראל לצמוח. במהלך 30 השנים של המנדט הבריטי, האוכלוסייה המוסלמית של פלשתינה יותר מהכפילה עצמה, מחצי מיליון ל- 1.1 מיליון. עם ההסתגלות למעמדם כמיעוט במדינת ישראל, משפחות ערביות גדולות עוד יותר הפכו לנורמה. במהלך שנות ה- 60 וה-70 של המאה הקודמת, מספר הילדים הממוצע של משפחה מוסלמית-ישראלית לא פחת מתשעה. ילודה הפכה להיות אמירה פוליטית. במסגרתה של הטיה תרבותית נפוצה זו, מספר גבוה יותר של נפשות – הן יהודיות והן מוסלמיות – נתפס אצל רבים לא כבעיה, אלא כנצחון במאבק לאומי. העובדה שזה כמעט 15 שנה, הפריון בקרב הציבור הערבי הוא יציב למדי (כ-40,000 לידות לשנה) טרם הופנמה אצל פוליטיקאים המעדיפים להנציח את המתחים בין יהודים ומוסלמים על רקע דמוגגרפי. ובינתיים, הקריאה הנדירה לבחון מחדש את יתרונותיה של צמיחת האוכלוסין המעריכית מתקבלת על-ידי רוב הישראלים בתערובת של תמיהה ותרעומת.

ואכן, מנהיגות פמיניסטיות מציינות את הציפיה המחניקה לאמהוּת הרודפת נשים שאינן יכולות או אינן מעוניינות להפוך לאמהות. נשים ישראליות הבוחרות שלא ללדת נאלצות להתמודד עם חברה תוקפנית, בה גם הגורמים הסובלנים באופן יחסי יניחו כי משהו בהכרח אינו בסדר עם אשה הבוחרת שלא ללדת, ויביטו בה ברחמים. מצוקתה של רחל אמנו העקרה היא כנראה חזקה יותר כמודל מדמותה של אשת מקצוע מוצלחת ומאושרת החדשה.

גם זכרון השואה המרחף עדיין כטראומה קולקטיבית מהווה גורם חשוב. נכון לשנת 2015, העריך מפקד אוכלוסין של העם היהודי כי ישנם כ- 14.3 מיליון יהודים ברחבי העולם. מספר זה עדיין נמוך בהרבה מההערכה בדבר 16.5 מיליון היהודים שחיו בעולם בשנת 1939, טרם החלו הנאצים במאמציהם המתמשכים להשמדת העם היהודי. בשנת 1945 הוערך כי שרדו לא יותר מ- 11 מיליון יהודים. בעקבות זאת, חלק מפעילי הסביבה היהודים המובילים חשים כי אין להחיל את הכללים הבינלאומיים הרגילים בדבר קיימות ואיפוק דמוגרפי בהתייחס למקרה היהודי, לכל הפחות עד שהמספרים ישובו למצבם של לפני מלחמת העולם השנייה. מה שלא לוקחים בחשבון הוא העובדה שלאור תנופה דמוגרפית סטטיסטית רגילה, אוכלוסית ישראל תכפיל את עצמה במשך העשורים הבאים ומספר היהודים בעולם בקלות יעבור 20 מיליון.

גורם מרתיע נוסף הוא מידת אלימות ההתקפות על כל מי שמעז לקרוא תיגר על עקרון מרכזי זה בסולם הערכים של החברה בישראל. זהותה הלאומית-יהודית של ישראל, כלכלתה והמשימה האידיאולוגית לשמה הוקמה, מבוססות כולן על מחוייבות מלאה לצמיחה דמוגרפית יהודית מקסימלית. ישנה סובלנות מועטה לאלו המעיזים לתהות בדבר מידת התבונה הכרוכה בעמדה זו. דוגמא אופיינית אחת היא המקרה של יוסי ביילין בזמן ששימש שר המשפטים מטעם במפלגת העבודה, שהצהיר בראיון בשנת 2000 כי משפחות גדולות מהוות נטל על החברה, ואף גורמות לילדיהן מצוקה, קשיים ואפלייה. ביילין אמר כי "אין קשר בין ברכת ילדים לבין מספרם. משפחות מרובות ילדים הן לא בהכרח ברוכות ילדים". הוא נענש על-כך במהירות. תגובות נגד קשות הגיעו מכל קצוות הקשת הפוליטית בישראל, מדרוזים דרך מזרחים ועד לחרדים, כולן תקפו את 'האליטיזם' של ביילין וקראו להתפטרותו. ב-2014, במהלך סיור בנגב ציין שר החקלאות יאיר שמיר "שצריך לטפל בתופעה ריבוי הנשים אצל הבדואים ולפעול לצמצום הילודה במגזר". התגובות הזועמות רמזו, ללא כל הצדקה, למניעים גזענים.

לאור זאת אפשר להבין את עצתו של הגיאוגרף ומומחה האוכלוסין פרופ' ארנון סופר לכל מי שרוצה לדבר על מדיניות דמוגרפיה מקומית באופן פתוח כי עליו להיות מוכן לגינוי בו-זמנית הן כ'אנטי-ציוני' מצד קבוצות הימין של ישראל והן כ'פשיסט' מצד קבוצות השמאל.

ניתן היה לצפות כי לפחות פעילי הסביבה בישראל יתאחדו סביב הסוגיה, אך בפועל כמעט כל הארגונים הירוקים בארץ נרתעים ממנה באופן כפייתי כמעט. במקום לתמוך בטענה כי צמיחת האוכלוסין היא הגורם המרכזי לתסמנות החברתיות השליליות והנזק האקולוגי הכבד, טוענים חלקם בקהילה הסביבתית של ישראל כי הגורם המרכזי לנזק זה הוא דווקא העליה בצריכה. קידומו של טיעונים בדבר צריכת-יתר או חלקות משאבים הוגנת מהווים מוצא תקין-פוליטית לפעילי הסביבה והחברה בישראל. אבל הוא בוודאי אינו קשור לכמות הפסולת או הביוב שנוצרה בפועל. גם דמוגרפיה וגם צריכה ממשיכות לתרום לבעיות הסביבה.

נתוני למ"ס גם מצביעים על כך שבאופן סטטיסטי, שיעור העוני הגבוה בישראל היא פונקציה של גודל המשפחה הרבה יותר ממוצא אתני או דתי. וככול שעולה מספר הילדים במשפחה, כך סביר יותר שהעוני יעבור לדורות הבאים. כלומר, לא נתקדם בסגירת הפערים החברתיים המחרידים בישראל אם לא נשנה את השיח הציבורי והמדיניות הציבורית בדבר המגמות הדמוגרפיות. שתיקתם של ארגונים חברתיים בהקשר זה רועמת לא פחות. ההסבר להמנעות זו טמון בעובדה שרוב המשפחות מרובות הילדים בישראל שייכות למגזרים מוחלשים בחברה (כגון האוכלוסייה הבדואית או החרדית). דיון בקשר שבין ילודה ובין איכות חיים עלול להתפס כביקורת על מגזרים אלו, ביקורת הכרוכה באי-נוחות עמוקה עבור משכילים בעלי חוש צדק חברתי מפותח, הרואים זאת מחובתם לסייע למגזרים אלו. אבל התוצאה היא הנצחת העוני בקרב משפחות מרובות ילדים כה רבות.
נאמר לא פעם שאין בעיה שלא קל יותר לפתור עם פחות אנשים, וקשה יותר לפתור עם יותר. מי שחושב אחרת – מוזמן להצטרף לוויכוח. אבל הגיע הזמן לדיון הזה; והגיע הזמן לשנות כיוון.

alontal@bgu.ac.il

1 תגובה

אולי יעניין אותך לקרוא גם:

תגובות פייסבוק

השאר תגובה

כתובת הדוא"ל שלך לא תפורסם. שדות חובה מסומנים ב- *

בטל תגובה

1 תגובה

  • א.
    17 באפריל 2017 @ 2:52 am, 2:52 am

    שלום ותודה על המאמר המתבקש מאליו.
    ראשית, מי אמר שפרו ורבו מתכוון להולדת ילדים?

    הגב
STD11

הרשמו לניוזלטר

קבלו מדי שבוע אל תיבת הדואר האלקטרוני שלכם מבחר כותרות, ידיעות, כתבות ומאמרים בנושאי תקשורת ועיתונות מהארץ ומהעולם.

aguda ad haaretz