728 x 90
728 x 90
728 x 90
728 x 90

מעבר לקווים האדומים

אלון ליאל

האם הפלת המטוס הרוסי תציל את התקשורת בתורכיה? חידוש המגעים להצטרפות תורכיה לאיחוד האירופי יגביר את הדרישות להפסקת הרדיפה של התקשורת

הגבלות שלטוניות על התקשורת בתורכיה אינן מציאות חדשה. בעשורים האחרונים של המאה הקודמת, תחת השלטון הכמאליסטי החילוני והפרו-מערבי, היו מגבלות קבועות על התקשורת. לא היה אז צורך בלחצים בוטים על מערכת העיתונים הגדולים – הסמביוזה הפוליטית בין ההנהגה הכמאליסטית לבין התקשורת (הכמאליסטית ברובה המכריע) יצרה כללי משחק בלתי מדוברים של צנזורה עצמית.

העיתונים, כלי התקשורת הבולט והפופולרי באותה תקופה, היו צבעוניים ורועשים. בקיוסק תורכי מצוי יכולת לראות למעלה משלושים יומונים לצד שבועונים רבים. המחיר היה סמלי והכותרות ענקיות וביקורתיות לעיתים תכופות. פרשה רדפה פרשה וגם תמונות נועזות לא חסרו. יחד עם זאת היו נושאים אסורים לאזכור. בקהילה הדיפלומטית דאז קראנו להם "חמשת הקווים האדומים". אסור היה:

– לבקר את אתא תורכ המנהיג האגדי.
– למתוח ביקורת על הצבא ועל חילון המדינה.
– להזכיר את זכויות הכורדים.
– להזכיר את שואת הארמנים.
– למתוח ביקורת על הכיבוש של צפון קפריסין.

חציית הקווים על ידי התקשורת הייתה נדירה. החוצים, בדרך כלל אנשי רוח שהתבטאו בתקשורת, הועמדו לדין אבל חשוב מכך הוחרמו על ידי דעת הקהל התורכית. אחדים מהם כמו הסופר התורכי המפורסם ישאר כמאל, אף נאלצו לגלות מארצם. מידי פעם נסגרו עיתונים בשל חריגות מהמוסכמות אך היו אלה בעיקר יומונים דלי תפוצה שהיו מזוהים עם חוגים אסלאמיים קיצוניים. חריגה אופיינית הייתה האדרת האסלאם לצד הסתה אנטישמית. בראש החורגים והנענשים היומון "מילי גאזטה" שזוהה עם הקו הפוליטי של נג'מטין ארבקן (ERBAKAN) פורץ הדרך לאסלאם במערכת הפוליטית של תורכיה המודרנית.

מים רבים זרמו מאז – המהפכה הפוליטית שחולל רג'פ טאיפ ארדואן בשלהי 2002 מחקה את הקווים האדומים שנצבו עד אז בפני התקשורת התורכית. כל מה שהיו חשוב לכמאליזם לא נחשב קדוש בעיני ארדואן (הוא גם התבטא כך מפורשות): לא אתא תורכ, וודאי לא הצבא, אך גם לא המדיניות הכמאליסטית בנושאים הכורדי והקפריסאי. הקו האדום היחיד שעדיין נשמר, גם אם בגוון וורדרד יותר, היה בנושא הג'נוסייד הארמני.

חוגים ליברלים בתורכיה קיבלו את השינוי הזה בחיי התקשורת בברכה במחצית העשור הראשון של המאה הנוכחית. הפרשנויות הפוליטיות בתקשורת התורכית נראו לפתע משוחררות יותר, אך ירח הדבש לא נמשך זמן רב.

קשה להצביע על אירוע מסוים שהביא למפנה החד ביחסו של ארדואן לתקשורת. זה היה שילוב של גבהות רוח וחשדנות שהלכה וגברה. בשנתו החמישית והשישית בשלטון החל ארדואן לרדוף את התקשורת החילונית, כולל רדיפה אישית של איל התקשורת איידין דואן (DOGAN ) ששלט בחלק חשוב של התקשורת הפופולרית כולל יומונים (בראשם "הורייט"), שבועונים וירחונים וגם בנתח חשוב של התקשורת האלקטרונית. על דואן הושתו לפתע מיסים בסכומים דמיוניים ובכירי עיתונאיו החלו לסבול מרדיפות השלטון ולטענתם גם מהאזנות סתר. ארדואן החליט במקביל לתמוך בחיזוקה של התקשורת הנאמנה לו בעיקר זו הדתית, תמיכה שהביאה בין השאר לכך שעיתון כמו "זמאן" הגיע לתפוצתו של ה "הורייט" (שהוביל עד אז ללא מתחרים) ואף עלה עלייה.

E1

רג'פ טאיפ ארדואן. מכיוון שה "זמאן" התייצב לצד האימאם הגולה פטוללה גולן (GULEN) נגד ארדואן, הפך העיתון רב התפוצה יעד ראשי להתקפות ומעצרים בלתי פוסקים ועמו רשת התקשורת IPEK, המזוהה גם היא עם גולן. צילום: Orlok / Shutterstock.com

התקשורת החילונית לא הרפתה וככל שגברה האיסלמיזציה, בעיקר מ-2008 ואילך, גברו הביקורת על ארדואן ומפלגתו – ועם ההתקפות התגברה הפרנויה של השליט. רגישות מיוחד פיתח המנהיג התורכי לקריקטורות שחלקן הוציא אותו לא אחת מכליו. עתונאים וקריקטוריסטים הפכו מאוימים ומושמצים (לעיתים על ידי ארדואן עצמו) חלקם נעצר והועמד לדין. הלחצים הופעלו בצורה שווה על העיתונאים עצמם ועל מערכות העיתונים שהעסיקו אותם.

מרבית העיתונאים העצורים הואשמו בסיוע לפעילות החתרנית הכורדית אך רבים אחרים בשל ביקורת על השלטונות ובעיקר בשל העלבת ארדואן עצמו.

לפני שנתיים חלה התדרדרות נוספת, מפתיעה ביותר. גל שמועות על שחיתות מצד ארדואן ומקורביו שטף את תורכיה והגיע לשיאו עם פשיטת המשטרה על בתיהם של בכירים המקורבים לארדואן, כולל חקירות והעמדה לדין של שרים בממשלתו.

ארדואן האשים בכירים במשרדי המשפטים ובמשטרה נאמניו של האימאם הגולה פטוללה גולן (עד אז בן בריתו) ברדיפה פוליטית ובחתירה תחת שלטונו. גולן (GULEN) השוהה כבר 16 שנה בארצות הברית, הפך עם פרוץ גל האשמות השחיתות לשנוא נפשו של ארדואן ויחד עמו כלי התקשורת המזוהים עם האימאם הגולה. מכיוון שה "זמאן" התייצב לצד גולן נגד ארדואן, הפך העיתון רב התפוצה יעד ראשי להתקפות ומעצרים בלתי פוסקים ועמו רשת התקשורת IPEK, המזוהה גם היא עם פטוללה גולן. חלק מתחנות הטלוויזיה והרדיו של הרשת אף נתפשו על ידי השלטונות לפני שבועות אחדים. עשרות עיתונאים מצאו עצמם בכלא ועשרות נוספים בבתי המשפט כאשר חלק גדול מהם מואשם בהעלבת ארדואן עצמו. מאז 2011 נמצאים מידי שנה עשרות רבות של עיתונאים במעצר או בכלא.

ארדואן החליף את הקו האדום הכול כך מוכר עד עלייתו לשלטון – האיסור למתוח ביקורת על אתא תורכ, באיסור למתוח ביקורת עליו. ההגבלות חלות הפעם לא רק על העיתונות הכתובה והתקשורת האלקטרונית אלא גם על הפייסבוק והטוויטר, כולל על עיתונאים שמתבטאים ברשתות החברתיות. הפייסבוק והטוויטר מאוימים דרך קבע בתביעות, מקבלים קנסות ואף נסגרו לפרקי זמן קצרים.

אחד העיתונאים העצורים, בולנט קנש (KENES) עד לא מכבר העורך של "זמאן", צוטט לאחרונה באומרו: "אנשים מפוצצים פצצות, יש סחר בבני אדם, סחר בסמים, אלימות של דעא"ש, אלימות של אלקעידה, אלימות של ה- PKK והמשטרה עסוקה בעיתונאים".

התפתחות מעניינת חלה בימים אלה ממש, לאחר פרוץ העימות המתוקשר בין רוסיה ותורכיה. הסכם מהיר ומפתיע בין אירופה ותורכיה חידש את המגעים להצטרפות תורכיה לאיחוד האירופי שהופסקו לפני למעלה מחמש שנים. חידוש המגעים יגביר את המעקב האירופי אחר המתרחש בתקשורת התורכית ואת הדרישות האירופיות להפסקת הרדיפה של התקשורת. אירופה תציב זאת כתנאי ברור להצטרפות תורכיה לשורותיה. אם ארדואן אכן רציני בכוונתו לנסות שוב להשתלב באיחוד האירופי, הוא יצטרך עד מהרה לתת לתקשורת התורכית גוון אירופי יותר ולנטוש את התפנית המזרח-תיכונית שביצע, כולל בתחום התקשורת, בשנים האחרונות.


אלון ליאל הוא מחברו של הספר: "דמו-אסלאם – דמוקרטיה אסלאמית בתורכיה", בהוצאת הקיבוץ המאוחד 2009.

1 תגובה

אולי יעניין אותך לקרוא גם:

תגובות פייסבוק

השאר תגובה

כתובת הדוא"ל שלך לא תפורסם. שדות חובה מסומנים ב- *

בטל תגובה

1 תגובה

aguda ad haaretz

הרשמו לניוזלטר

קבלו מדי שבוע אל תיבת הדואר האלקטרוני שלכם מבחר כותרות, ידיעות, כתבות ומאמרים בנושאי תקשורת ועיתונות מהארץ ומהעולם.