728 x 90
728 x 90
728 x 90
728 x 90

מפוכח, לא מקופח

פבלו קירטצ'וק

הספר "בצל החומות" של מיכאל פריאנטה אינו על יהדות מרוקו, ולא על יהודים או ישראלים. דווקא בגלל זה הוא מצליח לדבר עליהם

את הספר הזה אל תניחו בארון הספרים היהודי או הישראלי ולא על המדף בחנות. אל תניחו אותו מידיכם. אל תראו בו רק ספר, ובטח לא רק ספר יהודי או ישראלי הגם שזה בדיוק מה שהוא. במובן הנאצל ביתר של המלה, אם יש כזה. 'הלב' של אדמונדו ד'אמיצ'יס ו-Juvenilia של הארגנטיני Miguel Cané (שלמיטב ידיעתי טרם תורגם לעברית) יראו במיכאל פריאנטה חבר ראוי לבוא בחברתם, סופר שספרותו נוגעת בספרותם. גם אצלו אין גבול לאהבה ולדקות המכחול שלו בבואו לתאר את ילדותו במכנאס שבמרוקו ואת המשך חייו בישראל, שווייץ וצרפת. ואין גבול לאהבתו את הבאבא שלו, שאבד את אשתו הראשונה, אמו של המחבר, כשזה עוד היה עולל, התחתן שוב וגדל את כל ילדיו בעבודה קשה, כחנווני במרוקו ואחר כך כסבל בארץ. אהבתו את כל הדמויות, מעבר להתנהגות הצפויה של כל אחת מהן: היהודים החשדנים והמסורתיים, הערבים הידידותיים ואלה שלא, הישראלים שמנכסים לעצמם את הזכות והחובה להטיל על הילד מכלוף שינוי שם, דהיינו שינוי זהות או חלוקתה לשתיים – זהות פנימית וזהות חיצונית, זהות שלפני העלייה וזהות שלאחריה, זהות בלתי תקינה פוליטית וזהות שכן. אפילו את זה הוא מקבל באהבה. אין כאן נוסטלגיה. אין געגועים לעבר שהלך לבלי שוב ולא לזהות שאורבת מתחת לשטיח. גם אין בושה ולא הערצה למלאח לנוכח נסבות חיים שיכולות היו להיחשב רומנטיות דווקא בגלל המחסור, הצפיפות והדחק. כי עיניו של הילד מזקקות את הכל: אין כאן לא מחסור, לא צפיפות ולא דחק. יש מציאות, ואותה מתאר הסופר בפרטי פרטים אבל תמיד דרך עיניו של הילד שמקבל די והותר ממה שהוא זקוק לו באמת : חום, אהבה, ידידות. לכן הוא גם מקרין מהם ומוצא אותם בכל אשר יפנה. הילד, הנער והמבוגר מכלוף-מיכאל אינו מקופח אלא מפוכח. הוא פשוט. פשוט וזך.

בצל החומות - עטיפה

'בצל החומות', מיכאל פריאנטה, סתוית 2015, 190 עמ'

סנט-אכזופרי כתב את הנסיך הקטן בעקבות נחיתת אונס בצפון-אפריקה. הנסיך הקטן הצפון-אפריקאי הזה כותב על אביו המלך שהכיר והעריץ, ועל אמו המלכה שלא זכה להכיר והעריץ על אחת כמה וכמה. והוא כותב על ממלכתם, דירת חדר אחד במלאח הישן של מכנאס, הספוג כולו בהוויה התרבותית שהוא נולד אל תוכה ושמנהגי היהודים מלאו בה מקום מרכזי: שבת וחג ואבל, תפלות ובקשות, טקסים ואמונות. מי אנו שנאמר טפלות? מה עקר ומה טפל? תפל, על כל פנים, אין פה. הכל ערב לחך. הכל נסיון כן וכביר להסביר את מקומו של האדם ביקום ולהגיע לעמק השווה עם אשר נעלה מבינתו.
זעיר-שם זעיר-שם יש תזזית בזמן, אבל מבנה הספר תואם את התפתחותו של המחבר. אנו מפליגים ממכנאס לחיפה, משם נוסעים במשאית לכפר הנוער ניצנים ואז באוטובוס לתל אביב, שממנה טסים לציריך ואחר כך לצרפת ומשם חוצים את השלולית לבואנוס איירס, עיר הולדתה של אשתו אדריאנה. זאת הפלגה מהילדות להתבגרות, נסיעה ממנה להתאהבות וטיסה משם לזוגיות, לאבהות, לפרידה, לנישואין מחדש ולהשתקעות בפאריס. מה שנותר על מכונו הן עיני המשורר, המבט שבו הוא חובק ויחבק את העולם מערש עד ערש דווי. הרי עוד במרוקו היה מאוהב במארי, שהייתה גדולה, בשלה ובוגרת ממנו, מארי הבלתי מושגת, אשה בת שש-עשרה לכל דבר… אבל יטעה מי שיחשוב שרק לאשה ישתאה, שרק היא למשורר השראה. כמו זכוכית מגדלת שמרכזת את אור השמש כדי בערה, האשה היא התופעה שמגבשת את ההשראה וההשתאות לנוכח פלא החיים ומאפשרת לבטא את התשוקה להתחבר עם העולם ולהפרותו. את זה הפנימה הקבלה. במובן הזה, פריאנטה הוא מגדולי המקובלים: הוא אוהב כמו שהצפרים שרות. למראה צעירה מרושלת הוא מחליט לעזב את ניצנים מייד עם הגיעו, אבל אחיו פרוספר משכנע אותו להשאר לשבוע נסיון. ראה שיש גם נערות אחרות ונשאר בחפץ לב. ומה? בגלל אשה הפליגו היוונים לטרויה ולחמו שם עשר שנים תמימות עד שנצחו. גם בשביל מיכאל פריאנטה האשה היא המצפן. כתב המשורר הספרדי בן תור הזהב Góngora, לואיס דה גונגורה, על איברי גופו לאחר שחייו יגיעו לקצם: Polvo serán, pero polvo enamorado. 'אבק יהיו, אבל אבק מאוהב'.
משורר, אמרנו. כי הפרוזה של פריאנטה פואטית. אין כאן ניתוח אנטומולוגי של הדמויות כמו אצל בלזק, לא ירידה לביבי התת-מודע כמו אצל פרוסט ולא השגבת המציאות כמו אצל ויקטור הוגו. יש אור, ומעט האפלה הנחוצה כדי שנבחין בו: בני הדוד של האם החורגת מזל משתלטים על עזבונה ועל חסכונותיו של האב מעשרות שנות עמל. יש שמחה, ומעט הכעס הדרוש כדי שנבחין בה : יהודי ציריך אינם מזמינים לערב שבת את הישראלי יוצא הצבא הלומד שם אבל מטיפים לו מוסר על כי חי עם נכרייה. יש תיאורים מפורטים, ואי-אלו משיחות מכחול חסכניות כדי שנבחין בעושר התיאורים: יופיה של חיפה מתואר בצמצום-מה.
האיורים מרגשים באמת שהם חולקים עם הקורא. אלה צילומים בשחור-לבן. ובכל זאת יש בהם כל כך הרבה צבע. בשער הספר, שער הכניסה למלאח הישן של מכנאס וממש בסמוך לו שלט 'פפסי קולה'. 'כשהציב באבא את השלט מעל שער החנות', אומר בנו הקטן, והוא כבן שבעים שנה, 'זה היה כאלו תלה שלט : 'גן עדן'.
הספר הזה אינו על יהדות מרוקו, ולא על יהודים או ישראלים. דווקא בגלל זה הוא מצליח לדבר עליהם. משום שלא התכוון לכך. הספר הזה אינו פוליטי – בודאי לא 'תקין פוליטית' – ואינו חינוכי. שום משרד ממשלתי לא היה מסבסד אותו, לא משרד החינוך, לא משרד התיירות ולא משרד הדתות. אפילו לא משרד התחבורה… אולי המשרד לענייני הנפש, אילו היה כזה.
ככלל, אין עושים ספרות טובה ברגשות טובים. 'בצל החומות' יוצא מן הכלל.


 

'בצל החומות', מיכאל פריאנטה, סתוית 2015, 190 עמ'

 

אולי יעניין אותך לקרוא גם:

תגובות פייסבוק

השאר תגובה

כתובת הדוא"ל שלך לא תפורסם. שדות חובה מסומנים ב- *

בטל תגובה
KE2017

הרשמו לניוזלטר

קבלו מדי שבוע אל תיבת הדואר האלקטרוני שלכם מבחר כותרות, ידיעות, כתבות ומאמרים בנושאי תקשורת ועיתונות מהארץ ומהעולם.

aguda ad haaretz