728 x 90
728 x 90
728 x 90
728 x 90

עיתונות ועיתונאים בימי המערכה

עיתונות ועיתונאים בימי המערכה
קצינים מחיל האוויר הישראלי ליד מטוס מצרי שהופל בסיני במלחמת ששת הימים. ברקע: עמוד השער של מעריב, 5 ביוני 1967צילום: יחזקאל רחמים (CC BY-SA 2.0).

49 שנה למלחמת ששת הימים: עיתונאים ישראליים שנלחמו תוך כדי דיווח עיתונאי, מאות העיתונאים הזרים שהגיעו לסקר את המלחמה ועבודת הצנזורה. ספר השנה 1967

"ספר השנה" של העיתונאים היה מפעל עיתונאי-ספרותי של אגודת העיתונאים בתל אביב. בסדרת ספרי השנה הופיעו 52 כרכים: הראשון – בשנת תש"ב (1941-2), האחרון – בשנת תש"ס (2000-1999). סדרת ספרי השנה כוללת חומר בסיסי רב חשיבות על ההתרחשויות בתקשורת הישראלית (הכתובה והאלקטרונית) ועל השינויים המפליגים שחלו בה במהלך עשרות שנים.

מובא כאן כלשונו חלק ממאמרו של מאיר בן גור ב"ספר השנה" של העיתונאים תשכ"ז 1967.


סמוך למלחמת ששת הימים, בעת ביקור ביחידת שריון של צה"ל שחנתה בקרבת גבול סיני, אמר לנו קצין בכיר ממפקדת היחידה :"רבותי העיתונות, אתם מורידים את המורל של חיילינו. שפע הידיעות וההצהרות מצד האויב שאתם מפרסמים, עם הצילומים ונאומי-האיומים, מעורר בתוכנו תמיהה ואף רוגז. אנו בטוחים שהדבר משפיע לרעה על המורל של האוכלוסייה".
בדרך חזרה מן הסיור המקיף שערכנו ביחידות שונות של צה"ל, למראה הכוננות הגבוהה והרוח האיתנה של החיילים והקצינים, שאלנו את עצמנו האם העיתונות שלנו נתנה, בימים ההם, תמונה נכונה ומאוזנת של המצב.
כל המדפדף היום בכרכי העיתונים הישראליים של מאי-יוני 1967 , ימצא שעמודי החדשות הוקדשו רובם ככולם למאורעות במזרח התיכון. לא הופיעו כמעט ידיעות על הנעשה בחזית וייטנאם, או במקומות אחרים בעולם. יתר על כן , רובו המכריע של החומר על המזרח התיכון היה דיווח על הצהרות שליטי ערב, נאומיהם, התרברבותם, מאמרי העיתונות הערבית והלך הרוח בקרב הצבא והאוכלוסייה האזרחית של מדינות האויב המקיפות את ישראל.
חומר זה היה מלווה בצילומים על היערכות הצבאות הערביים. עדיין זכור לנו הצילום המפורסם של נאצר בחברת מפקדי חיל-האוויר שלנו באחד מבסיסיהם בסיני, בו הכריז שאם גנראל רבין רוצה לבוא למלחמה בסיני, שיבוא ("אהלן וסהלן"). בצד הכרזות אלה הובא גם המאמר המקיף של חסנין הייכל , איש סודו של נאצר ועורך "אל אהרם" , בו ניתח את המצב ב"הגיון ברזל", והוכיח, כי לישראל אין ברירה אלא להיכנע או לצאת למלחמה, ואם תצא לקרב תובס, והשמדתה אינה אלא שאלה של ימים מספר.
ממשלתנו שתקה בימים ההם. השרים לא נאמו, לא הכריזו הכרזות וגם צמרת צה"ל שמרה על דממה. יחידת-הקשר לעיתונות של צה"ל טרם העבירה אז לעיתונים כתבות ותמונות על היחידות שגויסו ועומדות הכן. וממילא נתקבלה תמונה, שרק האויב מכריז ,פעיל, מלוא כל האזור כבודו.
בכך השתקפה מציאות מסוימת, שעיתוני ישראל רק "צילמו" אותה. ובלוותם את החומר הזה במאמרים, הרי הטון הבולט שבהם היה, שכאן לא תהיה טרבלינקה. אולם כמעט שלא נאמר בעתונותנו , שכאן לא תהיה גם מצדה….

רק ימים מספר לפני פרוץ המערכה "נשברה" התמונה הזאת כמעט באורח פתאומי. היה זה ביום בו הצהיר הרמטכ"ל הצהרה קצרה, שעיקרה היה: אם תפרוץ המערכה יעביר צה"ל את המלחמה לשטח האויב. העיתונות שלנו נתנה את ההצהרה בהבלטה ומאז הרבתה בפרסום חומר על היערכות צה"ל לקרב. סמוך לכך נתקבלה ההחלטה על הקמתה של ממשלת הליכוד הלאומי. נקודת השפל במורל הייתה מאחורינו –החלה העלייה במצב –הרוח.
ההיסטוריון עוד יחקור אי פעם תקופה זו ויחרוץ משפט על העיתונות הישראלית בימים ההם. בוויכוח הפנימי טענו אנשי העיתונות מצד אחד, כי הם לא עשו אלא את הטבעי ביותר- דיווחו על היערכות האויב והצהרותיו ואילו מצד שני, לא כתבו על כוננותנו, משום שהמנהיגות שלנו שתקה. אולם, רווחת דעה כי קו זה של העיתונות לא הזיק, אלא להיפך. שלא כעיתונות האויב, לא התרברבה העיתונות הישראלית, לא עסקה ביצירת אווירה פטריוטית מזויפת, אלא העמידה את העם על מלוא חומרת המצב והוא קיבל זעזוע. זה דרבן אותו להתגייסות- יתר, דחף להקמת ממשלת הליכוד הלאומי ובסופו של דבר גם תרם לניצחון.
מנקודת המפנה ההיא, ליוותה העיתונות שלנו באורח הדוק את הצבא שבחזית ואת התגייסות העורף. בצד המלאכה הנהדרת שעשה "קול ישראל" תרמה העיתונות לכך, שהאזרחים יכלו לעקוב אחרי השלבים השונים של המערכה וגובשה התרוממות-הרוח של האוכלוסייה. העיתונות קישרה בין המגויסים לבין העורף על ידי דרישות-השלום הרבות מהחיילים למשפחותיהם, ומן המשפחות אל יקיריהם בחזית. היא הביאה שפע כתבות של הסופרים הצבאיים ואת סיפורי החזית. רוב רובו של הציבור לא הסתפק בהאזנה האינטנסיבית לשידורים, אלא רצה לראות במו עיניו, שחור על גבי לבן, את הכותרות הגדולות על הניצחונות ולקרוא פרטי פרטים על גילגולי הקרבות. העיתונות הגדילה את תפוצתה, עיתוני הערב הופיעו במספר מהדורות כל יום והנהלות העיתונים עשו מאמצים מיוחדים שהעיתונים יגיעו גם למגויסים בכל רחבי הארץ.
העיתונות הלועזית בישראל תרמה אף היא את תרומתה כלפי האוכלוסייה שאינה שולטת בעברית ושמסיבה זו עדיין אינה מעורה כל כך ברוח הישראלית, בידיעת צה"ל ובהכרת הנוער שלנו.
את המלאכה הרבה הזאת עשו העיתונים בצוות מינימלי, כיוון שרוב העיתונאים גויסו לשירת ביחידותיהם או ככתבים צבאיים. המעטים שנשארו במערכות עשו כמיטב יכולתם למלא את מקום המגויסים, ואילו חלק מהמגויסים הצליח, תוך כדי כוננות וקרב, לשלוח כתבות לעיתונים ישר מן הקווים הקדמיים של החזית.
גם רוב פועלי הדפוס ועובדי המנהלה גויסו ובעיתונים הגדולים לא היה משום כך מנוס מצמצום זמני של מספר העמודים.
כל עיתון היה לו כתב צבאי שקיבל תדרוך על ההתפתחויות במערכה. חלקה מהחומר התיאורי סופק לעיתונים ע"י לשכת-הקשר הצבאית שקיימה "מאגר" של הכתבים הצבאיים. היה בכך יתרון, שכל העיתונים יכלו להיזקק במידה שווה לשירותם של טובי הכתבים. והיה בזה גם משום הד לרגש-האחדות הכללי שאפף את העם.
העיתונאים מילאו את משימתם בדבקות ובחירוף-נפש. אחדים מהם נפגעו במילוי תפקידם. בתנאים קשים במיוחד פעלו העיתונאים בירושלים, שנאלצו לעשות עבודתם תוך כדי ההפגזות.

שבוע ימים במרכז העיתונות העולמית

מיד עם גבור המתיחות, הגיעו לארץ ראשוני העיתונאים ממרכזי העיתונות בעולם, מהם מטובי העובדים במערכות וברדיו. גל רדף גל ולבסוף התרכזו בישראל כשמונה מאות עיתונאים, אנשי רדיו וצלמים ועשרים צוותי טלוויזיה. כמה עיתונים ותחנות טלוויזיה שלחו צוותים כפולים. קצב בואם היה מהיר כל כך, עד שחלק מהם הגיע ללא מטען בגדים ואף לא הייתה שהות בידם לקחת אתם מסמכים או אישור להעברת ידיעות "קולקט".
ערב פרוץ הקרבות הגיעו ללשכת-העיתונות טלפונים בהולים של עיתונאי-חוץ שנתקעו בדרך לארץ. קבוצת עיתונאי -חוץ בקפריסין שכרה מטוס וכל אחד מהם שילם 100 ליש"ט בעד הטיסה המיוחדת לישראל.
כל שהגיע לארץ הציג מסמכים וקיבל תעודה עם צילום, אשר הקנתה לו זכות להשתתף בכל אירוע שארגנה לשכת העיתונות. הללו שלא הספיקו להביא מסמכים, סידרו את הפורמליות במקום. בנוגע להעברת ידיעות ב"קולקט", נתן נציג לשכת העיתונות הממשלתית ערבות אישית לדואר, שהתמורה בעד המברקים תשולם (איש זה אמר לנו:"אם אפילו רק חלק מהם לא ישלם, יהיו לי חובות עד סוף ימי").
בין הבאים היו עיתונאים מארצות שבדרך כלל אינן שולחות באורח סדיר את נציגי עתונותן לישראל כגון: יפן (11 איש), יוגוסלביה (6)קוריאה, פיליפינים, דרום –אפריקה ודרום אמריקה. ממדינות מזרח-אירופה לא באו עיתונאים ואילו ברית-המועצות הייתה מיוצגת ע"י סופר טא"ס, ששירת בישראל עוד קודם לכן, עד ליום צאתו מן הארץ עם שאר עובדי השגרירות. אולם, הוא נכח בסך-הכל בשתי מסיבות עיתונאים עם שר החוץ אבא אבן והרמטכ"ל. חוץ מזה לא הופיע כלל ולא השתתף גם בסיורי העיתונאים בחזיתות ("הייתי לוקח אותו כעיתונאי ראשון לסיור בסיני, שיראה את הטנקים שלהם",-אמר לנו אחד מאלה שטיפלו בעיתונאי החוץ).
פרט למסיבות העיתונאים הגדולות והרשמיות שנערכו בבית סוקולוב, היו פגישות אינדיבידואליות רבות של ראשי צה"ל , שרים ואישי- ציבור, עם עיתונאי החוץ. היו בין העיתונאים שהתעניינו לא רק במאורעות שבחזית, אלא ביקשו לברר את הצד הכלכלי של המלחמה, את תכניות משרד-הדתות לטיפול במקומות הקדושים, את התנהגות הנשים והילדים וכיו"ב.
הביקורים בחזית נערכו במאורגן. משעות הבוקר היה יוצא אוטובוס לחזית מסוימת וכל עיתונאי-חוץ אשר רצה בכך, הצטרף. אח"כ התחילו "להכניס סדר בבלגן": ערכו רשימות שמיות. אלא עד מהרה התברר, שכל עיתונאי נרשם לחמישה סיורים שונים שנערכו בעת ובעונה אחת והוא שינה את דעתו בהתאם להתפתחות בחזית. כאשר נקודת-הכובד של החזית עברה למקום אחר, "העביר" העיתונאי את עצמו מרשימת סיור בחזית שהיתה ברגע ההוא פחות חשובה בעיניו, לסיור בחזית שהייתה באותה שעה בחדשות. עיתונאי-חוץ, כמו העיתונאים הישראליים הובאו למקומות הקרובים מאוד אל החזית, בשעות שעדיין התחוללו בהם קרבות. הפעם נהג הצבא שלא כמו במבצע "קדש" , כי אז ישבו עיתונאי החוץ במלון "דן" ולא יצאו לשטח.
אך היו עיתונאים שעשו מלאכה פרטיזנית: הם ביצעו "חדירות" עפ"י יוזמה עצמית לחזיתות ולפתע "צצו" על מכשיריהם וציודם האישי, בנקודות קדמיות בחזית. אחדים מהם נאסרו ע"י כוחות-הביטחון . במקרים האלה היו מתקשרים מצה"ל אל לשכת- העיתונות ועד שהספיקו לברר את העניין, התרחקה החזית והעיתונאי ה"מסתנן" נמצא כבר הרחק בעורף…
אחת התקריות אירעה עם עיתונאי-חוץ, כאשר הם עטו על מבואות שגרירות ברית –המועצות כדי להנציח את יציאת השגרירות הסובייטית מישראל. הם רצו להסריט את "יציאת הרוסים" ואז הופיעו קציני-משטרה ששמרו במקום ועצרו אותם. בשיחה טלפונית עם לשכת-העיתונות נאמר לקציני המשטרה, שמבחינתה, "כיסוי" כזה הוא בסדר. סודר לכן, שעיתונאי-החוץ הצרים על השגרירות יחזרו למקומותיהם ובהגיע הרגע, הביא אותם קצין-משטרה למקום.
האם היו עיתונאי-החוץ מרוצים מן השירותים שהגישו להם לשכת העיתונות והצבא? כן-ברובם המכריע. הם ציינו, כי לא הייתה ביורוקרטיה ונתנו להם את מלוא העזרה. בתי-המלון, שהיו ריקים כמעט, קלטו אותם בזרועות פתוחות. לא היו הפקעות מחירים והם נתקבלו ביחס אוהד מצד האוכלוסייה. אלה מביניהם שהיו קודם לכן במצרים, סיפרו כי שם שררה פאניקה ואנדרלמוסיה . לא קיבלו שירותים, אלא תעמולה בלבד, ולא הרשו להם כלל לצאת מקהיר.
במלחמה זו הקריבו אנשי העיתונות העולמית גם את קרבנותיהם-הם. נהרגו שלושה מהם: צלם "לייף", פול שוצר (יהודי) שנפגע ע"י פגז בסיני, טד ייטס מנ.בי.סי, שנהרג בכדור בשטח ירדני בעת התקפה ישראלית ובן עויזרמן -איש הסרטים והטלוויזיה הישראלי ,שעבד באותם ימים בשירות הטלוויזיה הקנדית ונהרג בעלות מכוניתו על מוקש במבואות עזה. כן נפצעו שני עיתונאים: סרג' פליגרס, מעיתונאי הרסט וארנסט טרוסט, אוסטרי, מ"קרונן צייטונג" בוינה. שניהם קיבלו טיפול בבתי-חולים שלנו. פול שוצר התחנן בפני מפקד יחידת-הקשר לעיתונות שירשו לו לצלם בחזית ממש ("הפעם הראשונה בחיי אני מרגיש, כי זוהי מלחמה שלי, לאחר שעברתי כבר מלחמות רבות, ועתה לא תתנו לי להשתתף כצלם במלחמה?") יחד עם שוצר נפצע בזחל"ם קצין -הליווי שלו , סגן דב פורת. שמת אחר כך מפצעיו. עם בן עויזרמן נפצע עמוס ספיר, קצין-ליווי של צה"ל , בנו של שר-האוצר.

עזרת צה"ל לדיווח

צה"ל ניצל ביעילות מרבית את אמצעי-התקשורת המשוכללים שלו למטרותיו הצבאיות, וגם העמידם לרשות "הממלכה השביעית" , במידת האפשר. תודות לכך יכלו כתבי העיתונות והרדיו וצוותי הטלוויזיה שפעלו בפיקודים המרחביים ובחזיתות, לדווח ביעילות, באופן מעודכן ובצורה בלתי- אמצעית.
יצוין כי הדיווח היעיל והשוטף הושג תודות לכך, שהכתבים, נוסף על חוליות הכיסוי הרשמיות סופחו לפיקודים ואלה "פיזרו" את הכתבים על פני היחידות הלוחמות בקו הראשון. הכתבים היוו חלק מהכוח והייתה להם גישה חופשית אל המפקדים ופיקודיהם אף בעיצומם של הקרבות.
היו עיתונאים ישראליים שנלחמו תוך כדי דיווח עיתונאי ומהם גם כאלה שזכו לפרוק את נשקם של חיילי האויב. בכיכר המרכזית של חברון, לא-הרחק ממערת המכפלה, נמסרו לידי כמה מהעיתונאים אקדחים, רובה ותת-מקלע ותחמושת, והם עשו את מלאכתם באמונה.
חוץ מהכתבים הצבאיים "הרגילים", גויסו גם חברי מערכת אחרים. אף עיתונאים אלה צעדו ברובם בקו האש הראשון, ולעתים אחזו בכלי-נשק, כי הנסיבות הכתיבו את תנאי פעולתם.
חדר החדשות של לשכת העיתונות הממשלתית התארגן בעוד מועד לשעת חירום, ובהדרגה הפעיל את מערכת הבולטינים לעיתונות 24 שעות ביממה .במקום שתי משמרות של עורכי הבולטין בימי שלום, הועסקו ארבעה עורכים ב-4 משמרות.
בולטיני-החדשות לעיתונים הישראליים המשיכו בפרסום חומר אזרחי, בעוד שהחלק הצבאי- הודעות דובר צה"ל וכתבות של הכתבים הצבאיים-הלך וגבר מיום ליום. החומר הצבאי נתקבל ממערכת צבאית מקבילה, שהוקמה ליד דובר צה"ל.
יחד עם כינון מערכת החדשות של לשכת-העיתונות הממשלתית, הוקמו על-ידה שתי קבוצות תרגום –אנגלית וצרפתית-שתירגמו את כל החומר האזרחי והצבאי החשוב לעיתונאי-החוץ.
עתי"ם הקדישה את מירב מאמציה לשירות חדשות-החוץ. תקופה זו הטילה על עתי"ם גם עומס נוסף בשל עבודות שהזמן גרמן. יום-יום היו מגיעות בטלקס קריאות מסוכנויות הקשורות בעתי"ם בחוזה-גומלין וכן מעיתונים בארצות שונות, שביקשו סיקורים על המתרחש. לא היו אפשריות רבות להיענות לפניות אלה. עם זאת היו מקרים בהם לא ניתן בשום -פנים לסרב ולאי-אלה סוכנויות ניתן מבוקשן. כזו הייתה פניית סוכנות החדשות ההודית, אשר בעיצומה של המערכה תבעה מעתי"ם, כשירות –גומלין סיקור האירועים מזוויתה-שלה, בתנאי שהדברים יפורסמו בשמה של סוכנות החדשות הישראלית. עתי"ם סיפקה לסוכנות ההודית, בין היתר, חדשות על אנשי או"ם מהודו, ששירתו בכוח-החירום.
פרט ראוי לציון נוגע לשירות החדשות הצרפתי "פראנס פרס"(ע"ץ) .כדוגמא בולטת ל"נשמה החצויה" של צרפת באותו זמן, החלה סוכנות זו לשגר לעתי"ם, בנוסף לשירותה הסדיר בתדירות האלחוט הרגילה, גם כתבות מיוחדות בטלקס. באלו נכללו יום-יום חדשות על גילויים מיוחדים של אהדה לישראל בציבור ובעיתונות הצרפתית. אף על פי שהידיעות עצמן היה בהן עניין רב, מיחתה עתי"ם בפני נציג סוכנות זו בארץ, על מדיניות של מסירת חומר "מתחת לשולחן", כי על ידי כך נוצר הרושם , שהדברים נמסרים בטלקס ישיר, מתוך כוונה שלא יגיעו ללקוחות הערביים במדינות השכנות המקבלים את השירות הכללי באלחוט. נקודה זו הובהרה יפה לצרפתים.

בתמונה ובסרט

פרק מיוחד בסיקור המערכה רשמו הצלמים והמסריטים. מחלקת הצילומים וההסרטה של לשכת-העיתונות הממשלתית גייסה כ-25 צלמים ועובדי מעבדה ונוסף על כך הועברו אליה צלמים מתנדבים ועובדי מעבדת הצילום של משרד- החקלאות, שסגרו את מעבדתם בימים ההם.
בשטחי הקרבות פעלו חוליות-כיסוי שצורפו לכל אוגדה ואשר כללו כתב צבאי, איש "קול ישראל", צלם, מסריט ומפקד חולייה. לכל יחידה ניתן רכב מיוחד והיא הייתה כפופה לפיקוד האזורי. גם בחיל-הים ובחיל –האוויר פעלו חוליות כאלה.
הצלמים והמסריטים הגיעו ממש עד הקווים הקדמיים ומהם שעבדו תחת אש ותוך סיכון חייהם. למרבה המזל, איש מהם לא נפגע, בעוד שהיו פגיעות במצלמות ובמכשירים. הם התקדמו על טנקים וזחל"מים יחד עם הלוחמים ותוך 3-4 שעות הצליחו להעביר את החומר ללשכת- העיתונות בתל אביב. פיתוח הצילומים והסרטים נעשה בלא-דיחוי ואח"כ נבחרו הצילומים המתאימים תוך דגש על המשימה. לאחר שהצילומים עברו צנזורה, הם הוכפלו לפחות ב-150 עותקים כל אחד. על לוח גדול במשרד לשכת העיתונות תלו את הצילומים, בתוספת הסבר. לשם הגיעו עיתונאי –החוץ, אנשי הטלוויזיה וסוכנויות-הצילום מחוץ-לארץ ונציגי העיתונים הישראליים ובחרו את הצילומים שנראו להם. סוכנויות אי.פי יו.פי וסי"ץ , הבריקו את התמונות למרכזיהם בפאריס ובניו-יורק וכן גם הסוכנות הגרמנית. פרסום הצילומים הללו בעיתונות העולמית היה מקיף ביותר. הסרטים שצולמו בחזית הועברו לפיתוח במהירות הבזק. בוקר בוקר הייתה הקרנה של הסרט בפני פורום של נציגי דובר צה"ל, לשכת העיתונות, היומן הישראלי והצנזורה, שהחליטו אילו קטעים יפורסמו ביומן הישראלי("כרמל" ו"גבע" עבדו במשותף עם עורך אחד) כן נבחרו הקטעים המתאימים לטלוויזיה. המגמה הייתה לתת לטלוויזיה סרטים ממקומות אשר לשם לא הייתה לאנשיה יכולת לגשת. מהחומר ששוחרר לטלוויזיה, הוכנו קטעים תמציתיים של 3-4 דקות , המיועדים לפרשנים. החומר הנ"ל חולק ללא תשלום, במהירות המקסימלית וללא עיכובים ביורוקרטיים עוד באותו יום, ולכל המאוחר –למחרתו הופיעו הסרטים על מסכי הטלוויזיה בעולם.

הצנזורה הייתה "ליברלית"

מאות עיתונאי-החוץ ש"כיסו" את המערכה מישראל, הטילו עומס בלתי רגיל על הצנזורה הצבאית, אשר הגדילה את צוות עובדיה באותם ימים ב-50% , בעוד שמספר העיתונאים הזרים גדל פי עשרים לעומת מספרם בישראל בימים רגילים. אנשי הצנזורה עבדו 24 שעות ביממה וקיימו שירות רצוף לעיתונות הפנימית ולכתבי –החוץ.
בדרך כלל נקטה הצנזורה בשיטה ליברלית. אנשי הצנזורה הבינו, שממילא יכול הכתב בצאתו לחו"ל לפרסם את הדברים שפסלו לו, ואילו אם ישוכנע שדבריו יגרמו נזק ביטחוני, יקבל על עצמו את המחיקה ולא ינסה לעקוף אותה. שיטה זו פעלה בדרך כלל כהלכה, אף שהיו מקרים מספר שכתבים פרסמו דברים בצאתם את הארץ, בנימוק שכיוון שנגמרה כבר המלחמה, פחת ערכם הביטחוני של הדברים. כתום המערכה הגיעו מכתבי-תודה רבים מחוץ לארץ לצנזורה וכן פורסמו עליה עשרות כתבות בעיתונות-חוץ ובהן דברי שבח על טיפולה הזריז והיעיל על רמת עובדיה ושליטתם בשפות.
כדאי להעיר שהכתבים יכלו להעביר מכאן חומר בכל השפות שבחרו, כגון פינית ויפאנית, סרבית ורוסית, שבדית וספרדית.
בהקשר זה יש לזכור שכל הצוות הנוסף שגויס לצנזורה היה מורכב מאנשי-מילואים, אשר אין להם הבקיאות המאפיינת את עובדי הצנזורה הקבועים. בצוות זה היו מרצים באוניברסיטה, מומחים ליחסי ציבור, מנהלי מפעלים ומוסדות. אך הם גברו על כל הקשיים וקיימו יחסים מצוינים עם "לקוחותיהם".
עובדי הצנזורה באו לעזרת כתבי-חוץ ולעיתים קרובות יעצו להם כיצד לנסח את החומר בצורה שלא תמנע את אישורו: כתב שהיה חוזר מסיור, רשם את הכתבה שלו, הצנזור עבר עליה בו-במקום והעביר אותה במכשירי "מופקס" הפועלים לפי שיטת העין האלקטרונית. צילום של הכתבה או המברק מתקבל במכשיר זה תוך פחות מדקה, מועבר במכשיר מקביל למברקה , המשדרת את הכתבה או המברק לחוץ-לארץ.
תא מיוחד לשידור ישיר לתחנות-רדיו בעולם הותקן בבית סוקולוב ובאורח מקביל להעברת כתבות ומברקים לחו"ל, יכלו כתבי רדיו לשדר ישירות לתחנות-רדיו בעולם. השידור היה בצורה חיה, וכתב הרדיו ענה גם על שאלות שהציגו לו מתחנות הרדיו בחו"ל. הצנזורה סמכה על שיקולם של הכתבים הללו ושיפוטם ולא הצטערה על כך. עובדה היא, שלא הסתננו בדרך זו ידיעות ביטחוניות. לשבחם ייאמר, שכתבי הרדיו היו בדרך כלל מתייעצים קודם עם הצנזורה בקשר לחומר הביטחוני.

ביחס לטלוויזיה הייתה שיטה עוד יותר ליברלית: לא בדקו את סרטי-הצילום לטלוויזיה, כי הם נשלחו לחו"ל בלי פיתוח. הצנזורה הסתפקה בהצהרה של צלם הטלוויזיה כי הסרטים שלו אינם כוללים חומר העלול לפגוע בביטחון המדינה והוא תיאר באופן כללי ביותר את האובייקטים שהוא צילם. בסיורים המאורגנים של אנשי הטלוויזיה נתלווה צנזור, שהיה מדריך אותם ביחס להגבלות בצילומים.
האם היו מקרים שהכתבים העבירו לחו"ל "ברווזים"? היו גם היו. לדוגמא: פרשת השבויים הסובייטיים . הצנזורה הסבירה לכתבי-החוץ, שאין שבויים סובייטים בישראל. רובם קיבלו את הידיעה כלשונה. אך אחדים התעקשו והחליטו להעביר את ה"סיפור" לחו"ל. הצנזורה לא מנעה מהם והסתפקה בהודעה שהסיפור אינו נכון בעוד שהכתב טען: "אבל זה סיפור מעניין".
במקרה אחד סיפר כתב על תגבורת צנחנים ישראליים שירדה במקום מסוים. הצנזור הבהיר לו, כי באותו מקום לא ירדו כלל צנחנים ישראליים. טען הכתב: אבל במו-עינינו ראינו שם כומתות ירוקות… כן היו כתבים שדיווחו , כי מטוסים אלג'יריים נחתו בשדה-התעופה באל-עריש לאחר שנכבש על-ידי צה"ל, וזאת על אף הודעת הצנזורה, שאין אמת בסיפור זה.
לעומת הקו הליברלי של הצנזורה הישראלית, סיפרו כתבים שהגיעו מארצות האויב, כי שם הייתה הצנזורה חמורה ביותר. לא זו בלבד שלא הרשו לכתבים לצאת מבתי-המלון ולהסתובב באורח חופשי, אלא אפילו החומר המועט אשר רצו להעביר, צונזר ביד קשה.
שיתוף –הפעולה בין הצנזורה והעיתונות הישראלית היה מלא והדוק בכל ימי המערכה, אף משפט אחד לא נערך נגד עיתון ישראלי כנאשם בעבירה על תקנות הצנזורה, בעוד שבימים רגילים נכשל פה-ושם אחד העיתונים ואז נערך משפט נגדו.

אולי יעניין אותך לקרוא גם:

תגובות פייסבוק

השאר תגובה

כתובת הדוא"ל שלך לא תפורסם. שדות חובה מסומנים ב- *

בטל תגובה
KE2017

הרשמו לניוזלטר

קבלו מדי שבוע אל תיבת הדואר האלקטרוני שלכם מבחר כותרות, ידיעות, כתבות ומאמרים בנושאי תקשורת ועיתונות מהארץ ומהעולם.

aguda ad haaretz