728 x 90
728 x 90
728 x 90
728 x 90

מששון לאסון

מששון לאסון
אילן רמון במדי משימה STS-107

ערד ניר משחזר את הסיפור מאחורי אחד המשדרים החיים הדרמטיים בתולדות השידור בישראל, כשסיקור שובה של מעבורת החלל קולומביה, הפך לדיווח על אסון כבד

לפני 13 שנה, בשבת, 1 בפברואר 2003, לאחר שהייה של המעבורת קולומביה בחלל במשך 15 ימים, 22 שעות ו-16 דקות, לפני מועד נחיתתה המתוכנן של המעבורת, היא התפרקה מעל מדינת טקסס, מעט לאחר כניסתה לאטמוספירה. משדרי חדשות ברחבי העולם, שנועדו לסקר את הנחיתה החגיגית של קולומביה ואת שובה לכדור הארץ ממשימה STS-107 – הפכו למהדורות לסיקור האסון הכבד, בו נספו שבעת אנשי צוות המעבורת, ביניהם אילן רמון, מומחה מטען, האסטרונאוט הישראלי הראשון בחלל.

חדשות ערוץ 2 נערכו אז למשדר מיוחד וחגיגי. דני קושמרו הוביל את השידור באולפן ולצידו היו אביו של האסטרונאוט הישראלי הראשון, אליעזר וולפרמן ומפקד חיל האוויר לשעבר, איתו בן אליהו. ערד ניר, עורך חדשות החוץ של חברת החדשות דיווח מנמל החלל קייפ קנוורל שבפלורידה. השידור הדרמטי, במהלכו נודע דבר האסון הכבד, הוא אבן דרך במשדרים של אירועים חיים בישראל.

ערד ניר

ערד ניר. " קולט שהמעבורת לא תנחת ולא יכול לומר מילה, כי אבא של אילן רמון באולפן בנווה אילן בשידור החי"

ערד ניר לא ישכח לעולם את השידור הזה, לפני 13 שנה בדיוק. "עניין אותי יותר סיפור ההמראה של אילן רמון", הוא מספר היום. "לא היה אז כתב בוושינגטון וחשבתי שאני, כעורך חדשות חוץ, צריך לצאת לשם לסקר את ההמראה של קולומביה. שלום קיטל , שהיה אז מנכ"ל חברת החדשות, החליט שיונית לוי תצא לשם כעיתונאית משדרת. אני אוהב ומוקיר את יונית אבל נורא התבאסתי מהחלטתו של קיטל. אחרי ההמראה פנה אלי שלום ואמר: 'אתה תיסע לסקר את הנחיתה'. חשבתי לעצמי שהוא מעניק לי פרס ניחומים, שלא רציתי בו. זה היה אחרי בחירות 2003 בארץ. ירון דקל, אז כתב הערוץ הראשון בוושינגטון, בא לארץ לסיקור הבחירות, וחזר לארה"ב במטוס איתי. קיטל החליט שיצא איתי צוות מלא. יצאנו מהארץ ביום חמישי – אני הכתב, מפיק, צלם ואיש סאונד – לנחיתה שהייתה אמורה להתקיים בשבת בבוקר. קבעתי עם ירון, שהמשיך לוושינגטון, שנפגש בקייפ קנוורל ביום שישי בערב, לסעודת שבת. גם גיל תמרי, כתב ערוץ 10, אמר שיבוא. אולם ביום שישי שניהם הודיעו שהם לא באים לאתר, כי הם לא נדרשו לשדר. זו הייתה החלטה מערכתית, שאפשר לשדר מוושינגטון.

"שלום קיטל, עם חושיו העיתונאיים החדים, התעקש שיהיה שידור חי – לא רק מהנחיתה אלא גם לפניה. הוא דרש שידור חי ליומן שישי. שכרנו ניידת שידור מקומית, אבל קרתה תקלה בניידת ולא הצלחנו להעביר שידור חי. שלום עדיין התעקש על שידור חי מהנחיתה. שכרנו ניידת שידור אחרת, שמצאנו  במקום רחוק בארה"ב. הניידת נסעה כל הלילה, גדי להגיע לאתר לשידור הנחיתה בשבת בבוקר. היינו במרה שחורה, לבד. החברים מהערוצים האחרים לא באו, כי לא עניין את המנהלים להרים שידור נחיתה שגרתי ורחוק. קיטל התעקש, ואנחנו מצאנו את עצמנו לבד שם, לא מבינים אז את התעקשותו. למחרת בבוקר, יום שבת, מצאתי את עצמי, כתב יחיד בעולם שמשדר חי משם.

"היו שם רשתות הטלוויזיה מארה"ב שמאז אסון הצ'לנג'ר לא משדרים חי. למדתי את התסריט היטב. למדתי מה עומד לקרות בנחיתה. ידעתי ששתי דקות לפני נחיתת המעבורת ישמע בום על-קולי וגם שזמן ההגעה הוא 45 דקות לפני הנחיתה – זמן גלישת המעבורת הגולשת  – משום שאין לה מנועים. אני אומר בשידור חי שהנה אנו עומדים לשמוע בום על קולי המבשר את הנחיתה. אני  מתבונן בשעון ואנחנו במינוס זמן, אני קולט שהמעבורת לא תנחת ולא יכול לומר מילה, כי אבא של אילן רמון באולפן בנווה אילן בשידור החי. אני מתחיל לרמוז שיוציאו אותו מהאולפן. אני אומר יש בעיה, ניתק הקשר עם המעבורת ואני לא רואה איך היא מגיעה לנחיתה. אז החלו להגיע תמונות של שברים של המעבורת בשמים וכתבים  שהיו בסטנד ביי ולא שידרו, נראו רצים סביבי אל עמדות  לדווח, אחרי ישראל – אחרי ערוץ 2 ששידר את האירוע הטראגי כל-כך,  בגלל ההתעקשות הלא מובנת בזמנו של שלום קיטל".

 



לפני שלוש שנים תיאר דני קושמרו בטור אישי מרגש, את מה שאירע במשדר הדרמטי: "הרגשתי שזכיתי בכבוד גדול. עיתונאי צעיר בערוץ 2, רק שנה וחצי בחברת החדשות, וכבר אחראי על הגשת השידור ההיסטורי שבו בפעם הראשונה ינחת מהחלל אסטרונאוט ישראלי.

"שישה עשר יום אחרי שהמריאה היא הייתה אמורה לנחות. זה היה בצהריים, יום שבת יפה של אביב חורפי, נסעתי עם האב הגאה אליעזר וולפרמן במונית מבאר שבע למערכת בנווה אילן. בדרך דיברנו. הוא תיאר את הקשר החזק שיש ביניהם. סיפר שבצעירותו חלם להיות טייס. שאילן הגשים את החלום שלו.

"הגענו למערכת שליד ירושלים. ארבע אחרי הצהריים. השידור נפתח במילים חגיגיות, נרגשות.
"השעון שמאחורי ערד ניר בקייפ קנוורל מנה חמש עשרה דקות לנחיתה. 'האם הכל הולך כמתוכנן?' אני שואל את ערד שאומר ש'את השעון שמאחורי אי אפשר לעצור'. את האבא וולפרמן, מכל השאלות בעולם, אני שואל אם הוא 'יותר מודאג או מתרגש?'. עם מפקד חיל האוויר לשעבר בן אליהו אני בודק מדוע נחיתת מעבורת חלל מזכירה למעשה נחיתת אונס של מטוס רגיל.

"בדיעבד כל מילה שנאמרה אז תקבל משמעות חדשה אחר כך.

"השעון מאחורי ערד לא מפסיק לספור לאחור. שום דבר לא קורה. בשלב מסויים הוא מתאפס ומתחיל לספור קדימה. ואין שום נחיתה. זה מתחיל להריח לא טוב.
"ערד בפלורידה, ואני באולפן, שנינו מתחילים למשוך את המילים. בוררים אותן היטב. ההבדל ביני לערד הוא שלצידי יושב האבא של האסטרונאוט. 'מתי דיברתם לאחרונה' אני שואל. וולפרמן עדיין מחוייך, כשלשנינו עדיין לא ברור שהשיחה שהוא מדבר עליה תהיה למעשה השיחה האחרונה שלו עם בנו.
"בשלב מסויים אני מפסיק להתייחס לוולפרמן. הוא במרחק של פחות ממטר ממני, אבל אני כמעט מתעלם מקיומו. מה כבר אפשר לשאול אותו. לכולם ברור איך הוא מרגיש.

"השידור הוא שידור חי. המיקרופון פתוח כל הזמן. אני מנצל את אחד הרגעים שבהם ערד מדבר, וכשהמצלמה לא עלי מסמן לבימאית נטלי 'תוציאו אותו החוצה!'. כמה רגעים אחר כך מגיע לוולפרמן חיים מנהל האולפן, מנתק אותו בשקט מהמיקרופון. המבט שלי מופנה קדימה, למצלמה, אבל בזווית העין אני רואה את וולפרמן מתנגד, שואל 'למה אתה מוציא אותי? אני רוצה לראות'. 'זה בסדר' אומר לו מנהל האולפן. יש טלוויזיה גם בחוץ. ביקשו שתצא. אפילו לא הספקתי לומר לו שלום. ללחוץ את ידו. לומר תודה שבא. לנחם היה מוקדם מידי"

 

אולי יעניין אותך לקרוא גם:

תגובות פייסבוק

השאר תגובה

כתובת הדוא"ל שלך לא תפורסם. שדות חובה מסומנים ב- *

בטל תגובה
עבודה בעיניים

הרשמו לניוזלטר

קבלו מדי שבוע אל תיבת הדואר האלקטרוני שלכם מבחר כותרות, ידיעות, כתבות ומאמרים בנושאי תקשורת ועיתונות מהארץ ומהעולם.