728 x 90
728 x 90
728 x 90
728 x 90

תנו לחיילים "לשבור שתיקה"

פרופ' לב גרינברג

אם יוזמי השתקת "שוברים שתיקה" יצליחו במשימתם, צה"ל צפוי להיקלע למצב קשה שבעתיים: ערעור הלגיטימיות של פעולותיו

במודעת הענק שפרסם אלוף פיקוד הצפון לשעבר עמירם לוין בעיתון הארץ (20.12.2015) הוא כתב: "שוברים שתיקה מחזקים את צה"ל ומוסריותו. בתנאים הקשים הנכפים על צה"ל עליו להיאבק יום יום כדי לעודד ולשמר רמה מוסרית גבוהה, 'שוברים שתיקה' שומרים על חיילי צה"ל במקום הבלתי אפשרי בו הפוליטיקאים הפקירו אותם." בעקבות לוין יצאו גנרלים ואנשי צבא בדימוס נוספים להגן על ארגון שוברים שתיקה.
אנשי הצבא שהתייצבו לצדו של ארגון שוברים שתיקה יודעים היטב מדוע עליהם להגן על שוברי השתיקה ולהדוף את הניסיון להשתיק אותם. אמנם עמירם לוין הוא איש אמיץ עם תחושת אחריות מפותחת במיוחד לגורל המדינה, אבל קדמו לו רבים אחרים לאורך ההיסטוריה הארוכה של מצבים "קשים הנכפים על צה"ל". התופעה החלה במה שכונה "מלחמת הברירה" הראשונה בלבנון, כאשר רבים בצבא הרגישו כי "הפוליטיקאים" מנצלים באופן ציני את המשמעת הצבאית ונכונותם להילחם כדי לקדם מטרות פוליטיות אשר במחלוקת. שוברי השתיקה הראשונים דאז והבולטים שבהם היו אלוף עמרם מצנע ואל"מ אלי גבע. מלחמת לבנון החלה עידן של עימותים בתוך הצבא ובין הצבא לדרג המדיני. שוברי השתיקה הבכירים האחרונים היו ששת ראשי השב"כ בראיונות שנתנו לסרט הדוקומנטרי המדהים "שומרי הסף". שניים משוברי השתיקה בעבר, עמרם מצנע ועמי איילון, הרימו את קולם לצדו של לוין גם עכשיו.
האם שבירת השתיקה היא מעשה בגידה של "שתולים" הפוגעים בצבא כפי שטוענים אלה המבקשים להשתיקם? להיפך. שבירת השתיקה הפך למנגנון חיוני לצבא ומערכת הביטחון כדי להתמודד עם "המקום הבלתי אפשרי" הנכפה על הצבא על ידי מדיניות הממשלה, כל הממשלות, ושמירת דימויו המוסרי בעיני חייליו. אחרת צה"ל, כצבא עם, נמצא בסכנת התפרקות בין הזרמים הפוליטיים המנוגדים בקרב החיילים הלוחמים והקצונה הבכירה. מדובר במנגנון ייחודי שפיתח צה"ל עקב הצורך לשלוט על אוכלוסייה אזרחית משוללת זכויות. המציאות הזאת יוצרת מתח מתמיד בין דרג צבאי לדרג מדיני בתנאים של מדינה ללא גבולות גיאוגרפיים מוכרים, ונטולת גבולות מוסריים מוסכמים.
חשוב לזכור שמדינת ישראל, במובן זה, איננה מדינה רגילה אלא מערכת שליטה על אוכלוסיות שונות הכוללת משטרים שונים עבור אזרחיה הישראלים ועבור נתיני השליטה הצבאית בשטחים. הגוף הממונה על ההפרדה בין האוכלוסיות והמקיים את משטר האפליה בין האזרחים הוא הצבא. הוא המסמן את הקו הירוק המבחין בין מדינת ישראל החוקית, הריבונית והמוכרת בעולם, לבין אזורי השליטה הצבאית, בהם צה"ל מבצע הפרדה בין אזרחי ישראל בעלי הפריבילגיות האזרחיות לבין האוכלוסייה משוללת הזכויות. מה שקרה בשנת 1982, ושבר את שתיקת אנשי הצבא, היה מתיחת הגבול מעבר למוסכם, והגזמה בניצול הנכונות של החיילים לשרת מטרות לא להם. אבל מאז קשה להחזיר את שד שבירת השתיקה לבקבוק, וחציית הגבול בלבנון גרם גם לחשיפת חציית גבולות מוסריים מעבר לקו הירוק. הסדק בין הצבא לבין הדרג המדיני שנפתח בלבנון הראשונה התרחב עם פרוץ האינתיפאדה הראשונה.
ה"תנאים הקשים הנכפים על צה"ל" המחייבים אותו "להיאבק יום יום כדי לעודד ולשמר רמה מוסרית גבוהה" הם התערובת של שני משטרים שונים המתקיימים בו זמנית בשטחים, דמוקרטיה ליהודים ושלטון צבאי לפלסטינים. "הפוליטיקאים" האחראים למצב הזה אינם רק אנשי ממשלת ימין, אלא גם ממשלות השמאל, המרכז והאחדות הלאומית. כולם אחראים למצב כבר כמעט 50 שנה. לא מדובר בעימות בין "שמאל-ימין", אלא במתח בין שני מוסדות מדינה בעלי הגיון שונה: הצבא מנהל את חיי היומיום בשטחים, והדרג הפוליטי מבסס את כל מדיניותו על כוח הצבא, תוך כדי ציפייה שיבצע משימות בלתי דמוקרטיות וישמור על דימוי דמוקרטי ומוסרי.
המצב כמובן איננו חדש, יחסי צבא-מדינה משתנים בהתאם להתפתחויות היסטוריות והנסיבות הפוליטיות. מה שקרה לאחרונה הוא החמרה ביחסים לנוכח פרוץ ההתקוממות של ילדי מזרח ירושלים שהובילה לגל של פיגועי דקירה ודריסה באוקטובר 2015. בעוד באינתיפאדה הראשונה החיילים שצולמו מכים פלסטינים ללא סיבה הועמדו לדין, באינתיפאדה השלישית הונהגה מדיניות של הרג התוקפים הפלסטינים גם לאחר סיום האירוע. בשפה המכובסת מכנים זאת "נטרול המחבל", אפילו לא חיסול, כאשר לעיתים מדובר בהוצאה להורג ללא משפט. ברור שיש מקרים בהם התוקף נמצא במהלך התקפה וירי עליו הכרחי, אבל גם ברור שלא תמיד זה המקרה. מאז פרוץ האינתיפאדה נהרגו עשרות פלסטינים, תמיד בטענה שסיכנו אזרחים או חיילים, ועד לזמן כתיבת שורות אלה אף אחד לא הועמד למשפט. הייתכן שבכל המקרים ההרג היה הכרחי? להערכתי קיימת סכנה מוחשית שעוד יקומו חיילים שיעידו בזמן שחרורם שבכמה מקרים ההרג היה בלתי מוצדק וסתמי. במילים פשוטות, המצב הנוכחי מעמיד שוב את הצבא וחייליו "בתנאים בלתי אפשריים", והפער בין הדרג הצבאי לדרג המדיני הולך ומתרחב. התבטאויות ראשי הצבא בזכות התפקיד האחראי של ראשי הפלסטינים, והצבעה על הייאוש הפוליטי של הנוער לנוכח המצב המדיני התקוע, מעידים על המצוקה של ראשי הצבא לנוכח אינתיפאדת הילדים. הצבא החזק ביותר במזרח התיכון לא בנוי למלחמה נגד ילדות בנות 13 חמושות במספריים.

סוציולוגיה פוליטית של הצבא

ברצוני להציג כאן סקירה היסטורית וניתוח סוציולוגי של יחסי צבא-מדינה-חברה. הסוציולוגיה של הצבא עסקה רבות בשאלת היחסים בין הצבא לחברה ולפוליטיקאים. האם מרכזיות הצבא בחברה הישראלית נובעת משאיפות הכוח של אנשי הצבא, או שמא מי שמקדם השקפה כוחנית הם הפוליטיקאים או שמא מדובר בתרבות של החברה הישראלית? (יורם פרי, אורי בן אליעזר, ברוך קימרלינג). אחרים, לרבות עיתונאים, עסקו בהרכב החברתי של הצבא, הסתירות הפנימיות בתוכו, ועמדת הכוח של החיילים מן השורה מול הדרג המדיני במצבים שנדרשים למלא פקודות בלתי חוקיות בעיניהם. במצבים קשים לחיילים יש יכולת עצמאית לפרש את הוראות הצבא, בין אם על ידי סירוב פקודה, או על ידי שימוש מוגזם בכוח מעבר להוראות שקיבלו (יגיל לוי, שרה הלמן, עמוס הראל ואבי יששכרוף, עופר שלח ורביב דרוקר). ברצוני להציג כאן ניתוח רחב יותר של מצוקת הצבא והחיילים לנוכח המצב הבלתי אפשרי של שליטה על אוכלוסייה אזרחית משוללת זכויות, והציפייה שיגנו על קבוצה בעלת זכויות יתר החייה בתוכם ופועלת להשתלט על אדמותיהם. אציג כאן את התגובות השונות של הצבא לאור אופי ההתנגדות הפלסטינית, והאופן בו ההתנגדות הפלסטינית מתפרשת על ידי החברה הישראלית, חייליה וקציניה. תוך כדי הצגת הכלים האנליטיים אתייחס לאירועים היסטוריים שונים הקשורים ליחסי צבא-מדינה-חברה: תגובת הצבא לשלושת האינתיפאדות, ההתנהגות בשתי תקופות השלטון של נתניהו (1996-1999, 2009-2014) והיחס לנסיגות (2000 מלבנון, 2005 מרצועת עזה). בכוונתי להאיר במשהו את העימות בין שוברי השתיקה לבין הממשלה.
האינטרס העליון של הצבא, כל צבא, הוא לשמור על כוחו ולהעצימו כדי להרתיע אויבים ולשם כך דרושה לגיטימציה בעיני החיילים כדי לחזק את המוטיבציה להילחם. לכן צבאות אינם רודפי מלחמה בהכרח, הם מעדיפים להימנע ממלחמות אבודות מראש, וגם מבקשים להימנע ממלחמות בלתי צודקות בעיני החיילים. זה גורם לפעמים לעימותים עם דרג מדיני השולח את הצבא למשימות בלתי רצויות מבחינתו. לעיתים צבאות מתפוררים בגלל חוסר הרצון של החיילים להילחם (ראו צבא עירק ב-2003, או צבא לוב ב-2011); ולעיתים הפיקוד העליון של הצבא מסרב פקודה לדכא מפגינים בגלל סכנת הסירוב של חיילים וקצינים, וממוטטים בכך את המשטר (ראו סירוב הצבא הסובייטי לירות במפגינים ב-1991, וסירוב צבאות טוניסיה ומצרים לדכא התקוממויות עממיות ב-2011).
בהיותו זרוע של המדינה כל צבא הוא גוף פוליטי, עם כוח, משאבים חומריים וכוח אדם, ולשם הישרדות הם חייבים לשמור על כל אלה. הלגיטימציה של פעולתם בעיני החיילים היא, לכן, גורם קריטי ביכולות הצבא. הצבא יכול להפעיל כוח כל עוד החיילים נשמעים לו. כך לדוגמא, כאשר הרמטכ"ל דן שומרון הכריז לאחר פרוץ האינתיפאדה הראשונה, כי אין לצה"ל פתרון צבאי, הוא הודה למעשה שלחיילים אין נכונות להפעיל את הכוח הדרוש כדי לדכא את האינתיפאדה. הרי לא טנקים ומטוסים היו חסרים, אלא כוח אדם שיפעיל אותם נגד אוכלוסייה אזרחית.

shsh

צילום: livcool / Shutterstock.com

הנה הפרדוקס: למרות היותו ארגון פוליטי, כוחו של הצבא תלוי בדימוי שלו כארגון א-פוליטי האמון על הגנת כלל האוכלוסייה, ולא על אינטרס פוליטי צר של גוף זה או אחר. הוא זקוק לדימוי הא-פוליטי כדי לשמור על הלגיטימציה של פקודותיו בעיני החיילים. מכאן המרכזיות של המשולש צבא-מדינה-חברה: כאשר הצבא נתפש על ידי חלק מהחברה כמשרת אינטרסים פוליטיים חלקיים, ולא כמופקד על משימות הגנה על כלל האוכלוסייה, הוא מסתכן בפילוג פנימי, בעימותים בין חיילים ואובדן שליטה על יחידותיו. לכן חייב הפיקוד הבכיר של הצבא לשקול כיצד לשמור על דימוי א-פוליטי בעיני החברה עליה הוא אמור להגן ובעיני חייליו. לכידות הצבא ומשמעת חייליו חיוניים כדי לשמור על כוח ההרתעה מול האויבים. מדובר בפעולה מורכבת ולא פשוטה. כך למשל נסראללה החל להשתמש בדימוי של החברה הישראלית כ"קורי עכביש" בעקבות הנסיגה החד צדדית מלבנון במאי 2000, שהתפרשה כבריחה מבישה של הצבא, לא רק על ידי הלבנונים והפלסטינים, אלא גם על ידי רוב הישראלים. הנסיגה הייתה תוצאה של לחץ ציבורי גדול בהנהגת "ארבעה אימהות". היו קצינים שכעסו עליהן וקראו להן "ארבע סמרטוטות", ואחרים דווקא כעסו על הדרג המדיני שלא השכיל להוציא את צה"ל מהמצב הבלתי אפשרי. כדאי לזכור שהצבא לא היה נגד נסיגה מלבנון, אלא היה נגד נסיגה חד צדדית, ובטח נגד מנוסה כפי שאילץ אותו לבצע ראש הממשלה היהיר אהוד ברק.
בצה"ל טענו מראש כי נסיגה חד צדדית שתראה כבריחה תגרום לאבדן כוח ההרתעה ותעודד את הפלסטינים להפעיל טרור. לכן כאשר פרצה האינתיפאדה השנייה ראשי הצבא בקשו להחזיר כוח ההרתעה האבוד, וקיבל גיבוי רחב של דעת הקהל להשתמש בכוח מופרז. זה היה מהלך פוליטי מבריק של הצבא שנתפש כבלתי פוליטי ודואג לביטחון, להבדיל מהדרג המדיני שאיבד את אמון הציבור. ראשי צה"ל האשימו את הדרג המדיני שממשיכים בהידברות עם הרשות הפלסטינית ופוגעים במוטיבציה של החיילים להילחם. זה היה מהלך פוליטי של ראשי הצבא שנועד לגייס תמיכה בפעולותיו, הוא הוליד את הסיסמא "תנו לצה"ל לנצח". אבל אין אפשרות לנצח עם תחת דיכוי באמצעים אלימים, והעימות נמשך זמן רב. האינתיפאדה השנייה רק אחרי הבטחת הנסיגה מעזה, שהובילה שוב לאבדן כוח הרתעה והסלמה.
לאחר שנכשלו ב"צריבת תודעת הפלסטינים" שלא ניתן לנצח באמצעות טרור המציא צה"ל את רעיון "בימוי הניצחון", כדי לשכנע את הישראלים שניצחנו. כך קרה שבמאי 2003 הכריז הרמטכ"ל דאז בוגי יעלון "ניצחנו" – לאחר מינוי אבו מאזן כראש ממשלה בלחץ ארה"ב. הכרזה זו זכתה את יעלון בלעג משמאל ומימין, ובראיון שנתן אז נשאל על ידי נחום ברנע מה הישגנו במהלך האינתיפאדה השנייה? והוא השיב: "כיפרנו על הנסיגה מלבנון". במילים פשוטות צה"ל הפעיל כוח מוגזם, ולעיתים קרובות מעבר להוראות הפיקוד עצמו, כדי להשיב את כוח ההרתעה שאבדה לו בנסיגה מלבנון. "מלחמת כיפור" הנסיגה החד צדדית מלבנון לשם בניית כוח הרתעה מחדש הידרדרה למעגל דמים שנמשך ארבע שנים, קיפח את חייהם של 1000 ישראלים ו-4000 פלסטינים. אבל בהעדר הידברות הנסיגה החד-צדדית מעזה שוב פגעה בכוח ההרתעה, וכדי לכפר עליה הפעיל צה"ל כוח בלתי מרוסן בשנת 2006 בלבנון השנייה. בשני המקרים הפעלת אלימות מופרזת נעשתה בגיבוי כמעט מקיר אל קיר של דעת הקהל אשר פרשה את פעולות צה"ל כפעולות הגנה עצמית לגיטימית. אבל כדאי לזכור שראשי מערכת הביטחון התנגדו לנסיגה החד-צדדית מעזה (הרמטכ"ל יעלון וראש השב"כ דיכטר) וכדי לאפשר את ביצוע הנסיגה הם הודחו מתפקידם והוחלפו. מי שעשה זאת היו פוליטיקאים ברי סמכא ביטחונית, אבל הפעם בלבוש אזרחי ועם הגיון פוליטי אחר, אריאל שרון ושאול מופז.

אוסלו כאסטרטגיה ביטחונית

ערעור הלגיטימיות של הפעלת הכוח הצבאי נגד הפלסטינים החל כאמור במלחמת לבנון הראשונה ונמשך במהלך שנות ה-1980', וזה מה שהוביל להכרזת הרמטכ"ל דן שומרון (לא שמאלני בעליל) כי "אין פתרון צבאי לאינתיפאדה אלא רק פתרון מדיני". חוסר המעש של ממשלת האחדות הלאומית בין 1984-1990 הוביל את יצחק רבין – הרמטכ"ל המעוטר של מלחמת ששת הימים, ושר הביטחון שהורה לשבור למפגינים הפלסטינים את העצמות – להתמודד על ראשות הממשלה ולהכיר באש"ף בגיבוי מלא של ראשי הצבא (למעט אהוד ברק, שכינה את ההסכם "גבינה שוויצרית" וניסה לחבל בהסכמים הן כרמטכ"ל, הן כשר בממשלה, והצליח רק כשהגיע לעמדת ראש הממשלה). חשוב להבין שרבין חתם על הסכמי אוסלו כדי לחלץ את צה"ל מן החולשה שהתגלתה עקב ערעור הלגיטימיות של דיכוי הפלסטינים ב-1988, ואובדן השליטה שהובילה לאינתיפאדת סכינים בתוך גבולות ישראל בשנים 1990-1992.
טובת מערכת הביטחון והמדינה לא נתפשו בעיני רבין כסותרים אלא כמשלימים זה את זה, לכן הוא הקפיד להשאיר את ניהול התהליך המדיני בידי ראשי מערכת הביטחון. כאשר ניסה להסביר מדוע הוא הכיר באש"ף וחתם על הסכם עם ערפאת – עליו הכריז בשנת 1976 כי יפגוש אותו "רק בשדה הקרב" – רבין הסביר כי ערפאת יוכל לשלוט בפלסטינים "ללא בג"צ וללא בצלם" . הכרזה זו מתייחסת ישירות ל"קשיים הנכפים על הצבא" והבעיה במדינה דמוקרטית לשמור על הדימוי המוסרי של פעולות הצבא. ערפאת נתבע, למעשה, לבצע את "העבודה המלוכלכת" שצה"ל מעדיף לא לעשות כי הוא עלול להיתבע לדין על ידי ארגוני זכויות האדם ובג"ץ. אמנם ארגוני זכויות האדם היו "מטרד" מבחינת רבין והצבא, אבל התשובה לא הייתה לדכא ולהשתיק את ארגוני זכויות האדם אלא לפעול לשינוי "התנאים הקשים" בשטחים כדי לשמור על תדמיתו המוסרית של הצבא.
לאחר החתימה הראשונית של הסכמי אוסלו היו אלה אנשי הצבא שעיצבו את ההסכמים הבאים, בהם השיקול העיקרי הוא שכלול השליטה על השטח והאוכלוסייה תוך כדי שיתוף פעולה עם כוחות הביטחון הפלסטינים. כך נולדו שטחי A-B-C והיכולת לפקח על תנועת הפלסטינים באמצעות מחסומים, ובניית כבישים עוקפים כדי לאפשר את תנועת המתיישבים היהודים לתוך הגבולות החוקיים של ישראל מבלי להיכנס לשטחי השליטה של הרשות הפלסטינית. מאז צה"ל דבק בשמירה על שיתוף הפעולה עם כוחות הביטחון של הרשות, אפילו בימי האינתיפאדה השנייה ואחריה.
לאחר בחירת נתניהו בשנת 1996 הפיקוד העליון של צה"ל נכנס למגננה, מתוך חשש שמדיניותו תמוטט את שיתוף הפעולה עם כוחות הביטחון הפלסטינים, לכן פעל לריסון ראש הממשלה החדש. העימות הראשון היה בעקבות אירועי המנהרה, בספטמבר 1996, זמן קצר לאחר מינוי נתניהו כראש הממשלה. מערכת הביטחון הודיעה כי נתניהו לא נועץ בגורמי הביטחון על השלכות פתיחת המנהרה, ופעל בשיתוף עם גורמי הביטחון ברשות למנוע הסלמה, אחרי כמה ימי עימותים שגבו חיי 80 פלסטינים ו-16 חיילים. נתניהו החל אז להאשים את ראשי הצבא כמזוהים עם שלטון השמאל. כך קרה שלאחר שנתיים וחצי של עימותים שני המנהיגים הביטחוניים הבולטים שפעלו לריסון נתניהו, שר הביטחון מטעם הליכוד, איציק מרדכי, והרמטכ"ל הפורש, אמנון ליפקין שחק, הקימו יחד מפלגה שסימנה את נתניהו כסכנה למדינת ישראל. לאור כישלון הפוליטיקאים לחלץ את צה"ל ממצוקתו, התגייסו שני המנהיגים הבולטים של הממסד הביטחוני למערכת הפוליטית לעשות זאת במקומם.
בבחירות 1999 התחרו שתי מפלגות המונהגות בידי אליטות ביטחוניות מתקופת אוסלו, מפלגת המרכז ומפלגת העבודה במה שכינה חוקר הצבא יורם פרי "פוטש דמוקרטי". נתניהו נתפש כמסוכן בגלל שהוא היה עלול למוטט את שיתוף הפעולה הביטחוני עם הרשות. עמדת האליטה הצבאית כלפי הדרג המדיני התהפכה, כאמור, רק בעקבות הנסיגה החד-צדדית מלבנון במאי 2000. המכנה המשותף בין העימותים של ראשי הצבא עם נתניהו ב-1996-1999 לבין העימותים עם אהוד ברק בשנת 2000 הוא שבשניהם ההיגיון המוסדי של הצבא לשמור על כוחו היה שונה מזה של הפוליטיקאים, העסוקים בעיקר בשאלה כיצד להיבחר מחדש, גם אם הם אנשי צבא בדימוס. הפער הנוכחי בין הדרג המדיני לבין הדרג הצבאי בתגובה לאינתיפאדה השלישית דומה לעימות בשנים 1996-1999, כאשר ראשי הצבא שוללים את האשמת אבו מאזן באחריות לאינתיפאדה, ומבקשים לשמור על שיתוף הפעולה הביטחוני. כך ההצבעה על ייאוש הפלסטינים כגורם לפרוץ האלימות באה לרמוז כי דרוש פתרון מדיני, כי אין ביכולתם לדכא לגמרי פעולות ההתאבדות של יחידים חמושים בכלים נגישים בביתם, דוגמת סכין או מכונית (אפילו הנשק של נשאת מלחם היה נגיש בבית…). כעת מערכת הביטחון מופיעה שוב כגורם ממתן ומרסן בשל ההיגיון המוסדי לשמור על דימוי מוסרי.

ארגוני זכויות האדם ושמירת הדימוי המוסרי של הצבא

מדוע אלופים במיל. מתייצבים לצדם של החיילים במילואים מ"שוברים שתיקה"? הן הניסיון להשתיקם והן ההגנה עליהם מבטאים את המתח בין הדרג הצבאי לפוליטי. ההיגיון המוסדי של ראשי הצבא שונה מהתגובה הספונטנית של החיילים בשטח, הנתונים לתנאים קשים בעבודתם היומיומית במגע עם אוכלוסייה עוינת תחת כיבוש. בתנאים אלה מגיבים לעיתים חיילים וקצינים באלימות מופרזת, באמצעים בלתי מוסריים ואף בלתי חוקיים. לעיתים קרובות הם מעלימים עין או מחפים על אלימות והפרות החוק של מתנחלים קנאים, נוער הגבעות ותג מחיר. הם לא עושים זאת דווקא בגלל השקפת עולם ימנית או גזענית (לפעמים כן, כמובן) אלא כתגובה הסתגלותית ל"תנאים הקשים" בשטח, הקושי לרסן כעס, פחד ותסכול. הם כך מפרשים את "רוח המפקד" ומצפים כי התנהגותם תהיה מובנת ומתפרשת כלגיטימית, גם כאשר פועלים בניגוד להוראות. לעיתים קרובות חברי היחידה מסתירים עובדות על מה שהתרחש כדי לחפות על חבריהם, גם כאשר יודעים שנעשתה עבירה. הנאמנות לחבר'ה היא כוח ממשמע, חיונית לשמירת לכידות היחידות ולמוטיבציה של החיילים. הבעיה של צה"ל היא מבנית לא עקב "התנאים הקשים" אלא גם עקב היותו צבא חובה, המורכב משכבות אוכלוסייה שונות, הזקוק שם לגיוסם של חיילים וקצינים הנרתעים מהפעלת אלימות על אוכלוסייה אזרחית. זאת הסיבה ששבירת השתיקה הופכת לחיונית לשם שמירת דימויו המוסרי ודמוקרטי בעיני חיילים אלה. בנוסף, שבירת השתיקה חשובה כמנגנון פיקוח עקיף של הדרג הבכיר על היחידות בשטח. דיווחי שוברים שתיקה מסייעים לצבא להרתיע חיילים לא לחרוג בהתנהגותם, מסייע לו לגלות בעיות בתפקוד היחידות, וגם מסייע לו לאותת לפוליטיקאים שהשליטה באוכלוסייה אזרחית יוצרת מצבים בלתי אפשריים.
הצבא נעזר רבות בדיווחים הביקורתיים על פעילותו ולומד מהם. דוגמא בולטת לכך היא תנועת "מחסום וואטץ'" שמפעילה תצפיות על החיילים ויחסם כלפי האוכלוסייה האזרחית הפלסטינית ומדווחת עליהם. עצם נוכחות נשות מחסום וואטץ' מעצבנת חיילים רבים, אבל היא נותנת גיבוי לחיילים וקצינים המבקשים לשפר את תדמית הצבא, ומרתיע את אלה המתנהגים בצורה אלימה ומשפילה. נשות מחסום וואטץ' כותבות דיווחים בעקבות תצפיותיהם המפורסמים ברבים, אבל אלה משרתים בעיקר את הצבא בגילוי מחסומים בעייתיים, יחידות בעייתיות, וטיפול בהם. לא במקרה מחסומים רבים הופרטו בעקבות הפעילות של מחסום-וואטץ', ועל ידי כך אפשרו לצבא להתנער מאחריותו להתנהגות הבלתי הולמת של חיילי צה"ל כלפי הפלסטינים.
שימו לב לעובדה המאלפת: אם לא היו קיימות נשות מחסום וואטץ' צה"ל היה צריך לשכור חברת הערכה פרטית שתדווח על אופן התנהלות המחסומים ותציע דרכי שיפור, ולא ברור שהחברה הזו הייתה פועלת בצורה יותר יעילה ממגינות זכויות האדם. במילים אחרות ההתנדבות של אזרחים לדווח על פעולות הצבא במטרה לשמור על התנהגותו מוסרית בשטחים לא רק משרתת את הצבא ומאפשר לו לפתור בעיות תדמית, אלא מסייעת בהתייעלות, חיסכון בתקציב ובכוח אדם. שיהיה ברור, פעילות ופעילי שוברים שתיקה ומחסום וואטץ' מודעים לגמרי שפעילותם משרתת את צורכי הפיקוח של הצבא ומאפשרים ליצור אשליה של "כיבוש נאור", אבל הם עושים זאת כי הם לא רואים בצבא אויב וגם לא כמקור הבעיה. אדרבא, בעיניהם פעילותם "שומרת על חיילי צה"ל במקום הבלתי אפשרי בו הפוליטיקאים הפקירו אותם."
עמירם לוין, עמי איילון, עמרם מצנע ואחרים שיצאו להגנת שוברים שתיקה יודעים שהתנועה הזו היא המחסום אחרון לפני הסירוב לשרת בשטחים, התרחבות "הראש הקטן" והניכור של שכבות רחבות מהשירות בצבא. לכן חשוב מבחינתם ששוברי השתיקה יופיעו בבתי ספר: כדי לשמש מודל עבור תיכוניסטים מ"בתי ספר טובים" המסתייגים מפעולות צה"ל בשטחים, אבל חיוניים לתפקודו התקין של הצבא. כאשר הממשלה פועלת נגד שוברים שתיקה היא מבקשת ליצור זהות מוחלטת בין הצבא לבין מדיניותה. ביטול התיחום המוסדי בין הצבא לבין הממשלה, והפיכת הצבא למוסד המגן על מדיניות הנתונה למחלוקת עשויים לפגוע בכוחו, המבוסס על דימויו הא-פוליטי. הסלמת הדיכוי של ארגוני זכויות אדם והחרפת אלימות ארגוני הימין הקיצוני נגדם כבר גרמה לתגובה הפוכה מכוונת התוקפים: הרחבת התמיכה הפומבית בשוברים שתיקה. ובכל זאת אם יוזמי השתקת שוברים שתיקה יצליחו במשימתם צה"ל צפוי להיקלע למצב קשה שבעתיים, של ערעור הלגיטימיות של פעולותיו. כלומר כך או כך הסלמת דיכוי לוחמי זכויות האדם תהיה הפוכה מכוונות יוזמי הדיכוי, פשוט כי המטרה שלהם בלתי אפשרית: להנציח את השליטה הצבאית על הפלסטינים ולשמור על הדימוי המוסרי והדמוקרטי של הדיכוי. רק צה"ל מצליח לעשות זאת בעזרת מנגנוני האיזון והריסון של ארגוני זכויות האדם וחיילים שוברי שתיקה.


פרופסור לב גרינברג הוא מחבר הספר שלום מדומיין שיח מלחמה: כשל המנהיגות, הפוליטיקה והדמוקרטיה בישראל (רסלינג, 2007)

אולי יעניין אותך לקרוא גם:

תגובות פייסבוק

השאר תגובה

כתובת הדוא"ל שלך לא תפורסם. שדות חובה מסומנים ב- *

בטל תגובה
aguda ad haaretz

הרשמו לניוזלטר

קבלו מדי שבוע אל תיבת הדואר האלקטרוני שלכם מבחר כותרות, ידיעות, כתבות ומאמרים בנושאי תקשורת ועיתונות מהארץ ומהעולם.