728 x 90
728 x 90
728 x 90
728 x 90

מיתוס "הדיווח האובייקטיווי"

מיתוס "הדיווח האובייקטיווי"
שער ספר השנה של העיתונאים תשל"ז 1977איור: זאב

ספר השנה תשל"ז: "המגמה המודרנית של כתיבת חדשות פרשנית‏ פתחה פתח נרחב לכיסוי סובייקטיווי ומגמתי של מאורעות בתחומים השנויים במחלוקת"

שמואל שניצר (ט"ז באב תרע"ח, 25 ביולי 1918 – כ"ו בתשרי תש"ס, 6 באוקטובר 1999) היה מבכירי העיתונאים בישראל במשך עשרות שנים, ממייסדי העיתון מעריב ועורכו הראשי בשנים 1980–1985.
 
המאמר שהתפרסם ב"ספר השנה" של העיתונאים תשל"ז 1977, מובא כאן כלשונו.
 
"ספר השנה" של העיתונאים היה מפעל עיתונאי-ספרותי של אגודת העיתונאים בתל אביב. בסדרת ספרי השנה הופיעו 52 כרכים: הראשון – בשנת תש"ב (1941-2), האחרון – בשנת תש"ס (2000-1999). סדרת ספרי השנה כוללת חומר בסיסי רב חשיבות על ההתרחשויות בתקשורת הישראלית (הכתובה והאלקטרונית) ועל השינויים המפליגים שחלו בה במהלך עשרות שנים.
 


 
הנחת יסוד של מלאכת הכתב היא, שעליו לעשות את עבודתו בצורה אובייקטיווית, היינו – בלי להניח להשקפותיו האישיות למלא תפקיד כלשהו באיסוף החומר או בניסוח החדשה.
 
כתבים מתחילים (וגם לא-כל-כך מתחילים) מוזהרים הן ע"י הספרות המקצועית והן ע"י עורכיהם, שלא לערב דעה וידיעה (news and views):‏ דעות – מקומן בעמוד המאמרים הראשיים, ואילו החדשה חייבת להיות "סטרילית" מבחינת יחסו הנפשי של הכתב אל ההתרחשות. אסור לו להתערב במה שהוא מתאר, או לנקוט עמדה, או לחוות דעה: עליו לספר את הדברים כהווייתם, בלי משוא פנים, כפי שראה אותם ושמעם. אם העובדות אינן נוחות לו, או למפלגה המממנת את עתונו, או לבעל העתון – אין זה מעניינו. הוא מביא אותן לשולחן העורך בלי כל מעורבות אישית.
 
זאת ההלכה הפסוקה ; ותכליתו של מאמר זה היא להראות שאין הלכה זו מקויימת במציאות וספק אם אפשר לקיימה. הרפורטר איננו, ככלות הכל, כלי מכאני הרושם התרחשויות והתרשמויות. אין הוא בא במקום הרשמקול או המצלמה. הוא מעכל את ההתרחשות לפני שהוא מנסח את החדשה. הוא ממיין את העובדות ואת הפרטים, בידיעה ברורה שמחמת מיגבלות המקום וקוצר היריעה, רק חלק מהם ימצא את מקומו בחדשה. הוא גם קובע את סדר העדיפות של הפרטים השונים ; הוא מקדים את החשוב בעיניו ומאחר את הלא-חשוב.
 
וודאי, הוא עושה כן ע"פ כללים מסויימים ולא בשרירות לב, אך מה שהוא עושה, מושפע בהכרח מאישיותו ומדעותיו. ברגע שהוא גונז שלושה רבעים או יותר מן הפרטים, ברגע שהוא עושה סלקציה של עובדות, מפני שאינו רשאי ואינו יכול להאריך יתר על המידה, הוא מפעיל את כלי השיפוט האישיים שלו לגבי החדשה: הוא משאיר אותו חלק ממנה הנראה בעיניו חשוב ורלוואנטי.
 
אי אפשר שנטיותיו ופניותיו האישיות לא יבואו לביטוי אגב כך. אם יש לו מצפון סוציאלי ער, הוא יחשיב אותם פרטים שבהם ניתן ביטוי לעוול הטמון ברבים מסדרי החברה וחוקיה. אם אנטי-דתי הוא, יבליט דברים שיש בהם כדי להעמיד את המחנה הדתי באור שלילי. אם פרו-ממשלתי הוא, לא יחשיב את הפגמים והליקויים במינהל, באותה מידה שיחשיב אותם הכתב בעל הנטיות האופוזיציוניות.
 
ואין זו שאלה של גישה מפלגתית דווקא. גם מי שאינו נימנה עם שום מפלגה, יש לו דעות ועמדות משלו, ועל כרחו ישפיעו על שיפוטו. מי שיש לו ספקות לגבי האופן שבו עמדות הכתב. "מתערבות" במה שהוא רואה ושומע, די לו להיזכר בתופעה השכיחה למדי בשדה העתונות, וכבר הובלטה לא אחת ע'"י מבקריהם של עתונים: קהל המשתתף בהפגנה או באסיפה תחת כיפת השמים, מספרו נאמד ע"" הכתבים ע"פ אהדותיהם וטינותיהם. הוא תמיד רב יותר בעתונים הקרובים מבחינה רעיונית למפגינים ; הוא תמיד קטן יותר בדיווחי אנשים המתנגדים למטרות ההפגנה. (אין כאן, חלילה, כל כוונה להחשיד את הכתבים שהם מסלפים את העובדות כדי לשרת דעה מסויימת ; אבל, הדעה שהם דוגלים בה, משפיעה ללא ספק על האופן שבו הם רואים את הדברים). עתונים, וביחוד המפלגתיים שבהם, מכירים תופעה זו היטב.
 
מלכתחילה ישכרו עובדים הקרובים בהשקפותיהם לעמדה שבה דוגל העתון. מלכתחילה גם יפנו כתבים (ועורכים) אל העתון שבו הם מצפים למצוא חברים-לדעה, אם לא חברים למפלגה.
 
יש לציין כאן, כי מה שעושה הכתב בחדשה שלו, עושה העורך בכלל החדשות שלפניו. גם הוא עוסק במיון, וגם הוא משמיט ידיעות, או פרטים מסויימים מידיעות, שאינם חשובים בעיניו. גם הוא "מחשיב", או אינו מחשיב, עניינים מסויימים ע"פ נטיותיו ופניותיו. יתר על כן, הוא גם מחליט באיזו מידה של הבלטה יגיש לקורא את החדשות השונות. ע'"י בחירת המקום וקביעת מספר הטורים וגודל האות של הכותרת, הוא מעמיד חדשות מסויימות בראש סולם החשיבות ומצניע אחרות בצורה כזאת, שבקושי ימצאו אותן. הוא מגיש איפוא לקורא מידע שחלה בו סלקציה קפדנית, והמצוייד בדגשים מעשה ידי העורך.
 

תיאוריה יפה ולא יותר

הדעה המקובלת, האומרת שעתונות חפשית בארץ דמוקרטית, חייבת להביא לפני הקהל את כל העובדות, כדי שיגבש לו בעצמו את השקפותיו ויסיק את מסקנותיו, היא איפוא תיאוריה יפה ולא יותר. במציאות מקבל הקהל רק אותן עובדות שהעתון החליט להגיש לו, לאחר שחל בהן מיון כפול – של הכתב ושל העורך*. ואיני נכנס כאן לשאלה מה, מכל העובדות המובאות לפני הקהל, הוא רוצה לדעת, ובאיזו מידה הוא עושה סלקציה נוספת, שלישית, שעה שהוא מחליט לקרוא חלק מן החדשות ולהתעלם מן השאר.
 
יש גורמים נוספים המצטרפים לתמונה. התרחשות – בדרך כלל אינה עומדת בפגי עצמה. היא חלק מסידרת תופעות. היא תוצאה של משהו, ולרוב גם סיבה של משהו. אי אפשר לתלוש אותה מהקשרה בלי לחטוא לאמת.
 
קל להוכיח את הקביעה הזאת, אם ניקח כדוגמה – פעולת גמול ישראלית. בפעולה זו, כפישהיא מתרחשת בלילה מסויים, חוצים כוחות ישראליים קו גבול או קו שביתת-נשק, ממטירים פגזים על יעדים שונים שמעבר לקו, משתלטים על ישוב זה או אחר, מפוצצים בו בתים ולעתים אף מביאים אתם שבויים מתושביו של אותו ישוב. מי שיבוא ויתאר את העובדות על פשיטה ישראלית כזאת כמות שהן, יספר סיפור על הפרה חמורה של הסכם הפסקת אש או הסכם שביתת נשק, פגיעה באזרחים לא-לוחמים, ותוקפנות שלא קדמה לה כל פרובוקציה.
 

משמעות אחרת

אותה חדשה מקבלת משמעות אחרת לגמרי, כאשר רואים אותה על רקע של סידרת מעשי חבלה, חדירות לשם רצח והתנכלויות אחרות, שעשו את החיים ביישובי הספר הישראליים לגיהנום, ושהם שגרמו לפשיטת הגמול. מעשים אלה, שיצרו מצב של הפרה כרונית של הסכם הפסקת האש והפקרה מתמדת של חיי אזרחים וחיילים ישראליים, הם היוצרים את הצידוק למעשה הישראלי.
 
אם מועצת הביטחון באה לאחר מעשה ומגנה את הפשיטה הישראלית בלי להזכיר את הפרובוקציות שקדמו לה, הרי היא עושה מעשה שיש בו סילוף של אמת ועיוות של צדק. הוא הדין לעתונאי המחבר כתבה "אובייקטיווית" ומדוייקת מאד על הפשיטה, אבל אינו מציין בה את כל שקדם למיבצע אשר עליו הוא מדווח. גם אם ניסוחיו נכונים ואמיתיים כולם, הוא יוצר רושם כוזב ומטעה.
 
שיטה זו של דיווח, שבו כל הפרטים נכונים אבל המעשה תלוש מהקשרו, מקובלת על הרבה כתבים זרים שעמדתם עויינת, אבל הם נאחזים בכללים המקודשים של התיאור האובייקטיווי.
מבחינה טכנית הם יוצאים די חובתם ; אבל המגמתיות שבעבודתם ברורה.
 
המגמתיות הזאת מוצאת ביטוייה גם בטרמינולוגיה שבה משתמש הכתב: עצם בחירת המונחים יש בה, במקרים רבים, משום נקיטת עמדה והטיית הכף. הציבור הרחב מתייחס בדרך כלל באהדה רבה ללוחמי-חופש, אבל אין היא אוהב טרוריסטים שבעיניהם חיי אדם הם הפקר, ושאינם מפלים בין כוחות משטרתיים וצבאיים ובין סתם עוברים ושבים.
 
כתביהם של אמצעי התקשורת ניצבים לפני דילמה מסויימת, כאשר עליהם לספר על מעשה טרור שבו נקרעו לגזרים אנשים חפים מפשע – האם עליהם לכנות את המבצעים "לוחמי חופש", או שמא יש להגדירם כרוצחים פוליטיים? בתקופה שבה הטרור נהפך לתופעה כמעט אוניוורסאלית וכל קבוצה ש קיצוניים פוליטיים מורה היתר לעצמה לשפוך דם, אם נדמה לה שבדרך זו תקדם את עניינה, נעשית שאלת המינוח בעלת חשיבות קרדינאלית. אין עוד צורך לפנות אל המאמר הראשי כדי לעמוד על עמדתו של העתון בשאלה בינלאומית זו או אחרת. המונחים שבהם הוא משתמש מגלים את הכל. הבדלן הבאסקי, הדינאמיטר האירי, לוחם הגרילה הדרום-אמריקני, חוטף-המטוס הפלשתיני, שודד הבנקים הגרמני יכולים להיקרא: לוחמי חרות, מהפכנים, אנשי קומנדו ; הם גם יכולים להקרא טרוריסטים, אקדחנים, פושעים – ההגדרה משנה את כל התמונה.
 
חשיבותן של המלים וההגדרות ידועה היטב לכל מי ל בענייני הסברה. קיים הבדל רב בין "שטחים כבושים" ו'"שטחים מוחזקים" ; יש משמעויות שונות מאוד ל"שאיפות לאומיות לגיטימיות" ול"מגמות לאומניות"; ודי להגדיר את יאסר ערפאת כמנהיג "האגף המתון" של הארגון לשיחרור פלשתין, כדי לתת לגיטימציה להרבה מעשי דמים שנעשו בהשראתו ובפיקודו.
 
מי שעוקב אחר האופן שבו מדווחים אמצעי התיקשורת העולמיים על ההתרחשויות בישראל ובארצות השכנות, יודע מה ניתן לעשות, בתחום של יצירת דעת קהל אוהדת או עויינת, ע"י בחירה תמימה-לכאורה של הגדרות ומונחים.
 
יש עוד דרך המאפשרת לשמור על הכללים, לפחות למראית עין, ולקדם עם זאת את עמדתו של צד זה או אחר בסיכסוך. זוהי דרך הציטוט הנאמן.
 
חלק ניכר מן הדיווח על סיכסוכים בינלאומיים, ואולי חלק-הארי, נעשה בצורת הבאת דברים מפי דוברי הצדדים המעורבים. לציבור הרחב אין הכלים הדרושים כדי להבחין בין אמת וכזב בדברי היריבים, והוא תלוי במידה מכרעת בנכונותם וביכולתם של אמצעי התיקשורת, לבדוק – ולאמת את הטענות השונות. אלא שאמצעי התיקשורת רק לעתים רחוקות יטרחו לסנן את הציטוטים שהם מביאים. ע"פ רוב הם מביאים את הדברים ללא הסתייגות וביקורת, גם כשמדובר בטענות המתייחסות ל עובדות. כאשר מוכיחים להם, לאחר מעשה, שעסקו בהפצת תעמולה כוזבת, הם יתגוננו ויאמרו: "לא כתבנו שכך אמנם קרה. כתבנו שפלוני טען שכך אירע".
 
הטענה נכונה מבחינה פורמלית ; אבל הקורא אינו מבחין בהבדל הדק. הוא מושפע; ואין הוא יודע, שהכתב משמש לא אחת כשופר של הצד אשר ממנו הוא שואב את ידיעותיו, ולא כעד מהימן המדווח דברי אמת.
 

ניתוח ופרשנות

המגמה המודרנית של כתיבת חדשות פרשנית, שבאה לעולם בהשפעת התחרותה של הטלוויזיה, ‏ פתחה פתח נרחב לכיסוי סובייקטיווי ומגמתי של מאורעות בתחומים השנויים במחלוקת. עם הופעת הרדיו והטלוויזיה, חדל העתון להיות מקור המידע היחיד, וברוב המקרים גם איננו עוד מקור המידע הראשון. עד שאדם קורא חדשה בעתון, הוא כבר שמע אותה ברדיו, ולעתים קרובות גם ראה אותה במו עיניו בטלוויזיה. בנסיבות אלה, דיווח עובדתי בעתון, נהפך לחזרה משעממת על דבר ידוע.
 
התחרות זו של אמצעי התיקשורת האלקטרוניים, דחקה את רגלי העתון מתחום הכיסוי הרגיל של החדשות, אל תחום הניתוח והפרשנות. עתון המדבר על מאורע שהציבור כבר ראה אותו או שמע עליו, יעסוק בדרך הטבע יותר במתן פירוש מאשר במתן תיאור: הוא ינסה להעריך את ההתרחשות מבחינת הסיכויים והסכנות הצפונים בו לגבי העתיד. הוא ינסה להבהיר לקורא ל מה קרה הדבר, ואילו היו הגורמים אשר מילאו בו תפקיד ראשי.
 

הגישה החדשה הזאת למקצוע העתונאות נעשתה הכרחית מטעם נוסף: בימינו החיים מסובכים הרבה יותר משהיו בעבר. לפנים עסקו החדשות בתהליכים פשוטים ומובנים, ולא היה צורך בפירושים רבים. בשטח הטכני, דרך משל, היה מדובר בהמצאות ובחידושים המבוססים על חוקי פיסיקה פשוטים וידועים לרוב הבריות. כדי לספר על רכבת, על פונוגראף, על מכונית, על טלגרף ועל טלפון, לא היה צורך בבקיאות מעמיקה. אבל, בדור האנרגיה האטומית, האלקטרוניקה המפותחת וטיסות החלל, אין הדברים פשוטים כל כך. רוב בני האדם אינם יכולים להסביר כיצד פועל האלחוט, ומכל שכן – מה טיבה וסכנתה של תחנת כוח גרעינית, איך משדרים קולות ותמונות מן הירח ומכוכבי לכת, מה מהותן של קרני לייזר, וכיוצא באלה.
 
תהליך דומה עבר גם על החדשות הפוליטיות. לפנים היתה ההבנה בבעיות בינלאומיות קלה באופן יחסי. הקווים החוצצים בין המחנות השונים היו ברורים; האיבות התורשתיות היו ידועות. קונפליקטים בין מדינות היו בדרך כלל מאותרים היטב וניפרדים זה מזה. לא היה כל קשר בין מהפכה שפרצה באחת מארצות אמריקה הלאטינית ובין עמדה פוליטית שבאה לידי ביטוי בנאום שנישא במוסקווה, דרך משל.
 
היום התמונה אינה ברורה עוד באותה מידה. יש בריתות מוזרות, ביניבשתיות, שקשה לעמוד על מהותן. יחסי סין ואלבניה, הודו ויוגוסלאוויה, קובה ואנגולה, אינם נהירים לכל ממבט ראשון. מלחמות רעיוניות תפסו את מקום המלחמות הלאומיות שהיו ידועות לגו משכבר.
 
מאבקים מקומיים משתלבים איכשהו בהתחרות הגלובאלית בין מעצמות-העל.
 
קיצורו של דבר, העולם נעשה מקום שלא רק קשה לחיות בו – קשה באותה מדה ל התמצא בו. העובדות לכשעצמן לא די בהן עוד כדי לדעת מה מתרחש. לעתונים נועדו, בעולם חדש ומביך זה, משימות חדשות: עליהם לשמש כמורי נבוכים, כמדריכי קוראיהם במבוך הפוליטי, הכלכלי והטכנולוגי שבו הם חיים.
 

נקיטת עמדה

אך מתן פירוש למאורעות משמעו במקרים רבים – שאיבה מן היידע והכושר האנאליטי של הפרשן, אך גם – מעולם הדעות שלו. אינני יודע איך יכול בשר ודם להימנע מכך; על כרחו ישקפו פירושיו גם את השקפותיו, את נטייתו לצד זה או אחר, את התייחסותו המוסרית או הפוליטית להתרחשויות שעליהן הוא כותב. קשה, ואולי אי אפשר, למתוח קו ברור בין פרשנות ובין פובליציסטיקה. כי פרשנות בעלת משמעות מוכרחה להוביל למסקנות מסויימות, כלומר – אל נקיטת עמדה.
 
לפני שנים ניסה לסטר מארקל, מעורכי ‏ "ניו יורק טיימס", לתחום תחומים לפרשנות ולפובליציסטיקה, אך מסופקני אם ראה ברכה במאמצו. הוא כתב:
(הדברים מובאים בספר Interpretive Reporting מאת Curtis C. Macdougall).
 

מתן פירוש הוא, לדידי, חשיפת המובן היותר עמוק של החדשות. מתן פירוש, קובע את מקומו של מאורע מסויים בתוך הזרם הרחב של המאורעות. הוא הצבע, האווירה, היסוד האנושי המשווים מובן לעובדה. בקיצור, הוא מספק את הרקע, את הרציפות, ובעיקר את המשמעות.
 
קיים הבדל גדול בין מתן פירוש ובין חיווי דעה. וההבדל הזה הוא בעל חשיבות ממדרגה ראשונה. שלושה יסודות שונים, ולא שניים, מעורבים בנושא זה: ראשית החדשה; שנית, מתן פירוש לחדשה ; ושלישית, חיווי דעה עליה. אם להשתמש בדוגמה פשוטה – כאשר אני אומר שסנאטור מקתינג חוקר את הוראת השפה הפטגונית בבתי הספר, הרי זו חדשה.
 
כאשר אני מסביר מדוע הוא עורך חקירה זו, הרי זה מתן פירוש.
כאשר אני אומר שהוא צריך להתבייש במה שהוא עושה, אני מחווה דעה.
 
פרשנות היא הערכה אובייקטיווית המבוססת על ידיעת הרקע של מצב מסוים ועל הערכת מאורע. הערכה פובליציסטית, לעומת זאת, היא הערכה סובייקטיווית. גם היא יכולה לכלול הערכה של עובדות, אבל יש בה יסוד נוסף, ייחודי: תגובה אמוציונלית.
 
חיווי דעה צריך להיות מוגבל בצורה קפדנית לעמוד המאמרים הראשיים. ואילו הפרשנות היא חלק בלתי ניפרד מן החדשות. זאת הבדלה חיונית שצריך להדגישה היטב. אינני רואה כל הבדל בין מלאכת הפרשנות ובין הסברת הרקע. מובן שחלק מן הפרשנות יכול להתבטא בזה שאני מביא כמה עובדות שקדמו למאורע – ועורכים רבים רואים בכך "מתן רקע", להבדיל מ'"מתן פירוש". אבל מתן פירוש איננו רק עניין של העלאת נשכחות, אלא גם של הגשת העובדות השייכות לאותו עניין, אלה של העבר ואלה של ההווה, במאמץ להבהיר את המובן של אותן עובדות.

 
אני חושש שגישת מארקל לוקה בפשטנות יתרה, ועל כל פנים היא רחוקה מן המציאות הגלוייה לעין. כל בעל מקצוע יודע שאפשר להציג את סנאטור מקתינג באור שלילי גם בלי לומר במפורש שעליו להתבייש במה שהוא עושה. סלקציה מתאימה של עובדות, השימוש בהגדרות ובמונחים שנבחרו לצורך זה, וציטוט אחד או שניים, יעשו את המלאכה בצורה היעילה ביותר. זוהי פראקטיקה המקובלת בעתונים ברחבי העולם, כלפי יחידים ומפלגות ומדינות, והיא מקובלת עד כדי כך, שאפשר למיין כתבים ועתונים ולערוך רשימות של עתונאים פרו-ישראליים ואנטי-ישראליים (או פרו-אמריקניים, פרו-סובייטיים, וכו') גם כשמדובר באנשים שמימיהם לא כתבו מאמר ראשי.
 
אכן, האובייקטיוויות בדיווח העתונאי היא מישאלה חסודה ולא תיאור של מצב; ובשל מציאות זו, נעשו עמודי החדשות גורם יותר חשוב בהפצת דעות, מעמודי המאמרים הראשיים והטורים החתומים.
 
* תוך כדי עריכת הסלקציה מוכרחים אמנם הכתב והעורך להתחשב בשני גורמים המגבילים את חופש הפעולה שלהם: קיום אמצעי תיקשורת מקבילים ומתחרים הפתוחים להשוואה, והאפשרות שגורם מקופח ימחה וידרוש תיקון.

אולי יעניין אותך לקרוא גם:

תגובות פייסבוק

השאר תגובה

כתובת הדוא"ל שלך לא תפורסם. שדות חובה מסומנים ב- *

בטל תגובה

כנס אילת לעיתונות 2018

הרשמו לניוזלטר

קבלו מדי שבוע אל תיבת הדואר האלקטרוני שלכם מבחר כותרות, ידיעות, כתבות ומאמרים בנושאי תקשורת ועיתונות מהארץ ומהעולם.