728 x 90
728 x 90
728 x 90
728 x 90

זיכרון בחלון

זיכרון בחלון
" קיים כאן פוטנציאל לוולגריזציה של שיח השואה, להפיכתה לחלק מהזרם של הסטוריז באינסטגם, כשהתכנים דומים יותר לאלו שאנו רואים שם בדרך כלל מאשר לאלו שאנו מזהים כראויים".

פרופ' מוטי נייגר מאוניברסיטת בר-אילן על ייצוגי השואה בתקשורת הישראלית, תפקיד התקשורת בהבניית הזיכרון הקולקטיבי ואופני הנצחה חדשים המעוררים מחלוקת

ביחד עם שותפיו, פרופ' אורן מאיירס מהחוג לתקשורת באוניברסיטת חיפה וד"ר אייל זנדברג, פרסם פרופ' מוטי נייגר מבית הספר לתקשורת באוניברסיטת בר-אילן שורה של מחקרים הבוחנים את תפקיד התקשורת בהבניית הזיכרון הקולקטיבי בכלל ובעיצוב יום הזיכרון לשואה ולגבורה בפרט.
 
ספרם – Communicating Awe: Media Memory and Holocaust Commemoration – שיצא לאור בשנת 2014, מסכם מחקר רחב היקף העוסק בייצוגי השואה בתקשורת הישראלית (עיתונות מודפסת, רדיו, טלוויזיה ואינטרנט) מ-1948 ועד ימינו, תוך התמקדות בפעולת התקשורת במהלך יום הזיכרון לשואה ולגבורה.
 
אחת המסקנות המרכזיות העולה מן המחקר נוגעת לאופן שבו התקשורת הישראלית מייצגת את השואה כאירוע שטרם הסתיים, כך שדפוסי ההנצחה התקשורתיים מסייעים לשימור והאדרת הטראומה הלאומית.
 

פרופ' מוטי נייגר, בית הספר לתקשורת, אוניברסיטת בר-אילן

 
-פרופ' מוטי נייגר, באיזה אופן השתנה הייצוג והעיצוב של זיכרון השואה בכלי התקשורת המרכזיים בישראל מקום המדינה ועד היום?

ימי זיכרון כגון יום הזיכרון לשואה ולגבורה הם ימים שבהם האומה עוצרת את מהלך החיים השגרתי, פונה אל עברה ומעצבת את אופן הנצחתו. פעולות ההנצחה והזיכרון נעשות לא רק על מנת לזכור ולהזכיר את העבר, אלא גם בכדי להגדיר את הזהות העצמית בהווה וכן לעצב ולחזק את מערכת הערכים של החברה.
 
בחברה הלאומית המודרנית הפכו אמצעי תקשורת ההמונים לאתר הזיכרון הדומיננטי. בהקשר של יום השואה חשוב לציין כי מלבד האיסור על פרסומות, חוקי המדינה מחייבים כי "דרכי קיום של יום הזיכרון" הם: "ביום הזכרון תהא בכל רחבי המדינה דומיה של שתי דקות בהן תשבות כל עבודה ותיפסק כל תנועה בדרכים; יקויימו אזכרות, עצרות עם, וטכסי התייחדות במחנות הצבא ובמוסדות הלימוד; הדגלים של הבניינים הציבוריים יורדו לחצי התורן; תכניות השידורים ברדיו יביעו את ייחודו של היום ובבתי השעשועים יעלו אך נושאים ההולמים את רוחו" (חוק יום הזיכרון לשואה ולגבורה, תשי"ט, 1959, סעיף 2).
 
קרי, המדינה עצמה כוללת את הרדיו, כמכשיר לאומי, באותה דרגה ובאותה נשימה עם הורדת הדגל לחצי התורן ועצרות עם במחנות צבא ובבתי הספר.
 
התשובה לשאלה לגבי השינוי בזיכרון לאורך שבעים שנות מדינה יכולה למלא סמינר שלם. אבל אדגיש עניין אחד שעולה בשני העשורים האחרונים והוא התגברותו של שיח רפלקסיבי, הבוחן את מקומו של זיכרון השואה בתרבות הישראלית. בשנים אלו החלו לקיים "טקסי זיכרון אלטרנטיביים" והתגברה ההכרה לגבי אופיו ההבנייתי של הזיכרון הקולקטיבי וההשלכות הפוליטיות-התרבותיות שלו.
 
דיון זה הוא חלק מהשיח הרפלקסיבי שהתעצם באותן שנים וכלל התבוננות בתהליך הזיכרון עצמו ולא רק במושאיו, וכולל התייחסות לשאלת הנצחת השואה והשימוש הפוליטי בה גם במערכונים.
 


"השואה ואופני הנצחתה, היו ועודם, נושאים משמעותיים מאוד בציבוריות הישראלית, עבור אנשים רבים אפילו קדוש. מכאן שאין להתפלא שהניסיון להכניס לתרבות אופני הנצחה חדשים מעורר שאלות ויוצר דיון לגבי השאלה איך צריך להנציח את הטראומה הלאומית"


 
-באיזו מידה נוכח זיכרון השואה בשיח התקשורתי היום יומי?
השואה אכן נוכחת גם בשיח הישראלי היומיומי. זה יכול להיות מנאומים של פוליטיקאים המזכירים ש"לעולם לא עוד" בהקשרים שונים גם מחוץ ליום הזיכרון לשואה ובביטויים שנכנסו לשיח הפוליטי הישראלי כמו "גבולות אושוויץ" (שלא לדבר על שמות של רחובות כמו "לוחמי הגטאות").
 
אבל האמת שהקשרים לשואה נמצאים אפילו בשיח הכי בנאלי. שמעתי סטודנטים אומרים על מרצה שהוא קשוח והוא "ממש נאצי" או שהיה לי ממש מבחן מבאס, היה שואה.
 
-מדוע עורר מיזם ״הסטורי של אווה״ להנחלת זיכרון השואה על גבי הפלטפורמות החברתיות סוג של מבוכה, בלבול וחילוקי דעות?
השואה ואופני הנצחתה, היו ועודם, נושאים משמעותיים מאוד בציבוריות הישראלית, עבור אנשים רבים אפילו קדוש. מכאן שאין להתפלא שהניסיון להכניס לתרבות אופני הנצחה חדשים מעורר שאלות ויוצר דיון לגבי השאלה איך צריך להנציח את הטראומה הלאומית. המתח מתעצם כשהמדיום שנבחר להנצחה מזוהה עם פרקטיקות של תרבות פופולארית (צילומי סלפי, "דאק פייס") ועם תכנים משעשעים.
 
כלומר, קיים כאן פוטנציאל לוולגריזציה של שיח השואה, להפיכתה לחלק מהזרם של הסטוריז באינסטגם, כשהתכנים דומים יותר לאלו שאנו רואים שם בדרך כלל (כמו חברים בחופשה שותים בירה) מאשר לאלו שאנו מזהים כראויים.
 
-כלי התקשורת המסורתיים אינם מהווים כיום מכשיר מרכזי כבעבר, בוודאי לא בלעדי, לעיצוב ״תודעה לאומית״. במה זה בא לידי ביטוי?
אכן כלי התקשורת הוותיקים יותר – העיתונות המודפסת, הרדיו והטלוויזיה – כבר אינם הזירה הבלעדית בה מתנהל השיח. לא רק בהקשר לשואה אלא בכל התחומים.
 
ספציפית בהקשר זה, מה שמאפיין זה חוסר היכולת ליצר את ההפרדה שהייתה בכלי התקשורת המסורתיים בין היומיום לבין היום המיוחד. בטלוויזיה, לדוגמה, היום מתחיל עם טקס הזיכרון שמגיע לאחר מהדורת החדשות שסופה מוקדש להנצחה. והוא מסתיים במהדורת החדשות שמסכמת את אירועי היום כשבתווך רק עיסוק בשואה, בלי פרסומות כלל.
 
המרחב המקוון שונה ואין שם הפרדה. אך, למרות זאת, אנו רואים שגם שם נוצרות פרקטיקות של הנצחה ויש דוגמאות יפות מאוד לפרויקטים של ארגונים ויחידים הפועלים להנציח באמצעות הרשת.

אולי יעניין אותך לקרוא גם:

תגובות פייסבוק

השאר תגובה

כתובת הדוא"ל שלך לא תפורסם. שדות חובה מסומנים ב- *

בטל תגובה

כנס אילת לעיתונות 2018

הרשמו לניוזלטר

קבלו מדי שבוע אל תיבת הדואר האלקטרוני שלכם מבחר כותרות, ידיעות, כתבות ומאמרים בנושאי תקשורת ועיתונות מהארץ ומהעולם.