728 x 90
728 x 90
728 x 90
728 x 90

על סף תש"ג

על סף תש"ג

ספר השנה 1942: "אכן, זהו גורל טרגי, כי דווקא בשעה שמוכנים לזכות אותנו בתואר 'אוּמה' נאלמו אותם המיליונים שהיו מסוגלים להעלות בשר ועצמות על התואר הזה"

יוסף חיים הֶפְטְמן (23 ביולי 1888 – 18 בינואר 1955) היה עיתונאי וסופר בתקופת היישוב ובימי המדינה, פזמונאי ועורך העיתון "הבוקר".
 
יסד את "עיתון העיתונאים", שהיה עורכו הראשי וגם מנחו: היה זה אירוע תרבותי שבועי בשנים 1940–1952 בימי שישי, כשבתל אביב היה הכול סגור למופעי אמנות ובידור, וזו הייתה הבמה הציבורית היחידה הפתוחה לחיי תרבות.
 
הפטמן היה פעיל באגודת העיתונאים, ומשנת 1940 שימש אף כיו"ר האגודה. היה מהוגי רעיון הקמת בית העיתונאים.

 
המאמר שהתפרסם ב"ספר השנה" של העיתונאים תש"ג, 1942-1943, מובא כאן כלשונו.
 
"ספר השנה" של העיתונאים היה מפעל עיתונאי-ספרותי של אגודת העיתונאים בתל אביב. בסדרת ספרי השנה הופיעו 52 כרכים: הראשון – בשנת תש"ב (1941-2), האחרון – בשנת תש"ס (2000-1999). סדרת ספרי השנה כוללת חומר בסיסי רב חשיבות על ההתרחשויות בתקשורת הישראלית (הכתובה והאלקטרונית) ועל השינויים המפליגים שחלו בה במהלך עשרות שנים.
 


 

א.

בשנת תש"ב, שיצאה עתה, קבלה סוף-סוף המלחמה את צביונה הנכון: היא נעשתה מלחמת-עולם, אחרי שנכנסו אל המערכה גם יפאן וארצות-הברית. אם לייחד את הדבוּר על האנושיות, כפי שאנו רגילים לכנות את החלק המעולה שבמשפחת האדם, הנה אפשר להגיד, כי רק בשנה השלישית למלחמה התנערה אנושיות זו והזדקפה מלוא קומתה לקראת תפקידה. בשנה הראשונה ספגה מהלומות והיתה נדהמה, מבולבלת ומסוערת; בשנה השניה התחילה לאסוף אליה את נשקה, ורק בשנה השלישית התיצבה בעוז, בתוקף ובהחלטיות, כדי להרחיק את הסכנה הנשקפת לה.
 
אכן, אין להתעלם מגבורתו של העם הבריטי, אשר במשך השנה השניה למלחמה נשא הוא לבדו בכל האימים והסכנות של המערכה. אלמלא רוחו העקשנית ועצביו החזקים היו הענינים מקבלים פנים אחרות לגמרי. האנושיות לא היתה מגיעה לשלב זה של מלחמת עולם והיתה נדרסת ברגלי הקלגסים של ה"ציר". זכותה של בריטניה היתה זו שהחזיקה מעמד לבדה באותה התקופה הקשה, תקופת-המעבר שעשתה את מלחמת-אירופה למלחמת-העולם, את המלחמה בשל הגמוניה מדינית למלחמה על קיום בטוח ומבוסס יותר של האנושיות.
 

ב.

אנו נכנסים איפוא לשנת תש"ג מתוך ביטחה גדולה בהרבה מבטחוננו בשעת כניסתנו לשנת תש"ב. כי גורלנו קשור היום עם גורל הרוב הגדול של משפחת האדם, וגם יש לנו ההכרה, כי מאמצינו אנו עולים בד בבד עם המאמצים של האומות האדירות ביותר ומרובות היכולת ביותר. אם לדון לפי הקצב ההולך וגדל בשנים הללן, בכל שטחי הפעילות האנושית, אפשר להסיק, כי בשנת תש"ג יהיו מקופלים הישגים טכניים וצבאיים שלא היו דוגמתם בכל שלוש השנים הקודמות יחד. הישגים אלה יקרבו את הנצחון, או גם ידביקו אותו. בכל אופן, נוטים הכל להאמין, שזוהי השנה האחרונה למלחמת-העולם מס' 2. והרי גם במלחמת-העולם הראשונה דרושות היו רק ארבע שנים ורבע השנה כדי לדלדל את גרמניה, – האויב העיקרי, – ולהביאה לידי אפיסת-כוחות וכניעה.
 

איו להעביר, בכל זאת, קוים מקבילים בין מלחמה זו למלחמת-העולם הראשונה. אף על פי שבדרך כלל מסתמנות בשתיהן מגמות שוות הרי יש ביניהן הבדלים רבים.
 
את ההבדל בין התקופה ההיא לתקופתנו היום מרגישים ביחוד אנחנו, היהודים. לפי ההזדהות שלנו עם הצד הלוחם הדמוקרטי, לפי הסבל הרב והמיוחד שלנו, היינוּ צריכים, לכאורה, להתקרב אל רגע הנצחון מתוך וודאות גמורה, שאנו עומדים הפעם בשערי הגאולה, לפני פתרון מוחלט של השאלה היהודית הנצחית. אפס, הדבר איננו כך. בימי מלחמת-העולם הראשונה היתה קיימת אוּמה יהודית בעולם, עם תקוות ויעודים מיוחדים והמחשבה על גורלה של אומה זו העסיקה במידה מסוימת את מדינאי העולם שתיכנו את תכניות יום-המחרת, לאחר השלום והנצחון. היום מרוסקת אומה זו, ואין לה דמות ופרצוף ובטוי. יהדות אירופה ירדה מעל הבמה, נמוגה ונתמזמזה, ויהדות אמריקה אינה מוכנה עדיין, – וגם אין לה עוד ההכשרה המתאימה, – להתעטר בעטרה של "האומה היהודית" שבגולה. אמנם, בינתים התעורר שבט יהודי אחר, שכבר נואשנו ממנו, – השבט היהודי שברוּסיה הסוביטית, – והתחיל לחפש ולקשר קשרים עם קבוצים יהודיים שבעולם. אבל חוששים אנו שזאת היא רק תופעה של ימי-מלחמה. בכל אופן, אין הקשרים האלה מהווים תחליף לאותם הקשרים ההדוקים שהיו קיימים בקרב יהדות אירופה ובינה לבין היהדות העולמית עד ספטמבר 1939.
 


"אי-שם, בשטח לא-גיאוגרפי, חיה היום האומה הישראלית, דואבת ונמקה ביסוריה…האוּמה הישראלית עלובה ונעלבת היום, ואין לנו הכתובת אליה, כדי לנחמה, לעודדה, או לשאוב עוז וניחומים ממנה"


 
אי-שם, בשטח לא-גיאוגרפי, חיה היום האומה הישראלית, דואבת ונמקה ביסוריה. אי-שם היא מתמוגגת בדמעות על פרשת הטרגדיה של "סטרומה", בפרוס ימי הפורים של שנת תש"ב. אי-שם היא מתמרמרת על עמידתה העלובה לפני דלתות נעולות, בשעת הועידה בארמון ס"ט-ג'מס בלונדון, כחדשיים לפני כן, כאשר נועדו תשע אוּמות שארצותיהן נכבשו בידי הנאצים כדי להכריז על "נקם ושילם" להיטלר ולקוויסלינגים אשר לו. לא נמצא כסא באותה ועידה בשביל האומה אשר נפגעה ראשונה בידי היטלר ומשרתיו ואשר מהלומותיהם ניתכו על ראשה באכזריות כפולח ומכופלת. אי-שם היא מונה את העלבונות והאכזבות שנצטברו בשנה זו יותר על המידה. שכן הושמעו בשנת תש"ב מפיהם של מנהיגי העולם הדמוקרטי הצהרות והבטחות חגיגיות לעמים הנאנקים תחת מגף הכובשים, מבלי להזכיר את שם העם היהודי ותקוותיו.
 
אמנם גם צ'רצ'יל וגם רוזוולט הצהירו במכתביהם לאספה יהודית ענקית בניו-יורק, בערב תשעה באב, כי עמי בריטניה ואמריקה החליטו לנקום את נקמת היהודים, קרבנותיו הראשונים של היטלר. אך נעדרה מאותן ההצהרות כל הבטחה שהיא ביחס לעתידו של העם היהודי, לתקוות תקומתו. רק מפיו של הפלדמרשל סמוטס, ראש ממשלת אפריקה הדרומית, נשמעה בשני לנובמבר הדגשה של אהדה להצהרת בלפור. היא חלפה מבלי ברכת "אמן" ממקומות אחרים. האוּמה הישראלית עלובה ונעלבת היום, ואין לנו הכתובת אליה, כדי לנחמה, לעודדה, או לשאוב עוז וניחומים ממנה.
 

ג.

הקול הפנימי דובר אלינו, שאנחנו כאן, אנשי הישוב העברי בארץ הזאת, מצווים לקבל עלינו את היעוד, את המסורת ואת המלחמה של האומה הישראלית בתוך העולם ובשל העולם. יש לנוּ הרגשה, כאילוּ אוּמה דווּיה זו מסרה לידנו את המפתחות לאוצרותיה היקרים והספונים ביותר. ואולם הקטסטרופה באה בטרם שהספקנו להיעשות מטרפולין של יהדות העולם, להיות לה אפוטרופסים וטוענים.
 
על פי האמת אנחנוּ עדיין רק קבוץ יהודי, אמנם קבוץ מאורגן ומפותח, אך עם כל זאת רק קבוץ, אשר על עתידו עוד דנים ומתדיינים, מתכנים תכניות ומנסחים נוסחאות. אכן, זהו גורל טרגי, כי דווקא בשעה שמוכנים לזכות אותנוּ בתואר "אוּמה" נאלמו אותם המיליונים שהיו מסוגלים להעלות בשר ועצמות על התואר הזה. הם נאלמו וכאילו נעלמו בערפל.
 
ואולם קבוץ ארצישראלי זה מרגיש ביחוד את הכאב של ניתוק הקשרים עם גוף היהדות הגדולה. מחיצת הברזל והאש החוצצת בינו ובין העולם היהוּדי כאילו תקוּעה בתוך גוּפו. ומתוך הבלגה על כאב זה הוא מתמסר לעבודה, כדי להפיג את צערו. הוא מטיל על עצמו תפקידים כבדים לשם המאמץ המלחמתי. הוא שולח את בניו ובנותיו לשורות הצבא. הוא מגביר את חלקו בחקלאות, בתעשיה, בשרותי-הבטחון, בעזרה הסוציאלית, ועם זה הוא מצמצם את צרכיו הוא. על סף כל שנה חדשה אנו יכולים להגיד, כִי למרות ניגודים, פולמוסים וקנטורים אידיאולוגיים ומפלגתיים, המתבלטים לפעמים יותר על המידה בתוך המסגרת הצרה של ישוב זה, הרי הולכת ומסתמנת במשך הזמן ההכרה של שיתוף הגורל ביתר בהירות. כמה וכמה פולמוסים התלקחו בשנה שעברה לרגל מלחמות בחירות (כמו הבחירות לועידת ה"הסתדרות", הבחירות לועד הקהילה בחיפה) ולרגל שביתות (ושביתת המורים היתה קשה מכולן), וכדומה. ואולם על גב כל הקמטים האלה עבר המגהץ של האחריות הישובית ויישר אותם.
 
מה שמציין ביחוד לטובה את שנת תש"ב ונותן תקוה בלבבות לשנת תש"ג – הלא הוא רוח ההתנדבות של הנוער העברי בארץ הזאת. הנוער הזקוף, הישר. ההולך למלא, בתום לבו ובפשטות, את חובת השעה. בין אם הוא נדרש ללכת מתוך כתלי בית-הספר אל הכפר, כדי לעזור בעבודת-כפיו למשק החקלאי; בין אם הוא נדרש להתגייס לנשק, לצבא או לנוטרות: בין אם ייקרא לתפקידים לאומיים אחרים, הוא נענה לקריאה, מתוך הכרה של מילוי חוב. דור צעיר זה, אשר גדל על אדמת המולדת, ינער מעליו במרוצת הימים את המסורת הזעומה של קנטרנות מפלגתית צרה. כי הנה ימים חדשים ממשמשים ובאים, זמנים מלאי עוז, הדורשים רצינות גדולה ותפיסת-עולם רחבה. שנת תש"ג היא, בלי ספק, אחת המבשרות של הזמנים החדשים ההם, ההולכים וקרבים אלינו בצעדי-ענק, תוך קרבות וסערות.

אולי יעניין אותך לקרוא גם:

תגובות פייסבוק

השאר תגובה

כתובת הדוא"ל שלך לא תפורסם. שדות חובה מסומנים ב- *

בטל תגובה

כנס אילת לעיתונות 2018

הרשמו לניוזלטר

קבלו מדי שבוע אל תיבת הדואר האלקטרוני שלכם מבחר כותרות, ידיעות, כתבות ומאמרים בנושאי תקשורת ועיתונות מהארץ ומהעולם.