728 x 90
728 x 90
728 x 90
728 x 90

"לא הייתי שותף לשמחה"

"לא הייתי שותף לשמחה"
דוד בן-גוריון מכריז על הקמת מדינת ישראל, 14 במאי 1948 בתל אביב, ישראל, מתחת לדיוקנו של בנימין זאב הרצל

דוד בן גוריון על תחושותיו בה' באייר תש"ח: יום של חרדה עמוקה. עשיתי חובתי והכרזתי על המדינה, ובשובי הביתה רשמתי ביומני: "גורל המדינה הוא בידי צבאה"

דוד בן גוריון, ‏(16 באוקטובר 1886, י"ז בתשרי תרמ"ז – 1 בדצמבר 1973, ו' בכסלו תשל"ד) היה איש העלייה השנייה, ראש ההנהגה של "המדינה שבדרך", המוביל והדוחף להקמת מדינת ישראל, בתפקידו כיושב ראש מנהלת העם הכריז על הקמתה, ולאחר שקמה הנהיגהּ במשך עשור ומחצה עד 1963; כיהן כראש הממשלה וכשר הביטחון הראשון של מדינת ישראל והיה ממנהיגי תנועת העבודה.
 
המאמר שהתפרסם ב"ספר השנה" של העיתונאים תשכ"ח 1968, אותו כתב בשדה בוקר במלאת עשרים שנה להקמת המדינה, מובא כאן כלשונו. לקראת יום העצמאות באותה שנה סירב לקבל את פרס ישראל שהוצע לו על "תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה", ונימק: "לא מגיע לי פרס בעד מילוי חובתי לארצי".
 
"ספר השנה" של העיתונאים היה מפעל עיתונאי-ספרותי של אגודת העיתונאים בתל אביב. בסדרת ספרי השנה הופיעו 52 כרכים: הראשון – בשנת תש"ב (1941-2), האחרון – בשנת תש"ס (2000-1999). סדרת ספרי השנה כוללת חומר בסיסי רב חשיבות על ההתרחשויות בתקשורת הישראלית (הכתובה והאלקטרונית) ועל השינויים המפליגים שחלו בה במהלך עשרות שנים.
 


 
כשיצאתי מבניין המוזיאון שבשדרות רוטשילד בתל-אביב, ראיתי בשדרה אנשים רוקדים. העם נתן ביטוי לשמחתו. אני לא הייתי שמח. היו שני ימים בחיי בהם לא הייתי שותף לשמחתו של העם: ביום ההוא, ה' באייר תש"ח, ובלילה שבין ה-29 -30 בנובמבר 1947 עם היוודע תוצאות ההצבעה באו"ם.
 
נוסח ההכרזה הוקרא פעמיים באותו יום, – פעם בשעות לפני הצהריים, בישיבת מועצת העם (גוף ה-ל"ז), שנתקיימה בבניין ה-קק"ל שברחוב שפירא בתל-אביב, ופעם שנייה, אחר-הצהריים, בישיבה החגיגית במוזיאון, בה אושר תוכן ההכרזה פה אחד, ללא וויכוחים. מיד לאחר הישיבות. הן זו שלפני הצהריים והן לאחר הישיבה החגיגית, יצאתי לישיבות המטה, אשר שכן אז ב"בית האדום" בתל-אביב. כי ידעתי שבחצות, עם תום שלטון המנדט באורח רשמי, יפלשו לארץ חמישה צבאות סדירים של ארצות ערב. אמנם התכוננתי ליום זה למעלה משנתיים ימים. ליתר דיוק, מאז פגישתי עם שר המושבות הבריטי הקולונל סטנגוויל, שנתקיימה יומיים אחר תום מלחמת העולם השנייה. הוא אמר לי באותה פגישה: "לא נוכל לקיים המנדט על ארץ-ישראל לאורך ימים, כי על מנת להישאר בארץ נהיה נאלצים להילחם או עם היהודים או עם הערבים, – אנו לא נעשה זאת".
 
מאז אותה שיחה העסיקתני אך ורק בעיית הכוננות לקראת יציאת הבריטים מהארץ. לא היתה לי שום דאגה אחרת. בכך חייתי כל אותם ימים ולילות של שנתיים אלה.
זכורני, שבאחת הישיבות של מרכז המפלגה, שנתקיימה באותם ימים, דיבר שזר על חכמת ישראל. בתשובה לדבריו אמרתי: בשבילי קיימת עתה חכמת ישראל אחת ויחידה – המלחמה.
 
הייתי בטוח שננצח במלחמה זו, אולם ידעתי שנשלם מחיר יקר בעבור נצחון זה. חשבתי כי מספר האבידות יהיה גדול יותר מכפי שהיה במציאות. מיד לאחר אותה שיחה עם שר המושבות הבריטי התחלנו לאגור נשק. מפאת ההסגר הבריטי על חופי הארץ אי-אפשר היה להכניס כל אותו נשק שהספקנו לרכוש בחלקי עולם שונים עד ליום ההכרזה. ודאגתי העיקרית ביום ההוא היתה אם הנשק יגיע בזמן. לכן לא חייתי עם המחשבה על המדינה אלא כל מחשבתי נתונה היתה למלחמה. היה זה יום של חרדה עמוקה. עשיתי חובתי והכרזתי על המדינה, ובשובי הביתה רשמתי ביומני: "גורל המדינה הוא בידי צבאה".
 
 

צה"ל וירושת ה"הגנה"

הדבר המוצלח ביותר שהוקם בעשרים שנות קיומנו הוא צה"ל. יש לכך חלק רב לירושת ה"הגנה". אבל לירושת ה"הגנה" היה גם חלק גדול בקשיים שנילוו להקמתו של צה"ל. אילמלא התגברנו עליהם מסופקני אם הצבא היה קם ואם המדינה היתה קיימת.
 
ראשית, היו קשיים טכניים. ל"הגנה" היה רק נשק קל – רובים, קצת מרגמות, קצת פצצות. לאנשי ה"הגנה" לא היה אימון צבאי מספיק, פרט לחלק מהם, – לאלה ששירתו בימי מלחמת העולם הראשונה בגדודים ובבריגדה, במלחמת העולם השניה. אך לא אלה היו הקשיים העיקריים. הנסיון של ה"הגנה" היה מבוסס על התגוננות – הגנת הישובים מפני כנופיות פורעים, ולא נגד צבאות סדירים. ובאמת, עד לימים האחרונים לפני ההכרזה, היתה המדיניות שלנו, נאמנה למסורת ה"הגנה", שלא לנטוש אף מקום ישוב אחד. רק ימים ספורים לפני הפלישה נתתי הוראה למטה לשים הדגש על השמדת האוייב וציודו. אך, כאמור, לא הקשיים הטכניים היוו עיקר הבעייה.
 
ב"הגנה" היו רשויות רבות. רשמית, היתה ה"הגנה" כפופה לוועד הלאומי, ובמידה ידועה לסוכנות, בה היו מיוצגים החוגים המאורגנים בהסתדרות העובדים הכללית והאיחוד האזרחי. גם שני גופים אלה לא היו אחידים: באיחוד האזרחי התחלקה ההשפעה בין התאחדות האיכרים במושבות וחוגים עירוניים, ובמיוחד מעירית תל-אביב. ההשפעה בהסתדרות היתה בעיקר בידי שתי מפלגות: מפא"י ומפ"ם. הפלמ"ח היה בעיקר יצירתו של הקיבוץ המאוחד – זו זכותו ולא נכחישנה, אם כי היוזם להקמתו היה אליהו גולומב.
 
ראש המפקדה הארצית (ה-רמ"א) מונה על-ידי ראש הנהלת הסוכנות, כלומר, על-ידי, דרכו מסרה הנהלת הסוכנות רצונה למוסדות ה"הגנה". זמן מה שימש בתפקיד זה משה סנה, אך כל עוד אליהו גולומב היה בחיים, היה לי עניין בעיקר עם אליהו.
 
אחרי פיצוץ מלון המלך דוד נאלץ סנה לברוח לפאריס ולתפקיד ה-רמ"א נתמנה שפר מאילת-השחר. הוא לא הצליח בתפקיד ובקונגרס בבאזל, בדצמבר 1946, מיניתי לתפקיד זה את ישראל גלילי.
 
מלבד הרשויות שמיניתי היו עוד נוספות, כמו, למשל, וועד הבטחון, שהוקם על פי דרישת חוגים ציבוריים שונים אשר רצו להשתתף בענייני ההגנה. לי היה ברור שבמלחמה הכרחי שתהיה רשות אחת. בישיבת הוועד הלאומי שנתקיימה באפריל 1948 דרשתי להעביר ענייני הבטחון לרשות אחת. ואז הוחלט להוציאם מידי הסוכנות והוועד הלאומי, ולהעבירם לגוף ה-ל"ג, כלומר, הממשלה הזמנית.
 
במפ"ם היו רבים, ביחוד מקרב אנשי הקיבוץ המאוחד, שטענו כי חלק מה"הגנה" (הפלמ"ח) חייב להיות כפוף להסתדרות. כאשר חולקו התפקידים בי"ג, הציעו אותי לראש הממשלה ושר הבטחון. תפקיד ראש הממשלה קיבלתי ללא תנאים. באשר לתיק הבטחון הצגתי שני תנאים: א) שהצבא כולו יהיה כפוף לרשות אחת, לממשלה הנבחרת ע"י העם; ב) שכל אחד מאנשי הצבא, בין חייל או מפקד, פועל אך ורק בגדר סמכותו שניתנה לו ולא על דעת עצמו. אצל רוב חברי הממשלה הזמנית היתה הבנה לכך. רק אנשי מפ"ם התנגדו.
 
ימים מספר לפני ההכרזה החליטה הנהלת הסוכנות על ביטול שני התפקידים של המפקדה הארצית (ה-מ"א) ומתוך כך גם על ביטול תפקיד ה-רמ"א. החלטה זו נתקבלה על יסוד החלטת הוועד הפועל הציוני, לפיה עוברים כל ענייני הבטחון לידי הממשלה הזמנית. ההודעה נתקבלה בהתנגדותם הנמרצת של שני חברי מפ"ם – ציזלינג ובנטוב. הם דיברו בחריפות נגד ההחלטה. למחרת הופיע ב"על המשמר" מאמר התקפה נגד ה"רודנות של בן-גוריון בצבא". חזרתי והודעתי שבלי שני התנאים שהזכרתי לעיל לא אוכל לקבל על עצמי האחריות לענייני בטחון. הממשלה לא שיחררה אותי מהתפקיד. רק לאחר שהצעתי לחוקק חוק על הקמתו של צה"ל הוריד ציזלינג התנגדותו.
 
אולם הצרות לא פסקו. לא היתה משמעת ב"הגנה" על סף היותה צבא סדיר. ואני חייב לציין לשבח את יגאל אלון, אשר בתקופה בה שימש הוא כראש ה"הגנה" השתדל להכניס משמעת. הוא הבין מה פירושה וחשיבותה. זכורני כי פעם קיבלתי הודעה מסגנו של אלון, בה הודיעני כי לא יישמע לשום פקודה אם איננה באה ממטה הפלמ"ח. הוא היה איש ה"שומר הצעיר". קראתי לחזן ושאלתיו: "מה זה? מרד?" — קראתי גם לחרבין (האיש ששלח ההודעה) ואמרתי לו שעליו לבטל הודעתו תוך 24 שעות. הוא ביטל אותה. אולם הצרות נמשכו.
 
בימי ההפוגה הראשונה כינסתי כל מפקדי הפלמ"ח. אמרתי להם: כל עוד התרכז הפלמ"ח כולו בשטח אחד לא היה איכפת לי שקיים מטה ארצי. עכשיו, כאשר לוחמיו מפוזרים בכל חלקי הארץ לא יתכן להעביר פקודות למטה הפלמ"ח, כי הן לא תגענה בזמן הנכון לכל החטיבות. בכנס השתתפו 64 מפקדי פלמ"ח, 60 מהם היו חברי מפ"ם, 2 בלתי-מפלגתיים ו-2 חברי מפא"י. אבל זה לא הדאיג אותי. שאלתי אותם, מה הוא, לדעתם, ייחודו של הפלמ"ח, לשם מה נחוץ לו מטה מיוחד. נתנו לי כל מיני תירוצים – שזה חלוץ, שהוא מורכב מחומר אנושי אידאליסטי. אחרים טענו שאנשי פלמ"ח מאומנים טוב יותר משאר חברי ה"הגנה". השבתי להם: מקודם היה הפלמ"ח באמת היחידה המסורה והמאומנת ביותר בשורות ה"הגנה". עתה יש לנו צבא, ולא יתכן שצבא העומד במערכה קשה מול אויב העולה עליו במספרו וציודו, יהיה, למעשה, שני צבאות נפרדים. צריך שבצבא יהיו זרועות לוחמה שונות, כגון חיל-אוויר, חיל שריון, צי ימי, חיל"רגלי – אלה יהיו פלוגות מחץ, כל אחת בשטח אימונה וציודה. ואילו מה שנוגע לחלוציות, – כיום חייב כל הצבא להיות חלוצי. מגמתנו עתה היא להקים צבא חלוצי תוך כדי מערכה צבאית.
 
יגאל אלון הבין שהנימוקים שהובאו אינם אלא מגוחכים וניסה לנמק המשך קיומו של הפלמ"ח בנימוקים צבאיים. אבל גם זה לא שיכנע. נתתי פקודה לרמטכ"ל דורי לבטל קיומו של מטה הפלמ"ח. אנשי מפ"ם פנו בתלונה להסתדרות – לא לממשלה הזמנית. מגיש התלונה, אורי ברנר, הצהיר שהוא מגישה בשם מפ"ם ולא בשם פלמ"ח.
 
וועד הפועל של ההסתדרות החליט: א) שאין לו כל סמכות בענייני צבא, בהתאם להחלטה להעביר עניני הבטחון לגוף ה-י"ג; ב) הוא בעד זה שהצבא יהיה כפוף אך ורק לממשלה.
 
 

בענין "אלטלינה" הייתי נוהג כיום בדיוק כפי שנהגתי אז

מלבד בעית הרשויות הרבות ב"הגנה" היתה עוד שרירה וקיימת בעית שני האירגונים ה"פורשים", אשר הודיעו עם הקמת צה"ל כי יתפרקו. לח"י מילאה אחר ההתחייבות ואילו אצ"ל – לא. לאחר מכן באה פרשת "אלטלינה'. אינני רוצה להיכנס כיום לפרטים בפרשה זו, רק זאת אומר: החלטתי כפי שהחלטתי כי לא היה מוצא אחר. אילו עמדתי כיום בפני החלטה זו הייתי נוהג ב דיוק באותה צורה, לא הייתי משנה בהחלטתי אף לא כקוצו של יוד. אולם בטוחני שהיום לא היה קורה כדבר הזה.
 
בא ענין רצח ברנאדוט. זה קרה ביום ששי. קראתי לישיבת הממשלה ואמרתי להם: זו פגיעה חמורה במצבנו הבינלאומי. אנחנו עומדים בריב גדול עם העולם. עלינו להוציא מיד חוקים נגד מעשי טרור. הממשלה הסכימה לדעתי. באותם ימים לא הייתי בטוח אם לאצ"ל היתה יד ברצח ברנאדוט. מאוחר יותר התברר לי כי ההתנקשות נעשתה בידי חברי לח"י, וגם לא בידיעת האירגון כולו, אלא רק חלק מאנשיו. לכן הודעתי באותה ישיבה של הממשלה כי מוכרחים לשים קץ לצבא הנפרד של אצ"ל. גרינבוים היה היחיד מבין י"ג חברי הממשלה הזמנית שהתנגד לכך. הוא נימק התנגדותו על סמך נסיונו מפולין. גרינבוים טען: בסוף מלחמת העולם הראשונה כאשר פולין זכתה בעצמאותה וממשלתה היתה כפופה להחלטת חבר הלאומים, פעל שם גנרל
ז'ליגובסקי, שיצא לכבוש את העיר וילנה, אשר לפי החלטת חבר הלאומים הוכרזה כבירת ליטא. הוא כבש העיר וילנה בשביל פולין, בלי שחבר הלאומים יוכל להאשים בכך ממשלת פולין העצמאית, היות והמעשה נעשה בידי "פורש". וגרינבוים המשיך: אם נעמוד בפני מצב שנצטרך לצאת מירושלים, מוטב שיהיה לנו "גנרל יהודי פורש", שלא יישמע להחלטות או"ם.
 
לאחר רצח ברנאדוט הסכימה הממשלה, ולבסוף הסכים גם יצחק גרינבוים, להצעתי להגיש אולטימטום לאצ"ל להתפרק מנשקו ושעל חבריו יחול דין כל המגויסים. האולטימטום נתקבל ובכך חוסל ענין אצ"ל.
 
המלחמה נמשכה, אבל הצבא כבר לא היה אותו צבא כלפני ההפוגה הראשונה. ובסוף המלחמה היה הצבא אחר מכפי שהיה במהלך הקרבות, אם כי רחוק היה משלמות. משנה לשנה השתפר והלך צה"ל. בימי מערכת סיני היה לנו צבא טוב. בימי מלחמת ששת הימים טוב בהרבה מכשהיה בעת מבצע "קדש" וכיום הוא טוב יותר משהיה אי-פעם.
 
הצבא התעצם והלך, השתפר והלך גם לאחר שלא הייתי בממשלה ולא כיהנתי כשר בטחון. אני יכול לומר בפה מלא – כיום יש לנו הצבא הטוב ביותר בעולם -וזהו הדבר המוצלח ביותר אשר קם במדינה בעשרים שנות קיומה.
 
 

מיזוג גלויות: התקדמות, – אך לא פתרון מוחלט

המדינה הושתתה על קיבוץ גלויות. עם קום המדינה אמרנו: עכשיו תהיה לנו עליה בלתי מוגבלת. היו חברים שאמרו: האמצעים שלנו מוגבלים, כיצד נקלוט עליה גדולה? מבחינה מעשית היה הצדק עמם. אבל אנחנו אמרנו: זו תקוותה היחידה של המדינה, וזו הדרך בה נלך. ובאמת בארבע שנים הראשונות לקום המדינה באה עליה גדולה.
 
אין מקרה דומה בהיסטוריה של העמים בו תוכפל אוכלוסיתה של ארץ אחת תוך ארבע שנים. שאלתי אמריקאנים אם ארצם הגדולה והעשירה היתה יכולה לעמוד בכך, הם ענו לי בשלילה. גם לנו היה קשה, – אבל התגברנו.
 
התחום שבו המדינה אינה יכולה להתפאר כמו בצבאה, זה ענין מיזוג הגלויות. עד למלחמת העולם השניה באו רוב העולים מארצות אירופה ולא היו הבדלים גדולים ברקע החברתי, הכלכלי והתרבותי של בני הישוב. לאחר שיהדות אירופה הושמדה, הגיעו מרבית העולים מארצות אסיה ואפריקה. הם הגיעו ארצה עם מטען חברתי ותרבותי שונה מזה של תושבי הארץ וללא אמצעים כלכליים, רובם עניים מרודים וחלקם שנאלצו להשאיר רכושם מאחוריהם. רבים מהם חסרו השכלה אלמנטרית, לא ידעו קרוא וכתוב.
 
גם מנהגיהם היו שונים. ההבדל באורח החיים היה עצום ועד היום לא התגברנו על כך, אם כי התקדמנו מעט.
 
 

משטר הבחירות – כשלון

הכשלון הגדול של המדינה הוא משטר הבחירות הנהוג בה. לא הכל יודעים מה מקורו של משטר אומלל זה. מפאת נסיבות הזמן לא נבחרו ה-ל"ז וה-י"ג באורח דמוקראטי. למרות שידענו כי לא היה מוצא אחר הרגשנו לא נוח בפעלנו כרשות מחוקקת ומבצעת שלא נבחרו בבחירות דמוקראטיות, ורצינו להחיש מועד הבחירות.
עוד בעת מהלך הקרבות הקימונו וועדה להצעת חוק הבחירות. הוועדה הביאה בפני הממשלה הזמנית הצעת חוק לפיו תוכרז הארץ כולה כאזור בחירות אחד, ולכן תהיינה הבחירות יחסיות. התנגדתי לכך. הייתי יחיד בין חברי הממשלה בהתנגדותי. יו"ר הוועדה הסביר שגם בוועדה היתה התנגדות להצעה, אולם הנימוק שעשרים אחוז מכלל תושבי הארץ מגוייסים, ואם הארץ תחולק לאזורי בחירות לפי מקום מגוריהם של הבוחרים, תישלל למעשה מהמגוייסים זכות ההצבעה, – שיכנע המתנגדים להצעת הרוב להוריד התנגדותם.‏ גם אני שוכנעתי מנימוק זה והורדתי התנגדותי. אולם דובר גם על כך שלאחר המלחמה יוחלט סופית על שיטת הבחירות, אך מפאת התנגדותן של הסיעות הקטנות נשארה על כנה שיטת בחירות זו עד עצם היום הזה.
 
ראיתי לאן זה מוליך. ראיתי שלרגל משטר הבחירות הקיים אינם נבחרים חברי הכנסת, ובעיקר אלה של הסיעות הקטנות, לפי הבעיות המרכזיות של המדינה, כי לגביהן אין חילוקי דעות. חילוקי דעות קיימים רק בענינים שוליים. במפלגות הפועלים המצב לא היה טוב יותר. שבע מפלגות פועלים התייצבו לבחירות לכנסת הראשונה. במחנה הפועלי היו חילוקי הדעות העקרוניים מועטים עוד יותר. משטר הבחירות בארץ הביא לידי כך, שהמפלגות אינן רואות העיקר במדינה אלא בשלטון.
 
גילויים דומים ראיתי גם בתוך מפלגתי, מפא"י. משטר הבחירות במדינה גרם לי לאכזבה רבה, אכזבתי הגדולה ביותר מאז תקומתה, גם בשנים בהן הייתי בממשלה.
 
בימי חיי הייתי חבר בארבע מפלגות: פועלי-ציון, אחדות עבודה, מפא"י ורפ"י. פרט לאחדות עבודה, לא הייתי שלם בכל לבי עם אף אחת מהן, – גם לא עם מפא"י ולא עם רפ"י. כיום אינני שייך לשום מפלגה ואני לפחות שלם עם עצמי.
 
 

קיומה ועתידה של המדינה תלויים בעליה גדולה

לדעתי, ניצבת כיום בפני המדינה בעיה מרכזית אחת ובה תלוי הכל, והיא: בעית העליה. שתי דעות שולטות כיום בארץ, – האחת של אלה הדוגלים בשלמות המולדת והשניה של אלה הנלחמים בהם ומנמקים זאת בשאיפה לשלום. שניהם אינם צודקים.
 
הארץ היתה תמיד שלמה. גם כשהיתה תחת שלטון זרים. היא היתה שלמה כאשר היתה כולה ‏ בידי זרים, בידי הרומאים, הממלוכים, הביזנטים, התורכים והאנגלים. היא היתה שלמה גם כאשר חלק ממנה היה בידי זרים וחלקה ריבונית. ומה זה שלום? – האם זה תלוי בנו? אפילו אם נקים תנועת שלום ענקית, אשר תקיף כל תושבי הארץ ללא יוצא מן הכלל – האם יהיו מוכנים אויבינו לחתום עמנו על הסכם שלום בשל כך?
 
על כן אני אומר, הבעיה העיקרית שלנו – שיבואו הרבה יהודים לארץ. הארץ יכולה להיות שלמה בלי יהודים, עם מיעוט יהודי או עם רוב יהודי. לקיומה ובטחונה אנו זקוקים להרבה יהודים. כל השנים, מאז קום המדינה, היתה בעית העליה הבעיה הראשונה במעלה. בלי עליה לא היתה המדינה מחזיקה מעמד אף לא שנים מעטות. גם עכשיו, כשאנו שני מיליון וארבע מאות אלף יהודים, לא תחזיק המדינה מעמד ללא תוספת מתקבלת על הדעת של אוכלוסיה יהודית. הערבים מתחזקים. עד כה ניצחנו בכל המלחמות, ננצח גם להבא. אך כל זמן שננצח במלחמה ונהיה מעטים יחזרו הערבים ויאסרו עלינו מלחמה. רק אם הם ינצחו תהיה זו מלחמה אחרונה, – הם פשוט ישמידו אותנו.
 
הכוח שלנו תלוי במספר היהודים החיים במדינה וביישוב שטחים. גם לפני מלחמת ששת הימים היו שלושים אחוזים משטח המדינה בלתי מיושבים. 20 אחוז בנגב – ו-10 אחוז בגליל. ובכל פרוגרמה ממשלתית הצגתי איכלוס השטחים כענין הכרחי. בזמנו גם השגתי הלוואה מאדנואר, בסך 500 מיליון דולר, לאיכלוס הנגב. נוהגים אצלנו לדבר על איכות שתענה על הכמות. ואני אומר כי איכות תלויה רק בכמות. נוכל להתקיים באיזור הזה רק אם נהיה מדינה שדמותה הגדיר ישעיהו הנביא בארבע מלים: "לברית עם ולא לגויים". מבלי שנהיה מדינה המעוררת כבוד, גם בעיני שונאים – והרוסים שהם שונאינו מכבדים אותנו – לא נוכל להתקיים. 2-3 מיליון יהודים אין בכוחם להשיג המטרות הללו.
 
עליה גדולה תיתכן רק מארצות הרווחה, כי מארצות העוני באו כמעט כולם. מרוסיה אולי יבואו פעם יהודים, אך זה לא תלוי בנו. בארצות הרווחה חיים כיום שמונה מיליון יהודים. ביניהם ישנם רבים שיש להם צורך חיוני באידיאלים. עד לקום המדינה היו שני גורמים לעליה: כיסופים משיחיים ומצוקה. עם הקמת המדינה נוצר גורם חדש – כוח המשיכה של מדינת ישראל. אמנם כוח זה יכול היה להיות חזק יותר, אבל עצם קיומה של המדינה, על אף מגרעותיה יש בה כוח משיכה די והותר. התפקיד הניצב בפני המדינה הוא להפעיל כוח זה במילואו ולהביא יהודים. לשם כך יש להוציא ענין העליה מידי הסוכנות. יש לשלוח לארצות אמריקה מיטב האנשים, שיסבירו ליהודים שם מה היא ישראל ומה היא בשביל היהדות ובשביל העם. כי בלי המדינה יתבוללו היהודים בגלויות.
 

אם הממשלה תראה בכך ענין ראשי וראשון והיא תדע לקלוט עליה, ואם היא תראה דוגמה שזה הדבר העיקרי למען קיומנו, ‏ ילך העם בעקבותיה ויירתם למפעל קליטת העליה. אלה הטוענים שלא תתכן עליה מארצות הרווחה אינם צודקים. הם אינם מכירים יהדות אמריקה. אם הממשלה תציג לעצמה ענין העליה כבעיה ראשונה במעלה יבואו מדי שנה אחוז אחד עד שני אחוזים מיהדות אמריקה וזה מסתכם ב-60 אלף יהודים.
 
אם אלה יבואו וימצאו כאן סיפוק, יבואו בעקבותיהם רבים אחרים. אני בטוח שאפשר להגיע בעשרים השנים הבאות לתוספת אוכלוסין של מיליונים. אנו זקוקים לפחות לחמישה מיליוני ‏ תושבים יהודים במדינה. ומספר היהודים באמריקה לא יתמעט, יש שם עליה פנימית. קיומה ועתידה של המדינה תלויים בעליה גדולה. |

אולי יעניין אותך לקרוא גם:

תגובות פייסבוק

השאר תגובה

כתובת הדוא"ל שלך לא תפורסם. שדות חובה מסומנים ב- *

בטל תגובה

כנס אילת לעיתונות 2018

הרשמו לניוזלטר

קבלו מדי שבוע אל תיבת הדואר האלקטרוני שלכם מבחר כותרות, ידיעות, כתבות ומאמרים בנושאי תקשורת ועיתונות מהארץ ומהעולם.