728 x 90
728 x 90
728 x 90
728 x 90

כתוב על הקיר

כתוב על הקיר

ספר השנה תשל"ח: כלי הביטוי של אירגוני המחתרת מילאו תפקיד ראשון במעלה במאבק לעצמאות ומהווים פרק חשוב בתולדות הארץ ובתולדות העיתונות

"ספר השנה" של העיתונאים היה מפעל עיתונאי-ספרותי של אגודת העיתונאים בתל אביב. בסדרת ספרי השנה הופיעו 52 כרכים: הראשון – בשנת תש"ב (1941-2), האחרון – בשנת תש"ס (2000-1999). סדרת ספרי השנה כוללת חומר בסיסי רב חשיבות על ההתרחשויות בתקשורת הישראלית (הכתובה והאלקטרונית) ועל השינויים המפליגים שחלו בה במהלך עשרות שנים.

 

מובא כאן כלשונו מאמרו של שלמה שבא, כפי שהופיע ב"ספר השנה" של העיתונאים תשל"ח 1978.

 

שבא, (28 ביוני 1929 – 5 במאי 2015) היה סופר ועיתונאי ישראלי. עבד כעיתונאי ועורך בעיתונים "למרחב", "על המשמר" ו"דבר". לימים היה מייסדו ועורכו הראשון של כתב העת ההיסטורי "עת-מול", אותו ערך במשך 25 שנה ובו פרסם מאמרים וכתבות רבים.

 


 
פרק בתולדות העתונות העברית, מן המעניינים, עדיין לא נחקר אפילו בצורה שטחית – העתונות הבלתי-ליגלית ועתונות המחתרת. ויש להצטער על כך, שכן היתה זו פעילות רבת-שנים, רבת-בטאונים ומעללים. נדמה לי, שמעט מחתרות בעולם הוציאו לאור כל-כך הרבה פרסומים כמו המחתרות בארץ. ואפשר וגם זה אחד מן הדברים המיחדים אותן – הצורך לשכנע.
 
שלושים שנות המנדט הבריטי בארץ-ישראל היו רובן שנים של מאבק ליהודי הארץ, אם נגד השכנים הערבים אם נגד השליטים האנגלים או נגד שניהם גם יחד. בשנים אלו פעלו ההגנה ושתי מחתרות -אצ"ל ולח"י ונוסף עליהם אירגוני-סתר שונים, שקמו למטרות שונות, כמו, דרך משל, "בני פנחס", שרדפו צעירות יהודיות ש"הסתובבו" עם אנגלים, או "עם לוחם" שביקש לאחד את כל המחתרות. כל אלו הרבו להוציא פרסומים שונים.
 

התעמולה – בכתב, בעל פה, בשידור – היא כלי-נשק ראשון-במעלה לאירגוני מחתרת. שכן השלטון והמתנגדים למחתרת, עושים מאמצים להשחיר פניהם "לסתום להם את הפה" ולמנוע מהם קשר אל הקהל, אשר צריך להיות "העורף", שממנו צריכה לבוא העזרה ומתוכו צריכים לגייס חברים נוספים, על כן, עשו המחתרות מאמצים עילאיים להביא את דבריהן לקהל. מאמץ זה לכבוש את קהל האוהדים ויחד עם זאת להזהיר – או להטיל פחד על השלטון השנוא – נעשה בצורות שונות: כרזות, מודעות, סיסמאות, שידורי רדיו, בטאונים ועתונים קבועים. היה זה לעתים קשר יחיד בין המחתרת המתחפרת ומסתתרת ובין הציבור שממנו היא שואפת עידוד ובשבילו ובשביל מטרותיו – כך היא מאמינה – לוחמים חבריה ואף מקריבים חייהם. כל אלה גרמו ליצירת ספרות מחתרת בעלת רמה גבוהה, מיוחדת במינה בארץ-ישראל.
 
בשנים האחרונות לשלטון האנגלי בארץ, בגבור המאבק היהודי נגדו, הוציא כל אחד מאירגוני המחתרת בטאון מרכזי – אצ'"ל ולחי את "חירות" ו"המעש" וההגנה – כרוזים והודעות תחת הכותרת "החומה".
 
העתון הקבוע הראשון, שמכוון היה לציבור כולו ויצא בקביעות – כל שבועיים-חודש, היה '"חירות" של הארגון הצבאי הלאומי. הוא החל לצאת במארס 1942 ומאז ועד ה-6 ביוני 1948, שלושה שבועות אחרי קום המדינה, יצאו לאור 99 גליונות. העתון היה בן ארבעה עמודים (לעתים שניים), נשלח בדואר רגיל ובצורות אחרות לאנשים, אירגונים ומוסדות, אולם את עיקר שליחותו עשה – כעתוני המחתרת האחרים, "המעש" ו"החומה" – "מן הקיר", הוא "זעק" אל האנשים מחומות הבתים והגדרות ועשה את רושמו הגדול בצורה זו.
 

פורסמו בו מאמרים מדיניים, על היחסים עם השלטון ועל היחסים בתוך הארץ, מידע, רשימות, דברי פולמוס וביקורת. העתון נכתב בסגנון שאפשר אולי להגדירו כ"פאתטי יותר", או לשון עיזוז, התרסה וגאווה. חלק גדול מן המאמרים והתגובות נכתבו על-ידי מפקד האצ"ל מנחם בגין, שנתן בעתון את חותמו. בגין כינס אחר-כך בארבעה ספרים בשם "במחתרת" את דבריו מאותם ימים.
 
העתון הודפס בכל מיני דפוסים קטנים שבעליהם אהדו את האצ"ל. מדי פעם היה צריך להעביר את ההדפסה למקום אחר, כדי שהאנגלים לא יגלו את עושי העתון עד שלבסוף הוקם בנחלת-יצחק, במרתף של נגריה רגילה, בית-דפוס של האצ"ל, שבו נדפס עתון זה ואחרים. אצ"ל עשה מאמצים לפרסם את העתון על הקירות בו ביום בכל הארץ. היה זה תהליך מסובך: הוצאת העתון ממקום הדפוס, הבאתו למקומות ההפצה וחלוקתו לקבוצות "העתונאים", כך כונו חברי האצ"ל הצעירים בגיל 16-14, שיצאו להדביק את העתון ברחובות. כל קבוצת מדביקים היתה מורכבת משלושה – אחד מרח את הדבק ורץ קדימה כדי למרוח דבק במקום נוסף; שני הדביק את גליון הדפוס לקיר (העתונים שנועדו להדבקה על הקיר נדפסו במיוחד רק על צד אחד), ושלישי – שהיה מזויין, שמר על המדביקים.
 
בני החבורה הסתירו את פניהם במטפחות ובכובעי "טמבל" רחבי-שוליים. ההדבקה היתה נעשית כמובן בלילה והקהל היה מקבל על פי רוב באהדה את המדביקים, אם-כי כמה מהם נפגעו על-ידי האנגלים תוך כדי מלאכתם. תיאור זה של דרך הדבקת הבטאונים, דרך הדבקה זו של הבטאונים משותפת היתה לכל המחתרות. עבודה זו שימשה בין השאר גם מעין "בית ספר" למגוייסים הצעירים. "חירות" המשיך לצאת גם אחרי קום המדינה כבטאונה של המפלגה שראתה עצמה כיורשת אצ"ל ונשאה את שם העתון – "חירות".
 
עתונם של לוחמי חירות ישראל -"לח"י" – ששמו היה "המעש", יצא לאור החל מאוקטובר 1945 עד אוקטובר 1948 – 83 גליונות. אף הוא היה בן 2 או 4 עמודים. מתווי דרכו היו ישראל שייב (אלדד) ונתן ילין-מור (פרידמן), שני ראשי האירגון. בעתון ניכרו כבר אז, למי שהעמיק לעיין בו, השינויים בהשקפות העולם שבין השנים.
 
"המעש", בעיקר בזכות שייב, היה – בטאון בעל רמה ובעל השפעה ואף ספר ההגנה מדגיש שהעתון "היה ערוך בכשרון רב". גם בו הופיעו מאמרים מדיניים ודברי פולמוס ורשימות, אולם הודגש בו גם הצד ה"ספרותי" והופיע בו בין השאר פזמון קבוע בשם "טור מול טור", שמחבריו היו מרדכי שליו וישראל שייב, והוא ביקש להיות מעין תשובה לי"טור השביעי" של נתן אלתרמן, שהופיע כל יום ששי ב"דבר", ייצג את עמדות "הישוביי וההגנה והיה בעל השפעה רבה. בין המשתתפים בגליונות האחרונים של העתון היה עולה חדש, שצייר קריקטורות, הוא דוש, צייר הקריקטורות של עתון "מעריב" כיום. ב"'המעש" הופיע מעין מדור-חידה – מדור דומה הופיע גם ב"חירות" – מעטים פתרוהו באותם ימים. היו אלו סיסמאות קצרות לכאורה ללא משמעות. אחר-כך נתבררה מטרתן של אותן סיסמאות: אנשי לח"י באו במגע עם אנשים ומוסדות שונים, הללו יכולים היו לתהות, אם הדוברים המסתוריים הם אנשי מחתרת ולא רמאים מתחזים. על כן, היה השליח דואג לפירסום סיסמה מוסכמת ב"המעש", דבר שהוכיח, כי אמנם מופיע הוא בשם המחתרת.
(משקמה המדינה, ניסו אנשי לח"י להקים מסגרת אירגונית והוציאו לאור עתון ערב – "מברק").
 
***
 
ההגנה לא פירסמה עתון-קירות משלה, אולם פירסמה את הודעותיה, כרוזיה, אזהרותיה בדפי-קיר תחת השם "החומה". אגב, גם אצ"ל וגם לח"י פירסמו, נוסף לעתונים כרוזי-קיר.
 
יש לשים לב: ההגנה היתה האירגון הצבאי המחתרתי הגדול, שפעל בשם הישוב בכללותו (ושכונה לעתים "הישוב המאורגן") ובשם מוסדותיו: לא היתה לה מדיניות משלה. היא היתה המכשיר הצבאי של הנהגת רוב יהודי הארץ. מוסדות ההנהגה והמפלגות והאירגונים שהרכיבו אותה היו להם דעות משלהם בענייני הגנה ובטחון ומאבק באנגלים והם פירסמו אותם בבטאוניהם. על-כן, לא היה לו לאירגון ההגנה "מדיניות ביטוי" וכלי-ביטוי עצמאיים, ודבריו באו לאור במסגרות צרות ונתונות להשגחה ולפיקוח המוסדות המנהיגים. על כן, לא יכלו הפירסומים שלו להגיע על-פי-רוב לאותו ביטוי בעל כוח כשל האירגונים "הפורשים", שלא היתה עליהם מרות מוסדות הישוב וכל אחד מהם היה נתון למרות הנהגתו ומפקדיו.
 
לפלוגות הפלמ"ח היה עתון משלהן, שנשא את שם החטיבה. היה זה עתון בעל רמה שאפשר לראות בו גם בטאון ספרותי, שכן בו פירסמו מביכורי יצירותיהם משוררים וסופרים נודעים מאז – חיים גורי, משה שמיר, נתן שחם, חיים חפר, מתי מגד, זרובבל גלעד, משה טבנקין ואחרים. היתה זו חוברת בת כמה עשרות עמודים, שנועדה לחברי הפלמ"ח, המחתרת המגוייסת כצבא. בחוברות נדפסו מאמרים של מפקדי הפלמ"ח וראשי ההגנה, חדשות, ענייני צבא, דברי ספרות, שירים, סיפורי חברים, תגובות ותיאורים, עד כמה שמותר, של פעולות שונות.
 
החוברות החלו להופיע עם יסוד הפלמ"ח – בדצמבר 1941. מפקדו של הפלמ"ח יצחק שדה פתח את החוברת הראשונה ואמר: "יש וגם המלה האמורה בזמן הנכון ובכוונה משמשת נשק". בחוברות נדפסו דברים נוספים של "הזקן", כינויו של שדה, שמשר גם בעט סופרים. חמש חוברות הופיעו בסטנסיל ומהששית ועד האחרונה — חוברת 81, שהופיעה עם פירוק הפלמ'"'ח בשנת 1949 — בדפוס. העורך הראשון היה מיכאל לוין ואחר-כך זרובבל גלעד, שערך את רוב החוברות. בחוברת החמישית,. ימי אל-עלמין, כשצבאות הגרמנים עמדו על גבולה של מצרים והיתה סכנה שהם יגיעו גם לארץ-ישראל, פירסם זרובבל גלעד שיר בשם "מסביב יהום הסער". דוד זהבי מנען חיבר מנגינה לשיר שהפד להימנונו של הפלמ"ח. משגברו חיפושי האנגלים אחרי הפלמ'"ח יצא העתון בשם "לחבר הצעיר" ולפעמים בלי כותרת בכלל, כשהמקום המיועד לכך – ריק. לחוברת היה נספח בשם "'בינינו", שהודפס במספר זעום, ובו ידיעות על פעולות ומבצעים. נספח זה חולק למפקדי הכיתות, אשר היו קוראים ממנו לפני החברים ואחר-כך משמידים אותו.
 
העתון המרכזי של ההגנה באותם ימים היה "במחנה", שהיה אמנם בטאון האירגון בתל-אביב, אולם ברבות הימים נעשה לבטאון ההגנה. "במחנה" היה עתון פנימי, מיועד רק לחברי האירגון. הוא יצא בשיכפול החל מדצמבר 1934. עורכו היה אפרים תלמי. הופיעו בו ידיעות, הודעות שונות של האירגון, רשימות מאת חברים, עניינים מדיניים והוראות הפיקוד. בינואר 1947 הפך לבטאון הארצי של ההגנה ומפברואר 1948 החל להופיע בדפוס.
 
עם הקמת צה"ל הפך לעתון הצבא – וכזה הוא עד היום – ועורכו הראשון משה שמיר. "במחנה" -שהופיעו ממנו 155 חוברות עד מלחמת השחרור – הוא עתון המחתרת הוותיק ביותר, היוצא לאור עד היום, יותר מארבעים שנה.
 
"במחנה' חולק למפקדים שקראוהו לפני פקודיהם ולפי ההוראות השמידו אותו אחר-כך. כיום מצוי רק עותק אחד שלם של העתון בארכיון העבודה.
 
***
 
אלו היו כלי-הביטוי העיקריים – כמובן בתוספות שידורי רדיו, פירסומים, כרזות, מודעות וכו' – של המחתרות בחמש השנים האחרונות לשלטון המנדט, ימי מאבק ומלחמה, והם שימשו את מטרותיהם בצורה מצויינת. אולם בטאוני מחתרת ועתונים בלתי-ליגליים יצאו בארץ הרבה לפני כן, מאז שנות העשרים, ימיה הראשונים של ההגנה. הסניפים של "השורה" – מכינויי ההגנה – בערים הגדולות הוציאו לאור ביטאונים פנימיים בשכפול ולעתים גם במכונת-כתיבה, ‏ כמו "על המשמר" שיצא לאור בתל-אביב ובין משתתפיו אורי צבי גרינברג ו"עלון לחברים" שיצא לאור על-ידי מנהל ההגנה בירושלים ואחרים.
 
עתונו הראשון של האירגון הצבאי הלאומי — אצ"ל עם היפרדו מההגנה, יצא לאור בחודש תמוז תרצ"ב (קיץ 1942) על-ידי קבוצת סטודנטים בירושלים ועורכיו, שני מפקדי המחתרת לעתיד – דוד רזיאל ואברהם שטרן. בין המשתתפים היה גם פרופסור האוניברסיטה העברית יוסף קלוזנר, שנטה לרוויזיוניסטים והסופר י. ה. ייבין. יצאו לאור שש חוברות ובחוברת השניה התפרסם שיר בשם "חיילים אלמונים " מאת אברהם שטרן, שהפך להימנון הלח"י עם יסודו.
 

המשורר יונתן רטוש הוא שנתן את השם לעתון אצ'ל שהחל לצאת בשנת 1936 (ויצא לאור עד 1942) – "בחרב", הוא היה גם עורכן של שתי החוברות הראשונות שאליהן נוספו במשך הזמן עוד 31 חוברות.
 
האצ"ל שקשור היה עם המפלגה הרוויזיוניסטית ועם תנועת הנוער שלה בית"ר וכוחו היה גדול בין יהודי פולין, הוציא לאור באותה ארץ בסוף שנות השלושים עתון בפולנית וביידיש. העתון הפולני שמו היה "ירוזלימה ויזוולונה" – (ירושלים המשוחררת) והעתון ביידיש – "וער טאט" (המעש) שעורכיו היו נתן ילין-מור ושמואל מרלין. עתון זה נתן את שמן אחר כך לבטאון של לח'"י בארץ. הוא – המעש. דווקא העתון הפולני "ירוזולימה ויזוולונהיי הוא שהשאיר את רישומו והטביע את חותמו על אצ"ל עד סוף פעילותו, שכן בו נולדו הסמל והסיסמה של אצ"ל. מספרת עורכת העתון לילי שטרסמן : "החלטנו לתת בעתון מפה או סמל שיזדקרו לעין בקיוסקים. אני הצעתי: שמעו, נצייר מפה של ארץ-ישראל ועל רקעה זרוע עם רובה וכתובת ‏'רק כך'. ההצעה זכתה להסכמה ואחד מעובדי המערכת ד"ר יעקב באור שירטט את הסמל".
 
בראשית 1939 החל לצאת, בתחילה בחיפה, עתון של אצ"ל באנגלית בשם "סנטינל" – הזקיף, שהיה מיועד לפקידי השלטון, עובדים אנגלים בארץ, אנשי צבא ומשטרה. העתון היה נשלח לנמענים דרך בתי-דואר של מושבות רחוקות ובמעטפות של מוסדות מפורסמים, כמו "סולל בונה" או "נשי מזרחי". העתון האנגלי היה הראשון שהעתיק את הסמל והסיסמה שהופיעו בכותרת "ירוזולימה ויזוולונה" הפולני – מפת הרובה והסיסמה "רק כך" – ומהעתון האנגלי עבר הסמל לכל פרסומי אצ"ל. יצאו לאור 11 גליונות. הוא הועבר לתל אביב ונתגלה על ידי האנגלים.
 
אצ"ל פירסם בטאונים אחרים כמו "בסער" – מיועד לבני נוער – "בהתוך" ועתונים ברומנית, צרפתית, יוונית והונגרית, שנועדו לתעמולה בחוץ לארץ, בין לא יהודים, ונשלחו לאנשי ממשל שונים. כן הדפיס עתונים ביידיש ועצוריו במחנות בארץ ובחוץ לארץ הדפיסו אף הם עתוני מחתרת.
 
***

לאחר הפילוג באצ"ל, משקם אירגון צבאי לישראל (שהיה ל"לוחמי חירות ישראל" – לח"י) בהנהגתו של אברהם שטרן, יאיר, הבינו ראשי האירגון הקטן, הקנאי והקיצוני שנתחפר יותר מן האחרים במחתרת – את חשיבותם של הדברים שבכתב. "במחתרת", שממנו יצאו שש חוברות, היה בטאונו הראשון. בפתיחת החוברות קבע אברהם שטרן את מטרות העיתון: "מורה דרך לאירגון המדריך אותו בהלכות מלחמת השחרור בכלל, מסביר ומפיץ אור על תופעות הישוב בארץ ובגולה, ומחווה דעתו המוסכמת על העניינים העומדים ברומו של עולם".
 
לאחר רצח שטרן החל להופיע מטעם לח"י "בחזית", שממנו יצאו בשנים 1943–1945 19 חוברות. העורכים היו ישראל שייב-אלדד ואחר-כך נתן ילין-מור. בתחילה שלח ילין מור את מאמריו ממקום מעצרו במזרע. משתתף אחר היה האיש השלישי בהנהגת לח"י – יצחק שמיר. שייב כתב, כי העתון שיצא לאור בסטנסיל ככל עתוני המחתרת באותם ימים, החל לצאת ב-500 עותקים והגיע ל-6000. הוא נשלח בדואר ועל-ידי שליחים לאנשים, מוסדות חוגים אינטלקטואלים, קבוצות נוער, ריכוזי חיילים בצבא האנגלי ואף למחנות הפלמ"ח. אחד מה"מנויים" הקבועים היה אליהו גולומב, ראש ההגנה. מספר שייב: "פרידמן-ילין שלח ממזרע את מאמריו מסוג הפוליטי-אנליטי, מנקודת ראות המצב הבין-לאומי ומנקודת ראות מלחמת החירות; מאמרי היו – האידאלוגים והספרותים".
 
"לא היה לי כל מגע עם מנגנון ההדפסה או ההפצה. אף את מקום הדפוס לא ידעתי. הייתי עורך את החומר ומוסר אותו למקשר. כעבור שבוע היה חוזר אלי בתורה מודפסת". מאוקטובר 1945 ועד מאי 1948 הופיע, כאמור, "המעש" שבו ניכרו הכוחות השונים שפעלו בלח"י: דעות שנחשבו ל"ימין" ודעות שנחשבו ל,שמאל"; חזון "מלכות ישראל" מול תכניות ל"נייטרליזציה" של המזרח התיכון וקריאה ל"מלחמה באימפריאליזם" בנוסח השמאל. לח"י הפיץ אף בטאונים נוספים – לבני נוער לחוץ לארץ.
 
עם כל אלו יצאו לאור גם בטאונים לילגליים של המחתרות למטרות שונות. בחודש ספטמבר 1939 החל לצאת מטעם ההגנה "מערכןת". היה זה בטאון בדפוס, ליגלי, מיועד לבעיות צבאיות. זהו בעצם העתון "הצבאי" הראשון בעברית. עורכיו היו אליעזר גלילי ואליעזר ליבנה ואחר-כך אליעזר גלילי בלבד. העתון יצא לאור ביוזמתו ובעידודו של בן-גוריון ומטרתו: יילספק שני תפקידים בעיקר: השכלה מקצועית ומדינית לאקטיב הבטחון והבלטה כלפי חוץ של העובדה שצמח בישראל דור העוסק מתעמק בטכסיסי מלחמה". העתון יצא ב-5000 עותקים ובו מאמרים מתורגמים של מומחים צבאיים על מלחמות העולם, בעיקר כאלה שאפשר היה ללמוד מהן על המאבק הצפוי בארץ – מלחמות גרילה, קרבות-לילה וכדומה. כן נתפרסמו בו מאמרים של מפקדי הגנה שעסקו באסטרטגיה וטקטיקה, תיאורים של כלי-נשק ואימונים שונים ופרקים מההיסטוריה הצבאית של ארץ-ישראל. העתון יצא בקביעות עד הקמת המדינה ומאז הוא משמש כבטאון הצבאי-מקצועי של צה"ל.
 
עתון "מחתרת ליגלי" אחר היה "משואות" של אצ"ל, בטאון ספרותי לבני נוער שיצא לאור בסוף שנות השלושים. העתון הופיע בדפוס ויצאו לאור 17 גליונות. הוא נדפס ב-2000 עותקים.
 
היו גם עתוני מחתרת, אבל לא של אירגוני מחתרת… "אשנב" ו"עוז". "אשנב" יצא לאור – כל שבועיים – מאוגוסט 1941 ועד מאי 1947 ועורכו אליעזר ליבנה. יצאו לאור כ-170 חוברות "אשנב". היה זה בטאונם של ה"אקטיוויסטים" במפא"י ונדפסו בו מאמרים מהארץ ומחוץ לארץ שלא הותרו לפרסום על-ידי הצנזור האנגלי, וכן דברי ויכוח, עם האנגלים ואצ"ל ולח"י. היה זה עתון בעל רמה שסקירתו מוסרת את תולדותם של אותם ימים מנקודת מבט בטחונית. מפלגת "אחדות-העבודה" שהתפלגה ממפא"י הוציאה זמן קצר עתון מקביל בשם "עוז". היו אלו עתונים שיצאו. ללא רשות בריטית ובשעה שהוחמרו החיפושים אחרי דפוס "אשנב" ומערכתו – הופיע בכותרת "א"ב".
 
כל אלה ואחרים הם כתבי-עת מיוחדים במינם, "בטאונים של לילה", "ספרות החפרפרות" ועתונים של קירות. הם קראו למאבק, למלחמה, למרד. הם ביקשו להסביר, ללמד, לחנך ולהשפיע והיו בעלי ערך רב במאבק על העצמאות. תוך כך הם כללו גם מאמרים ורשימות ודברי ספרות על החיים בארץ-ישראל והם מהווים פרק חשוב בתולדות הארץ, בתולדות העתונות ולעתים גם, בתולדות הספרות בארץ-ישראל.

אולי יעניין אותך לקרוא גם:

תגובות פייסבוק

השאר תגובה

כתובת הדוא"ל שלך לא תפורסם. שדות חובה מסומנים ב- *

בטל תגובה

כנס אילת לעיתונות 2018

הרשמו לניוזלטר

קבלו מדי שבוע אל תיבת הדואר האלקטרוני שלכם מבחר כותרות, ידיעות, כתבות ומאמרים בנושאי תקשורת ועיתונות מהארץ ומהעולם.