728 x 90
728 x 90
728 x 90
728 x 90

המלחמה על גלי האתר

המלחמה על גלי האתר
מויש פרלמן, דוברו של שר הביטחון משה דיין (מימין) ביחד עם דובר צה"ל אריה שלו במסיבת עיתונאים בבית סוקולוב בתל אביב, 10 ביוני 1967אוסף התצלומים הלאומי

52 שנה למלחמת ששת הימים: כיצד נערכו בקול ישראל לשידורים, מה שודר ובעיקר מה לא וכיצד גוייסה החטיבה הערבית במטרה לזרוע אי בטחון באוכלוסיית האויב

"ספר השנה" של העיתונאים היה מפעל עיתונאי-ספרותי של אגודת העיתונאים בתל אביב. בסדרת ספרי השנה הופיעו 52 כרכים: הראשון – בשנת תש"ב (1941-2), האחרון – בשנת תש"ס (2000-1999). סדרת ספרי השנה כוללת חומר בסיסי רב חשיבות על ההתרחשויות בתקשורת הישראלית (הכתובה והאלקטרונית) ועל השינויים המפליגים שחלו בה במהלך עשרות שנים.
 
מובא כאן כלשונו מאמרו של העיתונאי, הסופר והיוצר התעודי יגאל לוסין, שפורסם ב"ספר השנה" של העיתונאים תשכ"ז 1967.
 


 
המלחמה התנהלה לא רק בשדות הקרב ובזירה המדינית. גם התקשורת היתה נשק ושריון במלחמה.
 
כדי להעריך מה עשוייה לעולל התקשורת – די אם נעשה השואה בין שידורי ישראל ובין שידורי ערב ביום הראשון למלחמה.
 
הקרבות פרצו ביום ב' 5 ביוני, בסביבות השעה שמונה בבוקר. כבר בשעה תשע וחצי נתקבלה במערכת "יומן החדשות" כתבה על הנצחון המזהיר של חיל האויר. כל שעות לפני הצהרים היו זורמות כתבות מחזית סיני: ומתוכן התברר שהבקעת מערכי האוייב מתקדמת אף יותר מהר מן המתוכנן. הצנזורה עיכבה ידיעות משמחות אלה, ולא התירה לפרסמן אלא בשתים אחרי חצות, אור ליום ג', כלומר, שמונה עשרה שעות אחר פרוץ הקרבות.
 
עד אותה שעה שוחררו לפרסום רק הודעותיו המעורפלות של דובר צה"ל על "קרבות מגן קשים" ועל "קרבות אויר" – סתם. הפצצותיהם של מטוסי האוייב על היישובים בישראל זכו להבלטה וכן הפגזת יישובי הגבול ושכונות ירושלים. הכיבוש היחיד שהותר לפרסום היה הכיבוש שכבש הלגיון את ארמון הנציב מידי משקיפי האו"מ…
 

 
גם שידורו של שר הבטחון בשעה עשר ושלושים בבוקר – כשכבר היה ידוע ליודעי-דבר כי למדינות ערב אין חיל-אויר – היה סתום ומעורפל. "אנו עם קטן, אך אמיץ" – כה אמר משה דיין – "רודף שלום, אך נכון להילחם על חייו וארצו". כך דיבר צ'רצ'יל בשעות הקשות ביותר לבריטניה. והמחשבה שעוררו דברים אלה, על רקע צפירות אזעקה חוזרות ונישנות, לא היתה מסוגלת לפזר את המועקה שרבצה על לב יושבי-המקלטים, שקיוו כי הדיבורים הנשמעים מ"קול קהיר" אינם אמת.
 
קול קהיר צילצל בכל פעמוני הנצחון. מצרים כולה היתה חוגגת את פרוץ המלחמה. כתב הרדיו הצרפתי בקהיר תיאר לפני מאזיניו בשעה עשר בבוקר כיצד"העוברים והשבים ברחובות נותנים קולם בשיר ויוצאים בריקודי דבקה".
 
שתיקתה של ישראל מול שאגות הנצחון הערביות יצרו בעולם רושם שישראל נתונה בהתקפה קשה ועל תושביה מאיים טבח כללי. רק בשעות הצהרים החלו מסתננות ידיעות – אך לא ניתן להן אישור – כי המלחמה מתנהלת בעצם בטריטוריה מצרית.
 
התוצאה מכל הבלבול היתה שהאזרחים בישראל לקו אמנם במצב רוח רע, אבל גם מועצת הבטחון לא הזדרזה לצוות על הפסקת אש. זאת בעיקר הודות לברית המועצות שלא היתה מוכנה לכך אלא כעבור יומיים, שכן רק אז התחוור לה שלצבא המצרי אין עוד תקנה. יש להניח כי נשיא מצרים ידע עוד פחות מעמיתיו הסובייטיים על המצב בחזית, שהרי הוא ניאות להפסקת-האש רק בשמונה ביולי – ואז היה כבר צה"ל משכשך רגליו במימי תעלת סואץ.
 
קשה איפוא, להחליט מי עזר יותר לנצחון ששת הימים: השקרים והרהב של אמצעי התקשורת הערביים או ענוותנותם המביכה של אמצעי התקשורת הישראלים. אך מדוגמה זו ניתן לקבל מושג מה על חלקה וחשיבותה של התקשורת במלחמה בכלל ובמלחמת-בזק בפרט.
 

קול ישראל מתכונן למלחמה

ימי החרום והמלחמה סילקו את אחרון הספקות באשר למקומו של קול ישראל כמכשיר התקשורת המרכזי במדינה, גם משום רציפות שידוריו וגם בזכות תפוצתו שאין לה מתחרים. כמעט לא היתה אוזן במדינה שלא היתה כרוייה לשידורי הרדיו, מה עוד שהיתה זו מלחמתנו הראשונה בעידן הטרנזיסטור הזעיר, המיטלטל, החודר לכל פינה. נזכור כי בשנת 1956, בימי סיני, עדיין לא היו טרנזיסטורים במדינת ישראל.
 
הקליטה לא היתה, איפוא, נתונה לסיכונים של הפסקות בזרם החשמל. הבעיה היתה בעיית השידור ורציפותו. החלה, איפוא, פעילות קדחתנית לעשות כל מה שאפשר שהשידורים לא ייפסקו. אל נשכח כי בית השידור בירושלים שוכן היה כמאתיים מטר מן הגבול, וגם כתובתו של הסניף בתל-אביב איננה סודית ביותר.
 
הפתרון היה – פיזור. בירושלים ובתל-אביב אותרו כמה מרתפים מוגנים, הותקן בהם ציוד הפועל בעזרת סוללות, ונעשו כל הסידורים, שאם תחנה אחת משתתקת, מיד מתחילה לפעול תחנת-המילואים. תוכננה גם אפשרות שהשידורים כולם עוברים מירושלים לתל-אביב, ולמקרה גרוע יותר תוכנן שירושלים – תל-אביב – חיפה, הקשורות כרגיל לרשת אחת, יתפצלו, וכל עיר תשדר שידורים עצמאיים.
 
שירותי ההנדסה של הדואר הפליאו לעשות באותם ימים. בחריצות שלא תיאמן (בעיקר לא תיאמן על ידי מנויי הטלפון והעומדים בתור) התקינו קוי-טלפון וקוי-שידור, ציוד קשר אלחוטי ומערכות טלפרינטר, וכעבור ימים ספורים נתמלאו כל הדרישות. מה שחסר היה לקול ישראל בציוד (בעיקר, מכשירי הקלטה ניידים, טרנזיסטורים וסוללות) נקנה בשוק הפרטי.
 
התוכנית היתה שברגע בו יפרצו קרבות – אם יפרצו – יפסיק הרדיו את שידודיו הרגילים, ויעבור מייד לשידור רצוף של עשרים וארבע שעות ביממה.
 
השידורים העבריים יתחלקו לשלושה: חדשות, רפורטז'ה ומוסיקה.
 
חדשות: בימים כתיקנם יושבת מערכת החדשות המרכזית בירושלים. על כל צרה שלא תבוא הותקנה בבית-השידור של תל-אביב מערכת-חדשות מקבילה, ובה הציב הדואר מכשירי טלפרינטר לקליטת המברקים של סוכנויות הידיעות העולמיות. כן נפתח סניף מיוחד בבית לשכת העתונות, סמוך למשרדם של דובר צה"ל והצנזור – משם יועברו בבוא העת הודעותיו של דובר צה"ל.
 

רפורטז'ה: יומן החדשות שמרכזו בירושלים עתיד היה להתבסס בתל-אביב, משום שלנוכח תפקידיו המסועפים לא היתה ירושלים נוחה לשמש צומת לזרימתהכתבות. הבסיס הוקם בבניין לשכת העתונות, שם הוקצבו למערכת חדרון קטן בקומה א' ואולפן חירום במרתף. על אלה עוד יסופר להלן.
 
מוסיקה: עורכי התוכניות המוסיקאליות בשיתוף עם עובדי התקליטיה הכינו בימי ההמתנה "סרטי חירום", שצריך היה לפזר בכל אותם אולפנים לעת מצוא. על סרטי החירום הוקלטו סדרות של שירים ונעימות, זאת למקרה שהאולפנים המרכזיים ייצאו מכלל פעולה. בעזרת "סרטי החירום" ניתן היה להתחיל מיד בשידור ממקום אחר, ובזמן שהסרטים מתגלגלים מדברים ומזמרים, אף ללא נוכחות עורכים וקריינים, ניתנת שהות להתארגנות במקום השידור החדש.
 

השידורים בימי המלחמה

ביום שני, 5 ביוני 1967, נפתח השידור כבכל יום: בתפילת בוקר ובמזמור תהילים, במהדורת חדשות שממנה לא יכולת להציל אף רמז קלוש על העתיד להתרחש, במנגינות שחרית רוננות. מי שרצה יכול היה אפילו להתעמל בהדרכת מיכאל בן-חנן. בשעה שמונה ועשר דקות נתבקש קריין "הגל הקל", שהגיש אותה עת תוכנית המכונה "בוקר טוב", להפסיק את הנגינה על מנת לקרוא "ידיעה שהתקבלה זה עתה'". היתה זו ההודעה הראשונה של דובר צה"ל על פרוץ הקרבות.
 
תוך שעה קלה נתארגן קול ישראל למלחמה. שידורי הפרסומת נתבטלו, סרטי התוכניות הקבועות פונו מן האולפן. השידורים העבריים ברשת א' וברשת בי (הגל הקל) נתמזגו לאחד. הקריינים חדלו מלציין את מקום השידור ("קול ישראל מירושלים"). כינוי התחנה היה מכאן ואילך: "קול ישראל ברשת השידורים העבריים".
 
כל שעה שלמה שודרה מהדורת חדשות. כל כמה שעות שודר יומן החדשות. את החלל בין מהדורה למהדורה מילאו במוסיקה.
 
תוכניות המוסיקה אולתרו בו במקום. אל הקריין התורן נצמד עורך מוסיקלי שהיה בורר מתוך ערימת תקליטים וסרטונים מה שהיה בורר. למרות האלתורים – לא היתה הברירה שרירותית. העיקרון היה שאין משדרים כלל פזמונים לועזיים, אלא רק שירים עבריים ונעימות לתזמורת. מן השירים העבריים לא שודרו שירים עצובים מדי, אף לא מצחיקים מדי. שלאגרים, שירים אירוטיים, שירים סאטיריים – כל אלה ירדו מעל הפרק. לעליה זכו שירי מלחמת השחרור, שירי הלהקות הצבאיות, ובכלל – מה שקוראים אצלנו "שירי מולדת". היתה זו בקיצור, עבודה עדינה מאוד. ההנחיה היתה "לא לעלות לקהל על העצבים".
 

סמוך לשעות הצהרים החלו העורכים מפחיתים את אחוז המוסיקה הצבאית ושירי הלכת. לקראת הלילה הפסיקו אותה לגמרי, על מנת לשדר מה שקורין "צלילים רוגעים".
 
ביטול התוכניות הסדירות כלל גם את כל התוכניות ‏ "כבקשתך", ששודרו בימי ההמתנה והכוננות כמה פעמים ביום ושהיו מלאות פריסות שלום מן החיילים בחזית אל המשפחות שבעורף ולהיפך. קול ישראל היה מוצף בקשות, והעורכים נסתייעו בתלמידות תיכון מתנדבות שמיינו את ערימות הדואר והכינו את השמות לשידור. פריסות השלום מן החזית הוקלטו מרביתן מפי החיילים על ידי העורכים שביקרו ביחידות ונעזרו על ידי כתבי יומן החדשות.
 
שידורים אלה היו בלי ספק ממבצעי-התקשורת החשובים ביותר של קול ישראל בימי החירום. הפסקתם ביום הראשון למלחמה נבעה מכך שאין טעם להקליט קולו של חייל היוצא לקרב ואינך יודע מה גורלו בשעת השידור. אחד הכתבים סיפר לי, כי ערב המלחמה ביקר בגדוד שריון שחנה על הקו הראשון הקליט שם פריסות שלום, שלח את הסרט למערכת – והנה בבוקר פורצים הקרבות.
 
גדוד זה הוא בין ראשוני המבקיעים ולוחמיו סופגים אבידות. "אם היה דבר שרבץ על מצפוני – סיפר הכתב – "היה זה החשש שמא ישודרו פריסות שלום מאנשים שאינם עוד".
 
ובכן, פריסות השלום -כמו שאר התוכניות בעלות נושא מוגדר – נתבטלו. רק ביום ד', 7 ביוני, אחר הצהרים, התחילו העורכים לגבש את סדרות השירים סביב נושא מוגדר. את האות נתנה ירושלים. מיד אחר שידור הידיעה על כיבוש הר-הבית והכותל המערבי – שודרו במשך שעה ארוכה רק שירי ירושלים. מאזינים רבים טילפנו אותה שעה אל בית השידור והזכירו לעורכים שמות של שירים נשכחים מתוך בקשה לשדרם. ומשנגמר המלאי והגרמופונים חזרו והשמיעו תערובת – טילפנו מאזינים נזעמים ודרשו לשדר עוד ועוד משירי ציון וירושלים..
 

התקדמותו של צה"ל היתה, איפוא, מורה דרך לעורכי המוסיקה, שנתלוו אל הלוחמים בדרכי ארץ-ישראל. לדידם של העורכים נסתיימה המלחמה בזר גדול וססגוני של שירי הגליל והגולן.
 
תוכנית המלל הראשונה שחודשה עוד בעיצומם של הקרבות היתה – "פינת הילד" זאת על פי פנייה טלפונית מאחד הישובים בצפון המופגז. קול ישראל התבקש לסייע לאמהות לבדר את הטף הכלוא במקלטים. בפירוש ביקשו את "פינת הילד" ולא את "פינת הנוער", משום שהנוער לא התעניין אלא בשידור הרגיל למבוגרים.
 
השידורים עצמם נמשכו בלי הרף. למרות כל החששות – לא הצליח האוייב להשתיק שום אולפן ושום משדר. קול ישראל שידר לסירוגין מירושלים ומתל-אביב, מבלי שהמאזינים יחושו בחילופים. מהדורת החדשות היתה מסתיימת במלים "עד כאן החדשות" וזה היה סימן מוסכם למהנדסים להעביר את השידור מירושלים אל מרתף לשכת העתונות מתל-אביב, משם שודר "יומן החדשות". היומן הסתיים במלים "כאן יומן החדשות" וזה היה סימן מוסכם למהנדסים להחזיר את השידור לירושלים, משם שודרו שירים ומנגינות עד למהדורת החדשות הבאה – וחוזר חלילה.
 
עכשיו מותר לגלות כי בכל זאת היו שתי הפסקות שידור בירושלים, אך הן לא נגרמו בגלל קלקולים. כשהתחילו הירדנים להפגיז בצוהרי יום ב' (5.6) את שכונות ירושלים, היתה חצר קול-ישראל מטרה לאש מרוכזת של תותחיהם.
 
היום יש מי שמפקפק, אם אמנם היתה החצר מטווחת, וזאת לאור חוסר יעילותה של ההפגזה. היא פגעה במשרד "יומן החדשות" וגרמה נזקים לאולפן מס' 10 הסמוך (המשמש בימים רגילים את היומן) – אך, למרבה המזל, עקרו אנשי היומן עשרה ימים קודם לכן לתל-אביב, והמשרד היה ריק מאדם. היא פגעה גם בעצים ובאבנים שבחצר – אך האנטנות הגבוהות המזדקרות מעל הגג וביתן הגנרטור (שפעל 30 שעות ללא הפסקה בגלל ניתוק זרם החשמל בעיר) יצאו בשלום מן הברד. כל מה שהצליחו הרסיסים לעשות – היה לנתק כבל אחד ובלתי חשוב.
 
עם זאת היו בחצר התפוצצויות ורעש גדול. מערכת החדשות לא היתה מוגנת על ידי חומה נגד רסיסים, והעורכים עשו את מלאכתם כשגבם פונה אל חלון הנשקף אל חצר מופגזת. ובאותה חצר, בין משרד המערכת ובין בניין האולפנים, התרוצצו הלוך ושוב קרייני החדשות.
 
הדאגה לשלום העובדים והעובדה כי כל אותה עת היתה בתל אביב מערכת מקבילה, מוכנה ומזומנה ובטלה מעבודה – הניעו את האחראים להסיט, עד יעבור זעם, את השידור לתל-אביב. זה היה ביום ג', בשתיים אחר הצהריים. כעבור חמש שעות. בשבע בערב, חודשו השידורים מירושלים. בשתיים אחר חצות חודשה ההפגזה על בית השידור ביתר שאת, ושוב הועבר השידור לתל-אביב עד שעה שש בבוקר יום ג'. מאז נמשכו השידורים המרכזיים בירושלים -עד היום הזה.
 
לסיכום פרק זה ניתן לאמר, כי אף על פי שהמלחמה מצאה את קול ישראל בלתי מוכן – הן בשל מחסור בציוד מספיק להקלטות ולשידורים והן משום שהציוד המצוי הוא מיושן ולא תמיד אפשר לסמוך עליו שיפעל בעת הצורך -הנה עלה בידי המוסד למלא את תפקידיו, בעיקר הודות לאימפרוביזציה ולמסירות, לקור הרוח ולתושיה שגילו העובדים בשעות קשות אלה. ואם כבר מחלקים ציונים – יש להודות גם לאוייב שלא העמיד אותנו במבחן חמור יותר.
 

קול ישראל במלחמה הפסיכולוגית (החטיבה הערבית)

 
שנים רבות מנסה "בית השידור הישראלי" (זהו שמה של החטיבה הערבית בקול-ישראל) לגבש לעצמו דמות של תחנת שידור אובייקטיבית ומהימנה, שונה מכל המקובל במזרח התיכון. בשידוריו היה מצטט באורח בלתי-מגמתי גם את דבריהם של מנהיגי ערב בגנות ישראל: תמיד נמנע מלהלעיג על אורח חיי הערבים ונזהר מהטפות-מוסר; אם כי לא חסך בביקורת נגד המנהיגים -השתדל שלא לפגוע ברגש הלאומי של הערבים.
את התקופה הארוכה והסבלנית הזו רואים ראשי החטיבה הערבית כתקופה של הכנה והכשרת-לבבות. כי מייד עם סגירת המיצרים ונאומיו התוקפניים של נאצר, כשישראל כולה נקראה אל הדגל – התגייס גם השידור הערבי של "קול-ישראל". מרבית התוכניות הקבועות, הנייטראליות, בוטלו. המרץ הופנה ליצירת שידורים מגמתיים: שמטרתם לזרוע אי בטחון באוכלוסיית האוייב ולערער את אמון הצבא במפקדיו ובמנהיגיו.
 
תוכניות המדע, למשל, סיפרו למאזינים עובדות בלתי נעימות על החיים במדבר סיני. מה עושים במקרה של הכשת נחש ומה קורה אם שותים את המים הבלתי-נקיים המצויים שם. מומחה הסביר בראיון מיוחד איזו פורענות תתחולל אם ייפגע סכר אסואן בהפצצות מן האוויר. מדור הדראמה שידר באותם ימים תסכית בהמשכים "מתים ללא קבורה", על מוראות המלחמה בתימן.
 
אלה היו רק בבחינת רמזים דקים – לפני שניתן האות להסתערות כללית. האות ניתן בחמישה ביוני, בשמונה ועשר דקות בבוקר. אנשי החטיבה הערבית מודים שהיתה זו הסתערות ללא מרכאות, ללא כסיות משי.
השידורים (רשת ד' של קול-ישראל) הוארכו למשך כל היממה. עשרים וארבע מהדורות של חדשות שודרו, במקום שש מהדורות קודם לכן. בין חדשות לחדשות שודרו מנגינות לכת ושיחות-תעמולה שלכולן אותו רעיון: "הכנעו! מלחמתכם אבודה".
 
שינוי מהותי נוסף היה בלשון השידורים. אם בימים כתיקנם מדבר הרדיו בערבית הספרותית – הנה עתה הוקצב חלק נכבד מזמן השידורים לשיחות בלשון העממית המדוברת – בניבים מצריים, פלשטינאים, סורים ועיראקים – כדי שהדברים יהיו מחוורים גם לחיילים הפשוטים ולהמוני העם.
 
סיוע רב במלחמת הפסיכולוגית נתנו השבויים המצריים, שראיונות עמם שודרו החל מן היום השני למלחמה. הם סיפרו כיצד נפלו בשבי והיכן. ביום השלישי למלחמה פנה בריגדיר מצרי שבוי בקריאה משודרת לממשלתו, כי תנהג יפה בשבויים הישראליים. קריאה זו שודרה פעמים אחדות, עד שהתקבל על הדעת שהגיעה לתעודתה.
 
אמנם, באין סקרי מאזינים קשה להעריך באיזו מידה נפלו הדברים על אזנים קשובות. מה שכן ידוע הוא שתחנות השידור של קהיר ושל דמשק, של בגדד ושל רבת-עמון הזהירו מדי כמה שעות את מאזיניהם לבל יקשיבו לשידורי "בית השידור הישראלי", משום שהם "שידורים כוזבים ומסלפים את העובדות".
ועוד עדות: ארבעה ימים אחר המלחמה (14.6.67) שידר נשיא סוריה, ד"ר נור א-דין אל-אתאסי, ברדיו דמשק ואמר בין השאר: "ישראל ניהלה מלחמה פסיכולוגית אכזרית ביותר נגד המדינות המהפכניות".
תפקיד נוסף הוטל על "בית השידור הישראלי" – להיות לפה ורמקול לכוחות צה"ל המתקדמים בתוך ישובי האוכלוסיה הערבית. כיצד נכנעים: מניפים דגלים לבנים ומסתגרים בבית – כך הסביר הרדיו למאזיניו שמעבר לקוים, והזהיר כי בית ממנו יצלפו צלפים – יופגז. הדגלים הלבנים שקידמו את פני כוחות צה"ל במרבית יישובי "הגדה המערבית" – הם עדות שהשידורים הובנו כהלכה.
 
ביום ששי ובשבת (9-10 ביוני), כשתמה המערכה על סיני והגדה המערבית -רוכזה ההסתערות על סוריה.
חודש אחרי המלחמה נתפרסם בבטאון צבא לבנון "אל-ג'נדי אל-לבנאני" (יולי 1967) מאמר תחת הכותרת: מהו הנשק הקטלני ביותר שישראל הפעילה נגד הערבים במלחמה?
 

וזהו תרגום המאמר:
 

"הנשק הקטלני ביותר, שהאוייב הישראלי הבוגדני הפעיל, איננו לא פצצות נפַל"ם ולא הפצצות ברבריות מן האויר, גם לא הפעלת שיטות אלימות כלפי נשים וילדים – אלא השידורים והשמועות, הפרסומים המכוערים, הסוכנים, המרגלים והמלחמה הפסיכולוגית – כל אלה נועדו לזרוע ספיקות ופחדים, להחדיר יאוש ולפורר את יסודות הסולידאריות הלאומית:

להלן שיטות המירמה העיקריות של האוייב:
– נסיון לשכנענו שלא נצליח ושאין ביכולתנו להתגבר על בעיותינו.
– השמעת הבטחות על היחס הטוב לאלה שיערקו מקו האש ויסגירו עצמם לאוייב.
– זריעת קנאה בין הקצינים ובין החיילים.
– ערעור האמון בכושרם של המנהיגים והטלת דופי בנשק ובאימונים.
– הפחת נעגועים בלב החייל לילדים ולבני המשפחה. הפצת ידיעות על סבלם, פרסום סיפורים על הנשים היוצאות לתרבות רעה ועל המחלות הפוקדות את הילדים.
– ליבוי סכסוכים עדתיים, התקפת המשטרים וערעור הנאמנות למולדת.
– זריעת פירוד בין הצבא לעם.

"כדי לעמוד בפני נשק מפחיד זה יש להגביר את האמונה, לא להגרר אחרי שמועות, לא לפקפק בנצחון ולא להזניח את המשמעת ואת הכבוד העצמי.
"אתה הלוחם! .בטח תמיד באללה ובמולדתך. בטח במנהיגיך ובמפקדיך, שכן הם פועלים תמיד לטובתך ולטובת הציבור. הודע לממונה עליך על השמועות המגיעות לאוזניך והזהר מן הפח שטומן לך האוייב".

 
יש במאמר זה תערובת רגילה של עובדות וגוזמאות, אומרים אנשי החטיבה הערבית ב"קול-ישראל" ואמנם קשה לאמר ששידורי ישראל היו "הנשק הקטלני ביותר" במלחמה, אך דווקא משום נטייתו על האוייב לגוזמאות ולדמיון היו שידורינו נשק יעיל ביותר במלחמה האחרונה.
 

שידורי הרפורטז'ה בקול-ישראל

כתבי קול ישראל נקלעו אל המלחמה כשמאחוריהם נסיון עשיר במבצעים של סיקור מקיף, כל ארצי. ‏ ימי בחירות, חגי עצמאות, מבצעי "יום הרדיו הבינלאומי", ביקור האפיפיור – כל אלה עשו את הבעיות למוכרות פחות או יותר, ואם היתה כאן בעייה חדשה – היתה זו בעיית הרישות אל המערכת.
 
הכתב המסקר קרבות בלב מדבר סיני לא יכול היה לסמוך על קוי-טלפון או חוליות שידור שיתקינו למענו קווני הדואר. הוא היה כתב, טכנאי ודוור בעת ובעונה אחת, והיה צריך למצוא ביוזמת עצמו את הדרך המהירה ביותר אל המערכת.
 
היה ברור גם בימי ההתארגנות, כי הצוות המצוי של "יומן החדשות" לא יספיק למשימה כל כך נרחבת, ועל כן גוייסו שדרים העובדים במחלקות אחרות של הרדיו. משהוברר כי גם אלה אינם מספיקים, עלו בזכרון כל אותם חברים שעבדו פעם בקול ישראל וכיום הם עושים קריירה כדוברים, כבמאי-סרטים או כמורים באוניברסיטה. כך התגבש הצוות ה"לוחם" של יומן החדשות.
 
היו אלה ימי המתח שלאחר סגירת המיצרים. ההרגשה היתה כי כל רגע עלולה לפרוץ ההתלקחות. בעשרים וארבעה במאי אחר הצהרים נתקבלה הוראה בהולה לזוז עם מזוודות ארוזות ולהתייצב באולפני קול ישראל בתל-אביב. שם, במהירות הבזק, חויילו הכתבים, תודרכו קצרות והחלו נשלחים אל היחידות המפוזרות לאורך הגבולות.
 
הכוח העיקרי (7 כתבים) נשלח דרומה – מטעמים מובנים. לצפון – משם היתה אפשרות שתיפתח גם כן איזו רעה – נשלחו שלושה. פחות חשיבות ייחסו לפיקוד המרכז, שהכל היו משוכנעים כי לא יחרוג מתפקידי בלימה והרתעה. אילו היינו נביאים – ודאי שהיינו שולחים לשם יותר משלושה כתבים.
 
ההיערכות היתה כדלהלן:
 
פיקוד הדרום: עזריה רפופורט, ערן שורר, ירמיהו יובל, מיכה שגריר, שלמה אהרונסון, עמוס אטינגר.
 
פיקוד הצפון: חיים יבין, מיכאל הולר, דן שילון.
 
פיקוד המרכז: אבשלום כץ, רפאל אמיר, אלימלך רם.
 
חיל האוויר: חיים גיל, אפרים אבא.
 
חיל הים: דן בירון, גדעון הוד (האחרון נפצע קשה בתאונת דרכים למחרת
הגיוס).
 
מערכת מרכזית (ת"א) : חגי פינסקר (עורך ראשי), טוביה סער (ממונה על
הכתבים), ירון לונדון, יגאל לוסין.
 
מערכת ירושלים: דן לאור.
 
מזכירת המערכת : דליה מורדקוביץ.
 
משיצאו הכתבים לדרכם – נתפנו אנשי המערכת להכיר את האתר בו יעבדו בימים הבאים. היה זה חדרון צר (4X4 מטר) שבו הצליחו טכנאים מוכשרים לדחוס ארבעה מכשירים גדולים להקלטה ולחיתוך סרטים, ארבעה טלפונים ושולחן כתיבה – כל אלה כמעט שלא הותירו מקום לבני אדם. לימים התברר שהעבודה היא כמעט בלתי-אפשרית, ואם בכל זאת היתה אפשרית והפיקה תוצאות – הרי זה רק משום שהיתה זו תקופה בה הוצאו אל הפועל הרבה דברים בלתי אפשריים.

למטה, במרתף הבניין. הותקן אולפן-שידור הפועל בעזרת סוללות (למקרה של ניתוק זרם החשמל). המרתף היה ספק מחסן ספק ארכיון, על קירותיו נשענות אצטבאות-ברזל גדושות מסמכים ועתונים ישנים ומאובקים. ריח חריף ומחניק ממלא היה בית-קברות משרדי זה. האורחים שנכנסו ל"אולפן" נתבקשו לחסוך בנשימות – כדי להשאיר אויר גם לשידור הבא..
 

ימי הכוננות היו לדידנו – עורכים במרתף הסגור וכתבים בשדה הפתוח – "שפשוף" מצויין. בזכותם ידע כל אחד למצוא את מקומו ברגע שהתלקחו הקרבות. אזכיר כי מבין כל הכתבים – אחד בלבד היה בעל נסיון של "כתב צבאי". רק מקצתם ידעו מלחמה מהי. היו להם קשיים ראשונים בהבנת המינוח הצבאי ובתרגומו ללשון בני אדם. היה מי שיצא אל השטח בטרם ידע את ההבדל בין "פטון" ל"צנטוריון", בין "ווטור" ל"מיראז'". יותר משהיתה להם ידיעה – היתה להם הרגשה מה עליהם לעשות: לצלם את המציאות המיוחדת שנוצרה לאורך הגבולות מאוכלסי-הלוחמים, ולהעביר את הצילומים אל העורף, כלומר, אל האב והאם, אל האשה והילדים של אותם יקרים שבחזית. כל אחד הרגיש שהאחריות למצב הרוח של האוכלוסיה כולה מוטלת במידת מה על שכמו, וזה קצת מסובך, כי כשעובדים עם מכשיר הקלטה קשה לזייף. אפשר אולִי להעלים את העובדה שאין די מים במדבר — אך אי אפשר להגיד שיש מים.
 

האמת היא שלא סיפרו את כל האמת. השתדלו לתת ביטוי לאוירה אך סיננו אותה במסננת. פורמאלית השתייכו הכתבים ליחידת הקשר של דובר צה"ל. היחידה נתנה להם סיוע חיוני ברכב, בטלפונים, בקישור אל היחידות. קציני-הקישור של דובר צה"ל השתדלו מאוד, אך מומחיותם היתה צבאית, ולא מלאכת-סיקור.
 
כתבים רבים פילסו להם לפיכך דרך בכוחות עצמם. אחדים קשרו קשרים ישירים עם האלופים, ושיכנעו אותם כי המיקרופון – אין מהימן ממנו להנצחת ההיסטוריה. הואיל והאלופים חשו כי אכן הולכים וקרבים אותם רגעים נרשמים בהיסטוריה ‏ – הכניסו אותם, עד כמה שמותר, בסוד העניינים. ממילא, עברו כתבותיהם שהגיעו אל המערכת את המסננת של הצנזורה הצבאית ושל מדיניות הפירסומים – וכאן אני רשאי לגלות כי הסיפורים הגדולים באמת – לא שודרו.
 
בלב קצת שבור היינו מפקידים אותם בידי המזכירה היעילה של היומן והיא הניחה אותם למשמרת בקופסת קרטון עליה רשמה בדיו אדומה: "להיסטוריה!".
 
בימי הכוננות לא שודרו אלא הסיפורים הקטנים. ומי שמכיר את הכתבים, שנקבצו ובאו ממחוזותיו השונים של הרדיו, יכול היה לחוש כיצד אין הללו מסוגלים להשתחרר משגרת עבודתם. במערכת היו מתבדחים ומגדירים כתבה פלונית כ"יום ביישוב", כתבה אלמונית כ"בצרור אחד" וכתבה פלמונית כ"מגזין לבידור". המשורר שבחבורה שיגר יצירות אימפרסיוניסטיות, ובדברי היסטוריון יכולת לשמוע את הד קולו של איזה טקיטוס. היו שניסו לחדור אל התחום האסטרטגי של המתרחש והיו שלא התעניינו אלא בצד האנושי.
 
יומני החדשות הביאו באותם ימים גם את סיפורי העורף ואת קולותיה של החזית המדינית. כן שובצו במסגרתם פרשנויות פוליטיות וצבאיות. לשידוריו של האלוף חיים הרצוג, כפרשן צבאי, היה הד עצום, שאינני זוכר כמוהו מאז שאני מחותן עם הרדיו. באחד הלילות, אחרי הקלטה, שוחחנו עם האלוף-הפרשן על גורלם של אלופים-דבדימוס, שנגזר עליהם בימי-משבר להרחיק אל "זוטות" כמו
פרשנויות-של-רדיו.
 

בעשרת הימים שקדמו למלחמה שודרו שבעה עשר יומני חדשות ובהם 95 כתבות. ‏מספר שיא, שלא נשבר אלא בששת הימים שלאחר כך. אז שידרנו 31 יומנים ובהם 109 כתבות. זהו שיא לא רק בתולדות קול ישראל, אלא, דומני, גם שיא עולמי. ביום הראשון למלחמה – שהיה דליל מאוד מבחינת מה שהותר לפרסום- שודרו 7 יומנים אך בהם רק 14 כתבות. השיא היה ביום השלישי למלחמה (יום ד', 7.6) – אז שודרו 6 יומנים ובהם 27 כתבות. מי שירצה להאזין לכל הסרטים ששודרו ושלא שודרו בכל תקופת הכוננות והמלחמה (הם שמורים בארון ‏ מיוחד) יצטרך להקדיש לכך ששים שעות סבלניות של האזנה.
 
היו מקרים שכמעט כל עבודת הכתב היתה לריק. כך אירע לכתבנו בחיל-הים, שפרט לכמה סיפורי נוף ואָוירה לא הותרו כתבותיו לפרסום. על מעללי חיל-הים "עוד יסופר" כַפִי שאומרים, ויש מה לספר.

גם חלקו של חיל האויר נתקפח בהיסטוריה המוקלטת שלנו. מטעמים שונים סגורים היו שערי החיל לכתבינו, והללו ישבו מרבית הזמן בטלים מעבודה, ועזרו לחברי המערכת במקום למלא את תפקידם.
 
הבעיה העיקרית היתה כיצד מציירים תמונה מקיפה ככל האפשר. כאן התברר כי מה שקל למושך בשבט-סופרים – קשה יותר לאיש הרדיו. הסיקור שלנו היה מקוטע, אפיזודי. קשה היה להשתלט על כל המרחבים העצומים בהם נע הצבא ונלחם – וזאת בעיקר משום מגבלותיו של המיקרופון.
 
המיקרופון הוא שמיעה. מי שרוצה להשמיע את המלחמה חייב להגיע אתו אל הקו הראשון. מכאן האמביציה של כתבים אחדים, שהבינו כי אם רוצים רוצים הם "לעשות רדיו", עליהם ללכת קדימה!
 
אך מי שהולך "קדימה" – מאבד את היתרון האינפורמטיבי. אין הוא שולט אלא בגיזרה הצרה של פלוגה או גדוד. מוטב אולי לקבל מושג מקיף וקנה מידה בחדר המלחמה, אבל כאן נפגמת האוטנתיות, לשונו הבלעדית של הרדיו, והפיתוי היה גדול לנצל את ה"מדיום" עד תום.
 

כך הצטרף כתב "יומן החדשות" אל הצנחנים שנחתו מאחורי הקוים בקדמת-סיני ובפעולת קומנדו נועזת התגנבו מן העורף אל מוצבי הארטילריה המצרית באום-כתף, השמידו את התותחים וסייעו לשיריונים שלנו לכבוש את המעוז המבוצר הזה.
 
"רעד לי הקורקבן" הודה הכתב לאחר מעשה, אך האמביציה ל"צלם" את הפעולה בשעת ההתרחשות, באורח בלתי אמצעי, ללא מתווכים בלשון הווה -דחפה אותו קדימה.
 
בצפון הצטרף כתב אחר של יומן החדשות אל הגדוד המסתער על מוצב תל-פחר. הוא ישב בזחל המג"ד, משום שהניח ששם ייטיב להבין את מהלך העניינים. זחל זה התקדם בראש הטור וספג פגיעת פגז ישירה. אחדים נהרגו, אחרים נפצעו. כתבנו שיחק לו המזל והוא רק עף מן הזחל, וכשהתאושש מצא עצמו יושב על הקוצים ללא פגיעה. מכשיר ההקלטה עולה היה עם הזחל באש ומסביב שרקו הכדורים. הוא עזר באיסוף הפצועים ועמם חזר אל העורף, משם דיווח טלפונית, באין עמו חומר מוקלט, על הקרב.
 
הטלפון היה המכשיר המהיר ביותר להעברת הכתבות. מכשירי ההקלטה שלנו היו מצויידים במתקן המאפשר חיבור אליו, אבל במדבר סיני לא היו טלפונים. קול-ישראל חסר גם מכוניות שידור, שהיו יכולים לפתור כמעט את כל הבעיות של העברת החומר. הכתבים יזמו, איפוא, בעצמם כל מיני דרכים למשלוח מהיר.
 
רצים דחופים של דובר צה"ל, קציני מטה בכירים שעשו דרכם מן החזית למטכ"ל וחזרה, טייסי הליקופטרים – כל אלה עשו שהמשלוח יגיע אלינו כעבור שעות מעטות. כתב אחד שהיה בין הראשונים שהגיעו לתעלת-סואץ, נטל מכונית ונסע מאה וששים קילומטר בדרך שלא היתה בה עדיין נוכחות צה"ל. בדרכו עם סרט ההקלטה נתקל בחיילים מצרים נמלטים ונאלץ להחליף עמהם יריות. כתב אחר תיאר בעיצומו של קרב שריון בשריון כיצד אחד ממטוסינו נפגע באש האוייב וטייסו אנוס לצנוח. הטייס צנח בין הצנטוריונים של צה"ל, לא הרחק מכתבנו, שמיהר אליו וראיין אותו דקותיים אחרי שהגיע לקרקע. כעבור חמש דקות נחת במקום הליקופטר-חילוץ, כתבנו מסר בידי הטייס-הניצול את הסרט, והלה הסיעו אצו צפונה. הסרט הגיע לנערכת שלוש שעות אחרי המעשה.
 

יודעי דבר אומרים שהסיקור של קול ישראל בשדות הקרב של מלחמת ששת הימים – אין לו תקדים גם בהיסטוריה של הרדיו בעולם. וזאת לא משום שאין בעולם כתבי רדיו נועזים – להיפך! אלא הודות למכשירי ההקלטה החדישים, שניתן לטלטלן בכל מקום ובכל התנאים, והודות לעובדה שבמדינות המפותחות שליטת הטלביזיה (עם מצלמותיה המסורבלות שאינן רואות בלילה) – הצלחנו אנחנו בניידות, במהירות ובחדירה לכל מקום, לנצח את כל אמצעי התקשורת האחרים.

אולי יעניין אותך לקרוא גם:

תגובות פייסבוק

השאר תגובה

כתובת הדוא"ל שלך לא תפורסם. שדות חובה מסומנים ב- *

בטל תגובה

כנס אילת לעיתונות 2018

הרשמו לניוזלטר

קבלו מדי שבוע אל תיבת הדואר האלקטרוני שלכם מבחר כותרות, ידיעות, כתבות ומאמרים בנושאי תקשורת ועיתונות מהארץ ומהעולם.