728 x 90
728 x 90
728 x 90
728 x 90

"אבנרי פשוט רימה אותי"

"אבנרי פשוט רימה אותי"
אלי תבור בביתו בתל אביב, השבוע. "הסתננו למערכת העיתון גם כותבים שניצלו את הבמה כדי לבצע מעשים עברייניים"צילום: אבי פז

אלי תבור עבד ב"העולם הזה" קרוב ל-25 שנה ועזב את השבועון בטריקת דלת. "בצד היותו עילוי עיתונאי, אורי אבנרי היה נרקיסיסט, כלוא בתוך עצמו, נכה נפשית"

"'העולם הזה' היה בית הספר הטוב ביותר לעיתונאים בישראל. הוא הצמיח דור של טובי הכותבים וחושפי השערוריות. אבל בו בזמן, הסתננו למערכת העיתון גם כותבים שניצלו את הבמה כדי לבצע מעשים עברייניים". כך אומר אלי תבור, מי שהיה עורכו בפועל של "העולם הזה" תחת העורך הראשי והבעלים, אורי אבנרי. בחודש שעבר מלאו לתבור 85 שנה. בחודש הבא תמלא שנה למותו של אבנרי.
 
כמעט 25 שנה, עד שנת 79', שימש אלי תבור כעיתונאי ב"העולם הזה", תחילה ככתב שטח, כמעט בכל תחום, ולאחר מכן בתפקיד משולב של עורך ורכז כתבים. הוא פרש מהעיתון בעקבות התנהלותו של אבנרי ופנה ל"ידיעות אחרונות", שם שימש במשך 20 שנה כתב במגוון תחומים וכעורך חדשות וכן כתב העיתון בניו יורק. בסוף שנות ה-80' הוא פנה לתחום מעט אחר – תסריטאות. הוא כתב לא פחות מ-40 תסריטים לסרטים ישראלים (ש-23 מהם הועלו בסופו של דבר לאקרנים) שבחלקם כונו אז "סרטי בורקס", כמו "כל ממזר מלך", "צ'רלי וחצי", "חגיגה בסנוקר", "סולומוניקו", ו"אלכס חולה אהבה".
 
את תחילת דרכו בעיתונות עשה תבור בעיתון יומי "ממוסד" למדי: "הבוקר", אותו הוציאה לאור מפלגת הציונים הכלליים. "אבי היה פעיל במפלגה והוא הביא אותי לעיתון, שבו עבדתי כפרילנסר, בעיקר כמתרגם. "יום אחד הייתה הפגנה אלימה בכיכר מוגרבי והחלטתי להעביר דיווח עליה ל'העולם הזה'. זה היה כרטיס הכניסה שלי לשבועון ומאז נשארתי בו", הוא מספר.
 


פסלתי ידיעה שקרית והכתב פנה לאורי אבנרי ושכנע אותו לפרסמה. באותו לילה נסעתי לבית הדפוס ומחקתי את שמי שהופיע בגיליון 'העולם הזה' כעורך. אבנרי ראה את המחיקה רק לאחר יומיים. הוא אמר לי: 'אני מבין שזו התפטרות'. השבתי: 'כן'. התפטרתי בלי שתהיה לי עבודה"


 
באותו אופן שבו התקבל תבור ל"העולם הזה" – דיווח מהשטח שהיה גם כתבת מבחן – התקבלו גם יתר העיתונאים לשבועון. "כל מי שרצה לכתוב ב'העולם הזה', אבנרי היה שולח אותו לבית המשפט, להביא משם סיפור טוב, ולפי זה ראה אם האיש מתאים לכתיבה בעיתון, או לא.
 
"למשל, סטלה קורין -ליבר, שהיתה אחות בבית חולים, התייצבה אצלנו במערכת וביקשה לכתוב. אבנרי שלח אותה להביא דיווח מבית המשפט, והיא התקבלה. או פרופ' איילת אידלברג, אנתרופולוגית ומומחית לתרבויות ולדתות במזרח אסיה, שביקשה לעבוד אצלנו. אמרתי לה, 'תביאי כתבת שטח'. ראיתי מה שהיא כתבה ואמרתי לה 'חפשי לך מקום אחר לעבוד בו'. מאז, בכל פעם שאני הולך לשמוע את ההרצאות המרתקות שלה, היא מודה לי על ההחלטה שלא לקבל אותה לשבועון.
 
– באיזה מובן "העולם הזה" היה בית ספר לעיתונות? (גילוי נאות: כותב שורות אלו נמנה בעבר עם הכותבים בשבועון).

"לא 'העולם הזה' היה בית ספר לעיתונות, אלא אורי אבנרי. האיש היה גאון. הוא היה חסר השכלה פורמלית – לא סיים אפילו בית ספר עממי – אבל היה אוטודידקט עם ידע בלתי רגיל. הוא לימד אותנו הכל: ממתן כותרת מושכת, דרך הצורה של הפתיח ועד לכתבה עצמה והסיום שלה. ולא רק כתיבה עיתונאית, אלא גם כתיבה ספרותית וקולנועית. הוא נהג להבהיר לנו: 'לפני שאתה מתחיל לכתוב, תכניס לראש מה אתה רוצה להגיד'. וגם: 'הקורא צריך להבין מה העיתונאי רצה להגיד'. בכל יום שישי התקיימה ישיבת מערכת שבה סקרנו, עמוד אחר עמוד, את הגיליון שהופיע באותו שבוע, ולכל עמוד כזה היה לאבנרי מה להעיר. הישיבה הזו הייתה כמו קורס לכתיבה עיתונאית".
 
– העולם הזה תקף במשך תקופה ארוכה את משה דיין. המטיר עליו אש צולבת ,גיליון אחר גיליון. האם היום יש לעיתונות הישראלית אומץ לעשות דבר כזה?

"דן בן אמוץ כתב אצלנו סדרת כתבות שמטרתה להסיר את המסכה מעל דמותו של דיין, שבין השאר עסק בשוד עתיקות. ברוך נאדל, העיתונאי החוקר הראשון בישראל, כתב את הסדרה שחשפה את אבא חושי. היינו גם הראשונים לחשוף את השחיתויות של אולמרט. אגב, אולמרט טען בתגובה שקיבלתי דירה כמתנה מבצלאל מזרחי, מראשי הפשע המאורגן, לא יכולתי לתבוע אותו, כי הוא היה חבר כנסת. אז כתבנו בשער של 'העולם הזה': 'אתה שקרן, מר אולמרט'. הוא לא הגיב. היום כל העיתונות הישראלית היא נשכנית כמו 'העולם הזה'. היום ל'העולם הזה' לא היה מקום, מה גם שהיום כבר אין צנזורה כפי שהייתה אז. התחרות בין העיתונים, כולל בין ערוצי הטלוויזיה ותחנות הרדיו, מביאה לכך שכלי התקשורת מעיזים יותר כיום, אפילו יותר מ'העולם הזה'.
 
היו לאבנרי גם צדדים אחרים?

"בצד היותו עילוי עיתונאי, אבנרי היה נרקיסיסט, כלוא בתוך עצמו, נכה נפשית. צברתי אין סוף שעות אבנרי, יותר מאשר אשתו רחל שנפטרה, אבל מעולם לא ישבנו לכוס קפה. מעולם אי אפשר היה לנהל עמו שיחת רעים קצרה. פה ושם הוא הזמין אותי לביתו בתל אביב, אבל זה היה למטרה מוגדרת של הכננת כתבה ביחד. אבל ככה? שום קשר חברתי. הוא אמנם בא לברית של בני הראשון, והוא הופיע אפילו עם טלית וכיפה, אבל חוץ מזה? שום דבר. מנגד, שותפו של אבנרי, שלום כהן, היה חברי וחם ונהג לשחק אתנו פוקר".
 


צברתי אין סוף שעות אבנרי, יותר מאשר אשתו רחל שנפטרה, אבל מעולם לא ישבנו לכוס קפה. מעולם אי אפשר היה לנהל עמו שיחת רעים קצרה. פה ושם הוא הזמין אותי לביתו בתל אביב, אבל זה היה למטרה מוגדרת של הכננת כתבה ביחד. אבל ככה? שום קשר חברתי"


 
-ל"העולם הזה" היה גם עמוד שער אחורי חצי פורנוגרפי, עם בחורות חשופות חזה, וגם רכילות וסיפורים סנסציוניים, צהובים.

"לאותם ימים – שנות ה-50, ה-60 וה-70 – זה היה עיתון נועז. משהו ייחודי. גם כותרת כמו 'דופקים את השחורים' לא הייתה כותרת רגילה. עד שנת 55', אז באתי ל'העולם הזה', העיתון לא עסק בעירום. שני השערים של 'העולם הזה' עסקו בענייני פוליטיקה וחברה, שהתמקדו בנושאים שעיתונים אחרים לא כתבו עליהם. יום אחד צלצל אלי אדם בעל חברה להפצת סרטים. הוא סיפר לי שיש לו תמונות עירום של השחקנית זיוה רודן-שפיר, שפעלה בארה"ב. הוא דרש 50 לירות תמורת התמונות. שילמנו לו ופרסמנו את התמונה של רודן -שפיר.
 

שערים של השבועון העולם הזה

 
"זו הייתה תמונת העירום הראשונה שפרסמנו, אם כי על החזה של השחקנית שמנו פס שחור. מה אגיד לך? הגיליון הזה נחטף! ואז אבנרי וכהן אמרו: זה רעיון טוב. מעכשיו נפרסם תמונות עירום באופן קבוע בשער האחורי, של דוגמניות, שחקניות קולנוע וסטריפטיזאיות שיש להן קשר לישראל. ואכן, התפוצה של העולם הזה, עלתה מאז. העיתון היה מופיע בכל יום רביעי, אבל כבר ביום שלישי בערב אנשים נהרו לנקודת המכירה ברחוב דיזנגוף בתל אביב כדי לקנות את העיתון".
 
גישתו האנטי-ממסדית של "העולם הזה" והמלחמה התקשורתית שניהל השבועון נגד "השין בית" (השב"כ), הביאו להחלטה של איסר הראל, הממונה על שירותי הביטחון, לממן הוצאה לאור של שבועון מתחרה, בשם "רימון". השבועון הסנסציוני שהודפס בצבע, נועד לגרום לנטישת הקוראים את "העולם הזה" ונדידתם ל"רימון". אולם המהלך לא צלח, והשבועון נסגר תוך פחות משנתיים.
 
במוצאי שבת 30 בנובמבר 1957 אבדו עקבותיו של אלי תבור בתל אביב. הוא הופיע שוב כעבור כיממה וטען שנחטף על ידי אלמונים שחקרו אותו ואיימו עליו. "העולם הזה" האשים את השב"כ שהכחיש כל קשר לאירוע.
 
"הלכתי ברחוב בדרום תל אביב, ופתאום הגיחו לידי כמה אנשים, הכניסו אותי למכונית ולקחו אותי לאיזה חדר, שם החזיקו אותי", מספר תבור. "הם רצו להוציא ממני איפורמציה על 'חבורת הרלינגר', מעין מחתרת שנהגה להתכנס בקפה הרלינגר בתל אביב, שדגלה ברעיונות של "הפעולה השמית" (תנועה רעיונית שדגלה בהשתלבות מדינית של ישראל עם שכנותיה הערביות, ח.ב). השב"כ לא אהב את החבורה הזו, שכללה בין היתר את נתן ילין מור ובועז עברון.
 
-זו היתה חטיפה אמיתית?

"ב'דבר השבוע' רמזו שהחטיפה היתה מבוימת. אז הגשתי נגדם תביעה והיא הסתיימה בפשרה. המשפט התמסמס ומעולם לא הגיע לסיום".
 
– למה עזבת את "העולם הזה"?

"בשנות השבעים אבנרי היה חבר כנסת, והעורך בפועל הייתי אני. ב'העולם הזה' עבדו הרבה רמאים. יום אחד בא אלי אחד הכתבים, לא אגיד את שמו כי הוא בגילי ועדיין חי, עם סיפור ולפיו בדואי אנס מתנדבת מהולנד בקיבוץ בגליל. החלטנו לסקר את האירוע , מכיוון שעיתונים אחרים נמנעו לסקר אותו. שלחתי את פיטר הצלם לזירת האונס, אך הוא חזר ואמר שאין מה לצלם כי המתנדבת כבר חזרה להולנד. אז פירסמנו את סיפור האונס בלי תמונה. אחרי כן התברר לי שכלל לא היה אונס. באותו יום אמרתי לכתב שעבודתו אצלנו הסתיימה.
 
במקרה השני, פסלתי ידיעה שקרית על הקבלן גניש של אחד הכתבים שעבדו אצלנו, שגם את שמו לא אמסור כי הוא בין החיים. אז מה עשה אותו כתב? פנה לאורי אבנרי ושכנע אותו לפרסם את הכתבה. באותו לילה נסעתי לבית הדפוס ומחקתי את שמי שהופיע בגיליון 'העולם הזה' כעורך. אבנרי ראה את המחיקה רק אחרי יומיים. הוא אמר לי: 'אני מבין שזו התפטרות'. השבתי: 'כן'. התפטרתי בלי שתהיה לי עבודה. ל'העולם הזה' חדרו כתבים שמטרתם לא היתה באמת עשיית עיתונות, אלא סחיטה או עשיית רווחים באופן לא חוקי. לפחות שניים מהם נשלחו לכלא".
 


"היום כל העיתונות הישראלית נשכנית כמו 'העולם הזה'. היום ל'העולם הזה' לא היה מקום, מה גם שהיום כבר אין צנזורה כפי שהייתה אז. התחרות בין העיתונים, כולל בין ערוצי הטלוויזיה ותחנות הרדיו, מביאה לכך שכלי התקשורת מעיזים יותר כיום, אפילו יותר מ'העולם הזה'"


 
-ועברת לידיעות אחרונות.

חודשיים אחרי שעזבתי את 'העולם הזה', קיבלתי טלפון מאיש מופלא: דב יודקובסקי, העורך של ידיעות. הוא קרא לי לפגישה בביתו ברמת גן וכיבד אותי בקוניאק. אמר לי שהוא רוצה שאעבוד בידיעות. הוא גם אמר שבמשך השנה הראשונה אקבל משכורת ולא אעבוד בפועל, חוץ מזה שהוא שלח אותי לקנדה כדי שאעשה תחקיר על פרושינובסקי, מאותה כת דתית בקוויבק. אחרי שנה התחלתי לכתוב בעיתון בכל תחום. התמקדתי בין היתר בפעילותו של אייבי נתן, אותו לוויתי במסעותיו. אני זה שהמציא את אייבי נתן".
 
– הזיכרון שלך מאורי אבנרי הוא מורכב. לכן גם לא באת לאשכבה שלו לפני שנה?

"נכון. בראייה לאחור, זו לא רק התקרית הנוגעת לכתבה שהוא פרסם ב'העולם הזה' מאחורי גבי והמשפט הזה שהוא הפטיר: 'אני מבין שזו התפטרות'. וזה לא רק האופי המסוגר שלו. אלה גם תנאי השכר הירודים שהיו נהוגים שם, שהיו כרבע ממה שמקבל עיתונאי בכלי תקשורת אחר, ובלי הפרשה לפנסיה ולקרן השתלמות ובלי תנאים סוציאליים. אבנרי פשוט רימה אותי. הוא לא ראה מעבר לעיניים שלו. לא היה אכפת לו מהעובדים שלו. אני חייב תודה ליודקובסקי, שבזכותו יש לי בכלל פנסיה.
 
-למה עזבת פתאום את העיתונות ועברת לכתיבת תסריטים?

"זה לא מעבר כל כך חד. יש דימיון בין כתיבה עיתונאית לכתיבת תסריטים. בשני המקרים נדרשת כתיבה דרמטית, מעניינת עם מסר ברור. למעשה התחלתי לעשות חלטורה בתחום התסריטאות עוד ב-67', במלחמת ששת הימים. לא למדתי קולנוע, אבל מפיצי סרטים פנו אלי כדי שאכתוב תסריטים וזה הפך לתחום שהתאהבתי בו, אבל זה לא במקום עיתונות. כתבתי תסריט לסרט "כל ממזר מלך" בשנת 68', סרט שזכה להצלחה אדירה, וכך התפרסמתי כתסריטאי. הסרט השני היה 'צ'רלי וחצי' ובעקבותיו 'חגיגה בסנוקר' 'אסקימו לימון' וכל השאר .'אסקימו לימון' זכה למיליון צופים כשמדינה היו רק 3.5 מיליון תושבים".
 
-נעלבת שכינו את הסרטים האלה "סרטי בורקס"?

"לא נעלבתי. להיפך, שמחתי בזה. זה היה חלק מהאידיאולוגיה שלי. הייתי גם פעיל חברתי, במיוחד למען המזרחים, והצטרפתי למפלגת 'תמי' שהקים אהרון אבו-חצירא. הסרטים האלה האירו פן חשוב בחייהם של המזרחים ועודדו אותם להתגאות במורשתם, עוררו בהם גאווה וכבוד עצמי. עובדה שהמזרחים מזדהים אתם".

1 תגובה

אולי יעניין אותך לקרוא גם:

תגובות פייסבוק

השאר תגובה

כתובת הדוא"ל שלך לא תפורסם. שדות חובה מסומנים ב- *

בטל תגובה

1 תגובה

  • נדן
    12 ביולי 2019 @ 2:39 am, 2:39 am

    מרתק חיים!

    הגב

כנס אילת לעיתונות 2018

הרשמו לניוזלטר

קבלו מדי שבוע אל תיבת הדואר האלקטרוני שלכם מבחר כותרות, ידיעות, כתבות ומאמרים בנושאי תקשורת ועיתונות מהארץ ומהעולם.