728 x 90
728 x 90
728 x 90
728 x 90

"לא יגלה עתונאי"

"לא יגלה עתונאי"
אילוסטרציה: pixabay

ספר השנה תשמ"ג, 1983: למי ובאילו מצבים אסור לגלות מקור מידע? אם קיימים יוצאים מן הכלל הזה? ולשם הגנה על אילו אינטרסים יש צורך בחיסיון עיתונאי?

"ספר השנה" של העיתונאים היה מפעל עיתונאי-ספרותי של אגודת העיתונאים בתל אביב. בסדרת ספרי השנה הופיעו 52 כרכים: הראשון – בשנת תש"ב (1941-2), האחרון – בשנת תש"ס (2000-1999). סדרת ספרי השנה כוללת חומר בסיסי רב חשיבות על ההתרחשויות בתקשורת הישראלית (הכתובה והאלקטרונית) ועל השינויים המפליגים שחלו בה במהלך עשרות שנים.
 

 
מובא כאן כלשונו מאמרה של ד"ר דינה גורן, כפי שהופיע ב"ספר השנה" של העיתונאים תשמ"ג 1983. ד"ר דינה גורן, (9 ביוני 1930 – 15 בפברואר 2018) הייתה עיתונאית, האישה הראשונה בישראל ששימשה בתפקיד עורכת חדשות בעברית בקול ישראל, מרצה וחוקרת בנושא תקשורת, מחלוצי לימודי התקשורת בישראל.
 


 
לגבי העתונאים בישראל אין בעיית החיסיון בגדר בעיה בוערת: מחוייבותם שלא לגלות את מקורותיהם מעוגנת עמוקות בנוהל המקובל, ובאה לכלל ניסוח מפורש בסעיף 8 של תקנון האתיקה המקצועית של מועצת העתונות: "לא יגלה עתונאי מקור ידיעה אם מוסר הידיעה ביקש שלא לגלותו. חייב עתונאי להקפיד על שמירת סודות המקצוע והמפעל בו הוא עובד. לא יפרסמו עתונאי או עתון ידיעה שלגביה הוסכם כי אינה לפרסום…"
 
אומנם אין הזכות לחיסיון עתונאי מוכרת על-ידי המחוקק הישראלי, ועתונאים אינם נמנים עם אותם בעלי המקצוע הספורים שהחוק מכיר בזכות החיסיון שלהם. מכאן שהסעיף האמור בתקנון האתיקה עומד בסתירה לחוק. אולם בפועל ממש לא הועמדה השאלה במבחן משפטי אלא בהזדמנויות בודדות, וגם אז לא נפסקה הלכה ברורה בענין. זוהי, אגב, דוגמה אחת, ויש אחרות, לנטיה הקיימת כמדומה אצלנו שלא להגיע לניסוחים מחייבים בכל הנוגע לשאלות של חופש העתונות (נטיה, שבהעדרו של עיגון בחוק לחופש זה, יש לברך עליה).
 
מצב דומה קיים במספר מדינות אחרות, שגם בהן קיים ניסוח מפורש של חובת החיסוי בתקנון האתיקה המקצועית, ואין לדבר ביטוי בחוק. באנגליה למשל אין זכר לחיסיון בשום חוק, ואילו בארצות-הברית מורכב המצב יותר – ב-26 מן המדינות קיימים חוקי חיסיון, אך עד כה לא קיים חוק פדראלי בנדון, ובית המשפט העליון של ארצות הברית שלל בפסיקתו את עיקרון החיסיון. בארצות אלרופה קיימת נטיה ברורה יותר לקבוע חוקי חיסיון, והביטוי המפורש ביותר לכך מצוי בחוק האוסטרי.
 
אולם אין בכוונתי לעסוק בתאור השוואתי של חוקי-החיסיון בארצות השונות: ולכן לא אפרט בנושא זה.
כאמור, אין בעיית החיסיון העתונאי בגדר נושא אקטואלי העומד על סדר יומנו הציבורי ומשום כך, כנראה, גם לא היתה סיבה להתפנות לטיפול בניסוח הכוללני שבו נוסח הסעיף האמור בתקנון ולשאלות הנוקבות מאוד המתעוררות בקשר אליו, כמו למשל, למי ובאילו מצבים אסור לגלות מקור מידע, ואם קיימים יוצאים מן הכלל הזה? כיצד ניתן להגדיר בדיוק על מי חל האיסור לגלות מקור? ולשם הגנה על אילו אינטרסים יש בה צורך? בשאלות אלה -אנסה לדון. היות ובניגוד למצב אצלנו ובאנגליה, אין אין בתי-המשפט בארצות-הברית נרתעים מלקבוע הלכה בנושא, אזדקק למיספר דוגמאות מן הפסיקה האמריקאית. דוגמאות מן הפסיקה האמריקנית. בהמשך אנסה גם לברר אם צריכים העתונאים עצמם להיות מעוניינים בקיומו של החיסיון והאם היתור עליו אומנם יביא לפגיעה ביכולתם לאסוף מידע ולהביאו לציבור.
 

למי, ובאילו מצבים, אין לגלות מקור מידע

סעיף 8 של תקנון האתיקה קובע כאמור "לא יגלה עתונאי…"
 
אין הסעיף מבהיר אם הכוונה לאיסור מוחלט או שמא אין המלים "לא יגלה" מתייחסות אלא לגילוי המקור באמצעות הפרסום בעתונות. ממה שנאמר בהמשכו של אותו סעיף בתקנון ניתן אפילו להסיק כי זהותו של המקור היא בגדר סוד מקצועי או סוד של המערכת שאין מניעה לגלותו במסגרת זו, תקנון האתיקה של עתונאי ארצות-הברית מבהיר סוגיה זו הרבה יותר. שם נאמר כי "עתונאים יסרבו לגלות מידע סודי, או את מקורותיהן של ידיעות שנמסרו על בסיס של אמון בבית-המשפט או בפני כל גוף שיפוטי או גוף המוסמך לנהל חקירה משפטית…" ומכאן שכוונת הסעיף היא בראש ובראשונה למצבים שבהם נדרשים עתונאים לגלות מידע שברשותם או מקור של מידע שאותו כבר פרסמו בפני בית-משפט או גוף שיפוטי אחר.
 
במקום שבו עשויים עתונאים להדרש לגלות מידע כזה, ולתת את הדין במקרה שיסרבו, יש לאיסור הכלול בתקנון האתיקה תוקף רב הרבה יותר מאשר אצלנו.
 
ואמנם, במהלך חמש-עשרה השנים האחרונות ארעו בארצות-הברית לא פחות מ-80 מקרים שבהם הושמו עתונאים במאסר על סירוב לגלות את מקורותיהם. אחד מהם, ויליאם פָאר מ"לוס אנג'לס הראלד-אקזמינר" נכלא ל-46 יום בעוון ביזיון בית-המשפט על סירובו לגלות כיצד הגיע לידיו תצהיר מסויים בקשר למשפטו של צ'ארלס מאנסון.
 
מראשית המאה ועד שנת 1968, לעומת זאת, ידוע רק על 17 מקרים אשר בהם נאסרו עתונאים על סירוב לגלות מקורות. העליה התלולה שחלה בענין זה משנות הששים ואילך קשורה כנראה בעובדה שבתקופה זו החל להסתמן בארצות-הברית תהליך גובר והולך של הידוק הקשרים בין העתונות לבין מה שמכונה "תרבות הנגד", לאמור, אירגונים כמו "הפנתרים השחורים" ואירגוני התנגדות פוליטיים אחרים, וכן גם בין עתונאים לבין חוגים הדורשים להתיר צריכת סמים. ואומנם, פסק-הדין הקובע בסוגיה שלפנינו, שניתן על-ידי בית המשפט העליון של ארצות-הברית בשנת 1972עוסק בשלושה עתונאים שונים שנדרשו לגלות מידע בנושאי "פנתרים שחורים" וסמים. בית המשפט לא הכיר בתביעתם לחיסיון עיתונאי ודחה את טיעונם כי חיובם להעיד בפני בית-משפט או ועדת-חקירה משפטית יש בו כדי לפגוע בחופש העתונות כפי שהוא נקבע בתיקון הראשון של החוקה האמריקנית.
 

החיסיון ושלבי העבודה העיתונאית

אחת השאלות שהתעוררו בקשר לפסק דין שה של בית-המשפט העליון באצות-הברית היא השאלה האם חלה הגנתו של עיקרון חופש העתונות על כל שלבי העבודה העתונאית, כלומר איסוף החדשות, עריכתן ופירסומן, או שמא אין הוא בא להגן אלא על השלב האחרון, הוא שלב הפירסום? השופט שטען כי ההגנה דרושה קודם כל בשלב הראשון, הוא שלב האיסוף, שכן, כדבריו, כתב הינו טוב רק במידה שמקורותיו טובים, נשאר בדעת יחיד.
 
דעתו של בית המשפט העליון, שלפיה אין התיקון הראשון בא להגן על כל שלבי העבודה העתונאית, אלא על שלב הפירסום בלבד, באה לידי ביטוי גם בפסק-דין מאוחר יותר, שבו נדחה הטיעון כי סודיותם של שיקולי המערכת מוגנת מכוח התיקון הראשון של החוקה. פסיקה זו ניתנה בהקשר לתביעה על הוצאת לשון-הרע שהגיש גנרל בדימוס נגד עורכה של כתבה ששודרה בתכנית הטלוויזיה "60 דקות" של רשת סי.בי.אס. (ושתוכנה פורסם גם בירחון "אטלנטיק"), ואשר נאמר בה שהגנרל אינו דובר אמת.
 
כדי שיוכל איש ציבור מסוגו של הגנרל לזכות בפיצויים על לשון הרע עליו להוכיח כי הכתב פעל בזדון ומתוך כוונה להרע לו. על מנת לברר אל נכון שאלה זו בקשו פרקליטיו של הגנרל לחקור את הכתב על מנת לקבוע מה היו שיקוליו בעת עריכת הכתבה. סירובו של הכתב לגלות את שיקוליו, בטענה של חיסיון מכוח התיקון הראשון, נדחה בערכאה הראשונה, אושר בבית-המשפט לעירעורים, אך נדחה סופית על-ידי בית-המשפט העליון.
 
סעיף 8 של תקנון האתיקה של מועצת העתונות בישראל מחיל את חובת החיסיון גם על שלב העריכה בעבודת העתונאי, שכן נאמר בו מפורשות כי "חייב עתונאי להקפיד על שמירת סודות המקצוע והמפעל בו הוא עובד".
 

באילו מצבים עשוי העתונאי להדרש לגלות את מקורותיו

כפי שראינו עשויה שאלת החיסיון לעלות בהקשרים שונים ולהגיע למבחן משפטי. היא עשויה להתעורר כאשר מבקש גוף משפטי לחקור עתונאים שיש להם מידע על פעילות המנוגדת לחוק, ובכלל זה פעילות פוליטית של גורמים המתנגדים לשלטון. במקרים אחרים עשויים עתונאים להדרש להעיד בקשר לתביעות על הוצאת לשון הרע כאשר, במיקרה זה, הוויתור על החיסיון שנדר לקידום אינטרס אישי של התובע. כמו-כן עשויים עתונאים להחקר במהלכם של משפטים פליליים רגילים.
 

בקשר לכך ראוי להזכיר את פרשת כתב "ניו"יורק טיימס" מ. פארבר, שהיה אחד העדים המרכזיים במשפט שבו הועמד לדין רופא מנתח מניו-ג'רסי בעוון רצח חולים במשפט שזכה לכינוי "משפט הקוּרְרֶה" על-שם הרעל שבשימוש בו הואשם הרופא.
 
המעשים שבגינם הועמד הרופא לדין ארעו זמן ניכר לפני המשפט, והסיבה העיקרית להגשת התביעה היתה הופעתה של סידרת כתבות, פרי עטו של פארבר, ושבהן כוונה אצבע מאשימה כלפי הרופא. במהלך המשפט דרש סניגורו של הרופא מפארבר שיעמיד לעיונו את החומר שאסף בעת הכנת הכתבות. פארבר דרש שהפרקליט יפרט איזה חומר בדיוק הוא מבקש, וזה השיב כי לא יוכל לפרט היות ואינו מכיר את החומר, אך הסכים שהחומר יועבר לידי השופט שישב בדין. פארבר ופרקליטיו סרבו להסכים אף לכך, ואז פסק בית-המשפט שפרבר ייאסר עד שיאות להעמיד את החומר לרשותו, ואילו את "ניו-יורק טיימס", שעמד מאחרי הכתב, קנס בסכום של 100,000 $ ועד 500 $ לכל יום שבו יתמיד הכתב בסירובו. כעבור ארבעים יום שבהם ישב פארבר בכלא נסתיים המשפט בזיכויו של הרופא, ופארבר שוחרר.
 

על התנהגותם של הכתב ושל עתונו בפרשה זו הושמעה ביקורת מפי רבים. במיוחד גונה השיקול שבשמו הועדף אינטרס מקצועי של העתונאי על זכותו האלמנטארית של נאשם להוכיח את חפותו. העובדה שעצם האישום היה, במקרה זה, במידה מכרעת פרי כתבותיו של העתונאי הנוגע בדבר, ממחישה את הדילמה הקשורה בשאלת החיסיון במלוא חריפותה. בניו ג'רסי, אגב, קיים חוק המעניק חיסיון לעיתונאים.
 
כפי שמתברר מ"משפט הקוררה", אחד המבחנים שעל פיהם ניתן להתייחס לשאלת החיסיון הוא מהותו ועדיפותו של האינטרס שלשם הגנה עליו נדרש החיסיון. כאשר, למשל, מדובר ביכולתה של העתונות למלא את תפקיד מבקרת השלטון וחשיפת מחדליו, וכאשר, לשם מילויין של משימות אלה נדרש העיתונאי להבטיח הגנה למקורותיו, קיימת כמובן זיקה הדוקה מאוד בין עיקרון חופש העתונות לבין הדרישה לחיסיון עתונאי. אם ידרש עתונאי לגלות מידע ומקורות בכל עח שהשלטון ידרוש זאת ממנו, יסתמו מקורותיו והוא לא יוכל למלא את תפקידו, ובכך תהיה פגיעה באינטרס של הציבור בקיומה של ביקורת עתונאית על דרך תיפקודו של המימשל.
 
מצד שני, ספק רב אם טובת הציבור מחייבת שתינתן הגנה מכוח החיסיון העתונאי לאנשים שעברו על החוק, כך שיוכלו להמלט מעונש. כמו כן קשה להצדיק את החלתו של עיקרון החיסיון במקרים שבהם יש בו בכדי לשבש את תהליך הוצאתה לאור של האמת. בהקשר זה גם מתעוררת השאלה הכללית יותר והיא, באיזו מידה אמנם ראוי להעניק את הגנתו של החיסיון לאנשים שמשתמשים בעתונות לשם קידומם של האינטרסים שלהם עצמם, והאם במקרה זה אמנם יש מקום לניסוח החלטי של חובת החיסיון כמו זה המצוי בסעיף 8 של תקנון האתיקה שלנו.
 
בהמשך לדיון בשאלת האינטרס, ראוי גם לדייק ולשאול לשם מה בדיוק באה הדרישה לחיסיון. האם היא נועדה להגן על המידע עצמו, משום היותו רגיש ובהעדר החיסיון הוא לא יגיע לעתונאי, או שמא נדרשת ההגנה בגלל פגיעותו של המקור.
 
ובמקרה כזה, שמא ראוי להפוך את שאלת פגיעותו של המקור לשיקול מרכזי בהחלטה אם לקיים את החיסיון או לוותר עליו. במלים אחרות: אם קיים אינטרס ציבורי בהשגתו של מידע מסויים, אשר לא ניתן יהיה להשיגו ללא הבטחה של חיסיון בגלל פגיעותו של המקור, יש להבטיח שאכן יקויים החיסיון. אולם במקרה שהמקור אינו פגיע, והוא מבקש לשמור על סודיות מגעיו עם העתונאי משיקולים של נוחות או משיקולים אישיים אחרים, אין הוא זכאי להגנה כזאת. בהקשר זה מן הראוי גם להודות כי ההתחייבות שלא לגלות מקור משרתת לא אחת את העתונאי לא פחות מאשר את המקור עצמו. במצב של התחרות חריפה על מקורות מידע, המתחייבת מעצם אופיה של העבודה העתונאית, נודעת כמובן חשיבות רבה לבלעדיותם של מקורות, וגם אינטרס זה זוכה להגנה מקיומו של החיסיון העתונאי.
 

מי נחשב כמקור ידיעה

בשלב זה מן הראוי ללבן מעט יותר למה הכוונה כאשר אנו נזקיים למונח "מקור ידיעה". התשובה על כך היא לכאורה פשוטה, וכל עתונאי מסוגל לענות עליה. אולם, לצורך הניתוח, יש לדייק ולהבחין בין מקורות שונים, והפעם לא על-פי הקריטריון של האינטרס שלהם בהעברת המידע, אלא על-פי מידת תרומתם לפעילותו של העתונאי.
 
על-פי מבחן כזה ברור שאין דינו של מקור כמו "גרון עמוק" הידוע מפרשת ווטרגייט – אשר זכה להגנה מוחלטת וכנראה גם נצחית, כדינו של מקור ש"תרומתו" מסתכמת ברמז חד-פעמי.
 
"גרון עמוק" היה בחזקת מקור קבוע שהזין את וודוארד במשך חודשים ארוכים, והוא שכיוון במידה רבה את מהלך סיקור הפרשה כולה בידי "ואשינגטון פוסט".
 
במקרה זה שמר הכתב שקיים עמו את הקשר על סודו אפילו מפני הממונים עליו במערכת, ונראה שזו הסיבה שבגללה דרש עורך העתון לאמת בעזרת מקורות נוספים את המידע שהֶגיע באמצעותו.
 
בעיית האימות קיימת כמובן ביתר שאת בקשר עם מקורות חד-פעמיים, המעמידים לרשות הכתב שביב של מידע, או רמז בלבד, שיש בו כדי להעלותו על כיוון חקירה מסויים, שבו ילך אחר-כך בכוחות עצמו או בעזרת מקורות אחרים. לעומת זאת אין כמעט בעיה של אימות כאשר המקור מעמיד לרשות העתונאי חומר המצוי ברשותו (זאת כמובן בתנאי שבידי העתונאי היכולת לוודא כי המדובר במסמכים אותנטיים).
במיקרה כ משמש למעשה העתונאי אמצעי בידי המקור כדי להביא בעזרתו את החומר לידי פירסום. דוגמה ידועה לכך היא פרשת מסמכי הפנטגון שהועברו לעתונאי ניל שיהאן מ"ניו-יורק טיימס" על ידי הד"ר דניאל אלסברג. דוגמה אחרת, קרובה יותר, הוא החומר שהעביר בשעתו הגיאולוג דוד ניב לידי יונה שמשי מ'"דבר" בפרשת "נתיבי נפט".
 

על פי מה תוגדר הזכות לחיסיון

אחת הסביות שבגללן קיימת רתיעה מניסוחם של חוקים המסדירים את שאלת החיסיון העתונאי, קשורה בקושי להגדיר למי בדיוק תינתן הגנה כזאת. קושי כזה אינו קיים כמובן במה שנוגע לתקנון של אתיקה מקצועית , המחייב, על יפי ההגדרה, את מי שבוחר לקבל עליו תקנון זה. אולם, הגדרה בחוק של זכות שתהיה שמורה לעחונאים מחייבת לפרש מיהו עתונאי, והגדרה כזאת כמוה כהבלה של חופש העתונות. זאת ועוד: גם עצם הרעיון של קביעתה בחוק של זכות יתר המיועדת לעתונאים, עומד בניגוד לתפיסה שעליה מושתת חופש העתונות. נימוק נוסף להתנגדות לקביעה בחוק של החיסיון העתונאי קשור בעובדה שישנם גם עיסוקים אחרים, שתרומתם לביסוסו ולקיומו של שלטון דמוקראטי או של חרויות הפרט היא לא פחות חשובה מזו של העתונאים. הגבלתה של הגנת החיסיון לעתונאים בלבד, והצגתה כאינטרס של מי שנמנה עם אירגון מסויים או עם בעלי מקצוע מסויים, היא איפוא בגדר פגיעה באינטרס חברתי שאותו אמורה העתונות לקדם.
 
על בעייה זו בא לענות חוק החיסיון שהתקבל במדינת דלוואר בארצות-הברית, שם הוא חל לא רק על עתונאים אלא גם על מדענים ואנשי חינוך, או כלשון החוק "על כל מי שעיסוקו קשור בהפצתם לציבור הרחב של מלים, צלילים או תמונות, בכל אמצעי שהוא…" ביסודו של ניסוח זה מונחת התפיסה שיש להגדיר את חלותו של החיסיון במונחים של התפקיד שעל עושהו הוא אמור להגן, ולא במונחים של מי שממלא תפקיד זה.
 

האם משרת החיסיון העתונאי את יכולתה של העתונות לתפקד

המחוייבות להגן על סודיותם של מקורות מידע מעוגנת כל-כך עמוק בנוהג העתונאי עד כי רגילים לראות אותה בחזקת אקסיומה. לכן אין זה מקובל לשאול אם אומנם מקדמת המחוייבות הזאת באמת את יכולתם של העתונאים ואת יכולתה של העתונות בכלל למלא את תפקידיהם? או שמא היא גוררת אותם לעיתים למתן יד לפירסומו של מידע שנועד לקדם את מטרותיו של מוסר המידע? האם אין ההסכמה לקיים ללא תנאי את סודיות המקור פוגעת באמינותה של העתונות ובזכות הציבור לדעת? ולבסוף, האם יש בכלל צורך במחוייבות או שמא ימשיך המידע לזרום גם בלעדיה?
 

כפי שלימדונו חז"ל, יש להביא דברים בשם אומרם, וגם כל עתונאי מתחיל לומד לדעת כי מקורה של ידיעה הוא, בדרך-כלל, חלק בלתי נפרד ממנה וכי האפשרות לייחס מידע למקור מהימן היא שמקנה לידיעה את אמינותה. משום כך עדיף תמיד לפרסם ידיעות תוך ציון מפורש של המקור וציטוט מדוייק ככל האפשר של דבריו. העתונאים עצמם מדגישים תמיד את הקשר בין אמינותו של מידע לבין גילוי זהותו של האדם שבו מדובר, ומסתמכים על כך, למשל, בהקשר לפרסום שמות חשודים או ביחס לידיעות שזיהוי המעורבים בהן הוא בגדר חדירה לפרטיות.
 
יתר על כן, גם לציבור מהווה מקור המידע חלק חשוב ובלתי נפרד ממנו, שכן רק על יסוד הכרת המקור לידיעה ניתן להעריך כראוי את משמעותה. הסתרת זהותו של מקור, מתוך היענות לדרישות שלו, היא איפוא לא אחת בחזקת פגיעה מפורשת בזכותו של הציבור לדעת וביכולתו להעריך נכונה את המידע שהוא מקבל. זאת ועוד: נכונותו של עתונאי להסכים מראש להתניית העברתו של מידע במחוייבות שאותה קבע המקור, יוצרת העדפה לטובתו של האחרון ביחסי הגומלין המתפתחים בין שני הצדדים. מכוחה של עדיפות זן עלול העתונאי למצוא את עצמו במצב שהו יהפוך כלי להפצת גירסותיו של המקור. זה מחיר כבד והשאלה היא אם באמת יש צורך לשלמו או, במלים אחרות, האם סירובם של עתונאים להתחייב מראש שלא לגלות מקור, יביא בהכרח לסירוב מצד המקור לשתף עמם פעולה.
 
על שאלה זו קשה כמובן, לענות, במידה שיש מקום להשוואה — מן הראוי להזכיר כי . על פי עדות אנשי "ניו"יורק טיימס" לא התמעטו ההדלפות לעתון בעקבות פרשת פארבר. סיימור הרש, מי שחשף את פרשת מאי-לאי ונחשב לאחד מטובי העתונאים-החוקרים בארצות-הברית, טוען כי בעקבות פסיקתו של בית-המשפט העליון בשנת 1972 בענין החיסיון העתונאי, לא רק שלא פחת מספר ההדלפות, אלא שמספרן עלה. ואומנם, "גרון עמוק" החל לפעול לאחר מתן פסק-הדין ההוא (שניתן בסוף יוני 1972) ודווקא בתקופה שבה הרבתה העתונות לדון במשמעותה של פסיקת בית-המשפט העליון בנושא הגנת סודיותם של מקורות. קשה להניח כי הביטחון שזהותו לא תתגלה, הוא שמניע מישהו למסור מידע לעתונאי.
 
בדרך-כלל יש לכך טעמים חשובים יותר, הקשורים בטיבו של המידע ובתוצאות שמבקש המקור לחולל על-ידי מסירתו לעתונות. משום-כך ראוי שהעתונאים מצידם ישקלו בכל מיקרה לגופו, ולא יקבלו על עצמם מראש וללא תנאי התחייבות שלא לגלות את מקורותיהם.
 
בכל האמור לעיל, אין בכוונתי לטעון שאין כלל מקום ליחסי אמון בין עתונאים למקורותיהם. כל בר-דעת מכיר ויודע כי בהעדרם של יחסים כאלה תיפגע יכולתה של העתונות להגיע למידע רב וחשוב, ותתקפח זכותו של הציבור לדעת.
 
כל שניסיתי לעשות הוא להעלות כמה הרהורים בשאלת החיסיון העתונאי, שבעקבותיהם יתעורר דיון בנושא, ואולי אף יוכנסו שינויים בניסוחו של סעיף 8 בתקנון האתיקה של מועצת העתונות.

אולי יעניין אותך לקרוא גם:

תגובות פייסבוק

השאר תגובה

כתובת הדוא"ל שלך לא תפורסם. שדות חובה מסומנים ב- *

בטל תגובה

כנס אילת לעיתונות 2018

הרשמו לניוזלטר

קבלו מדי שבוע אל תיבת הדואר האלקטרוני שלכם מבחר כותרות, ידיעות, כתבות ומאמרים בנושאי תקשורת ועיתונות מהארץ ומהעולם.