728 x 90
728 x 90
728 x 90
728 x 90

על לשון העתונות

על לשון העתונות
משמאל: גיליון דבר, 3 בנובמבר 1930. מימין: גיליון דבר, 1 ביוני 1975מקור: הספריה הלאומית

ספר השנה תשל"ו, 1976: מה קרה לה ללשון-העתונות שלנו בין 1930 בין 1975? פחות לועזית, יותר מליצות, ניכור מהמקורות וחידושים בלי גושפנקה של האקדמיה

"ספר השנה" של העיתונאים היה מפעל עיתונאי-ספרותי של אגודת העיתונאים בתל אביב. בסדרת ספרי השנה הופיעו 52 כרכים: הראשון – בשנת תש"ב (1941-2), האחרון – בשנת תש"ס (2000-1999). סדרת ספרי השנה כוללת חומר בסיסי רב חשיבות על ההתרחשויות בתקשורת הישראלית (הכתובה והאלקטרונית) ועל השינויים המפליגים שחלו בה במהלך עשרות שנים.

 

 
מובא כאן כלשונו מאמרו של חיים איזק, כפי שהופיע ב"ספר השנה" של העיתונאים תשל"ו 1976.
 
חיים איזק (8 באפריל 1921, א' בניסן תרפ"א – 25 במרץ 1987, כ"ד באדר תשמ"ז) היה עיתונאי ועורך, איש "דבר", לשונאי ומתרגם עברי פורה של ספרי עיון וסיפורת מגרמנית ואנגלית. חתן פרס טשרניחובסקי לתרגומי מופת (תשכ"ט-1969), פרס סוקולוב לעיתונות (תשמ"ד-1984) ופרס גתה (1986).
 


 

דיפדפתי בעתונים עבריים מלפני שלושים וחמש שנים כדי לבדוק, מה קרה לה ללשון-העתונות שלנו בין 1930 – לשם הדיוק : גליונות "דבר" של השבוע הראשון בנובמבר 1930 – ובין 1975. בחרתי את התאריכים דרך שרירות גמורה. נובמבר 1930 לא היתה בו שום נקודת-התחלה מבחינת הלשון. מועד זה רק מרוחק דיו ליתן מירווח של השוואה. ועוד אוסיף, שרשמתי את רישומִי מתוך גליונות העתון של אותו שבוע בלי שום יומרה לדיוק או לפירוט מדעי, ובעצם רשמתי רק מלים ושימושי-לשון שתפסו את עיני.
 
כבר בעיון ראשון מצאתי מירקם שמבחינות רבות הוא שונה מלשון-העתונות של ימינו, אם כי השוני הזה בדרך-כלל אינו גדול עד כדי להכביד על ההבנה, כדרך שיש ודאי מן הקושי לבן-ימינו בקריאת עתונים עבריים ממוצאי המאה שעברה. זוהי עברית חיה ושוטפת וחריגותיה מלשון העתונות של זמננו דומה שאינן ממהותה אלא כמין לוואי לה. אני מנסה לערוך את התרשמותי לפי סדר נושאים מסויים.
 

מה בין 1930 לבין 1975?

מלים לועזיות: בסעיף זה בולטים מאוד ההבדלים. כותבי 1930 מרבים להשתמש במלים כגון פוליטיקה ופוליטי, קונסטיטוציה, אימפורט, אקספורט, דיאגנוזה, ואפילו ואפיל המלה "נציונאליסטי" עדיין משמת בערבוביה עם "לאומי". בעברוּת הלעז בתחום הזה – אף לגבי מונחים בין-לאומיים – חלה תמורה גדולה מאוד.
 
מליצה: המליצה העברית, השאובה מן המקורות, עדיין נפוצה מאוד ב-1930. קצת דוגמאות: "שמו פעמיהם", "מאיזו חוליה יתמלא הבור הזה", "קול כאוב מוועידת האימפריה", "אוסטריה בכף קלע של בחירות".
 
לשון ארכאית ולמדנית: למשל: "ההון היהודי יאמר אי-אפשי"; "קיימא לן"; "הני טפליא"; "אין בריה בלתי-אם"; "לבלי לתת"; "אליו ישעה"; "אוסרים את הקרב נגד האנטישמיות".
 
הנטייה בצורה הנקבית – "נה" שכיחה מאוד: "תפרוצנה מהומות"; "הממשלות תאלצנה".
 


מקום מיוחד בין מלים אלה שנעלמו מלשון העתונות תופסת המלה : זין, זיון, הזדיינות. מלה שהיתה כשרה לגמרי במשמעותה המקורית של כלי-נשק או ציוד והצטיידות בנשק (בעתוני 1930: "שאלת הזיון הימי"; "אנגליה מקמצת בזיון") נתבטלה לחלוטין משום שנתייחדה בלשון-הדיבור כביטוי ווּלגארי ל"בעילה" ושום כותב-עברית שוב אינו יכול להתעלם משימוש זה


 
שימושי-לשון שנעלמו: הרבה שימושים שהיו מקובלים, כנראה, באותו זמן נעקרו במרוצת הזמן, ויש להניח, שלמדקדקים ולמתקני-השגיאות היה חלק רב בהתפתחות זו. דוגמאות אופייניות: "לרגלי הפוליטיקה" ; '"להריק את המושג מתוכנו" ; "המנה הכי הגונה"; "המהירות הכי אפשרית"; "בתור אחד האחראים" ; 'מילואו של התפקיד' ; "ביאור" במקום "הסבר" של ימינו ו"מידה ידועה" במקום "מסויימת".
 
כאן יש להעיר, כי כמה וכמה מן השימושים הללו, שנעלמו מו הלשון הכתובה, נשתמרו בלשון הדיבור, כפי שכקרה, למשל, למלה "הכי" (שמקורה דווקא בצירוף מקראי, אך נתייחדה היום בעיקר לרובד לשון-הילדים), או למלה "בתור", שנדחתה מפני המלה "כ..".
 
מקום מיוחד בין מלים אלה שנעלמו מלשון העתונות תופסת המלה : זין, זיון, הזדיינות. מלה שהיתה כשרה לגמרי במשמעותה המקורית של כלי-נשק או ציוד והצטיידות בנשק (בעתוני 1930: "שאלת הזיון הימי"; "אנגליה מקמצת בזיון") נתבטלה לחלוטין משום שנתייחדה בלשון-הדיבור כביטוי ווּלגארי ל"בעילה" ושום כותב-עברית שוב אינו יכול להתעלם משימוש זה. "חימוש", "לחמש" ו"להתחמש" -באו בימינו במקומן.
 
ואריאציות: יש שימושי-לשון המקובלים עכשיו, שהיו נוהגים גם ב-1930, אבל בשינוי מה, כגון: הזהרה, השלייה. הופעות-לוואי, גזעיים (במקום גזעניים).
 

הכתיב החסר – שהתמלא

כתיב חסר: הכתיב החסר היה נפוץ הרבה יותר משהוא כיום, ואף כי גם בעתונינו כיום אין כללי-כתיב אחידים, הרי לפני שלושים וחמש שנה היה הבלבול וחוסר-העקיבות רבים יותר לאין-שיעור. אני קורא: "הרגו וענו"; "קבלו על עצמם" וכדומה.
 
נדמה לי, שלקט קצר זה יש בו כדי לתת מושג-מה על אופיה של לשון העתונות בתחילת שנות השלושים, ואין אני מניח, שהיו הבדלים מהותיים בין מילונו של "דבר" ובין מילונו של "הארץ" ('"דואר היום" של איתמר בן-אב'"י קובע לעצמו מקום מיוחד, בעיקר בגלל חדשנותו הפרטית של העורך).
 
מה טיבה של לשון העתונות העברית בימינו? מה זיקתה ל"מקורות"? מה השפעה היא יונקת מן הדיבור העברי החי ומן הספרות, ומה מן הזיארגון העתונאי הרווח בעולם?
 

בלי גושפנקה של האקדמיה

הרושם הראשון, שתוקף את המשווה לשון העתונות בימינו ללשון שהיתה נהוגה לפני שלושים וחמש שנה, הוא של עושר-חידושים מופלג. דבר ראוי לציון הוא שהרבה מאוד מחידושים אלה נקלטו בלי שניתנה להם גושפנקה של האקדמיה ללשון העברית, ולפעמים דומה שהאקדמיה ומחדשי המלים העבריות הנקלטות בפועל, צועדים בשני מסלולים נפרדים. אני מביא מבחר מקרי של מלים מחודשות כאלה מעתוני יולי 1975:
מתוחכם, מעודכן, הדלפה, לתחזק, יישום, למַתֶן, מחווה, תפעול, ממושמע, מתורגל, איזכור, איוש, קיטוב, שָדר, מטרד, אתגר, מיקוד, תחלופה, תסביך, מתירנות, מיסוּד, יוקרה, עוצבה, משמעותי, מיכרז, מחשב, מינהל, סקר, תחזית, ניידות, (מלחמת) מנע, תיפקוד, רישוי, שיקום, להיט, טיעון, אמרגן, מכולה, תידרוך, תשקיף, עיתוי, השעייה, מידגם, מידגמי.
 
גם אם יש בין החידושים הללו לא מעט מלים של אופנה, אין ספק, שרובם נולדו מתוך צורך אמיתי להביע בעברית מושגים שעד להמצאת המלים החדשות היינו אנוסים להשתמש בצורתם הלועזית. המילון העתונאי העשיר יותר הוא תולדה של העליה ברמת השכלתם של הישראלים לעומת אנשי הישוב העברי שלפני-המדינה, וההיזדקקות לאוצר-מלים "אינטליגנטי" יותר בהשפעת הלימוד באוניברסיטאות וז'ארגונו ולמינוח הלועזי – בעיקר האנגלי –המדויק יותר במדעי הרוח והחברה, שהשימוש בו הצריך תרגום בקנה-מידה גדול. מצד אחר המילון העתונאי העשיר יותר הוא בלא ספק גם תולדה של התעשרות והתגוונות מושגים, אם בעקבות ההתפתחות הפוליטית-החברתית-הטכנולוגית ובמקביל לכך בעקבות התעשרותה של לשון-העתונות בעולם הכללי, ואם משום התהוות כלים ומוסדות בישראל ואבזריהם הלשוניים. לדוגמה : צה"ל יצר לו מילון משלו; הכנסת יצרה לה מינוח משלה; מערכת המשפט נזקקה ללשון ייחודית וכו'.
 
ודאי שאין להתעלם גם משימוש מרובה במלים לועזיות בלשון העתונות של ימינו, לפעמים לגמרי שלא לצורך (כגון: אופציה, קונסנסוס, ודווקא בכתיב ובקרי העם-ארציים "קונצנסוס", מוטיבציה, סיטואציה, דומינאנטי) – כנראה מתוך הנחה שהיכולת לגלגל במלים שאינן לקוחות מן המילון של יום-יום מקנה סטאטוס ותעודת-זהות משכילית. אבל במילון החדש של העתונות פירורי-לעז אלה אינם יסוד מכריע, והמלים העבריות המחודשות מאפיינות הרבה יותר את לשון-העתונות בזמננו.
 

ניכור מהמקורות

לעומת טמיעה זו של חידושי-מלים בלשון העתונות עומד הניכוּר הגובר והולך בין לשון זו ובין ה"מקורות". זהו תהליך דו-סטרי: עתונינו נעשים עבריים יותר באוצר-מלותיהם, ובאותה שעה הם נעשים עבריים פחות, כשמדובר בשאיבה מאוצר-הלשון העתיק. יש משהו בטענת הטוענים, כי הרבה ממה שאנחנו כותבים היום באותיות אשוריות בעתונות, הוא, בעצם, לשון-תרגום – לא רק מבחינת המילון אלא גם מבחינת הדקדוק, ובעיקר – מבחינת התחביר.
 
הנטייה היא לחפש שווי-ערך גמורים ללעז — ובעיקר ללעז האנגלי, שהוא מרכז החיקוי העיקרי לכותבינו – ובתוך כך להתרחק מדרכי-ביטוי עבריות מקוריות.
 
דברים אלה אמורים גם בשימוש במליצה. יש התרחקות – בין מדעת ובין שלא מדעת, ולעתים קרובות מתוך אי-ידיעה ממש – מן המליצה העברית, כפי שמצאנו אותה במקורות; כנגד זה יש אדיקות ב"מליצה" שאולה מן הלעז, במטבע לשוני, שהוא כשר רק משום שמקורו אנגלי או אמריקאי, גם אם אינו ספרותי דווקא. מליצת "מעל ומעבר" או "פרופיל נמוך" או "כתיבת התסריט" (במשמע של חיזוי השתלשלות), שהכותב בעתונות כאילו רואה את עצמו מחויב בה בה, — כל אלה דוגמאות לשימוש מלועז זה.
 
מובן מאליו, שאין לחרוץ משפט כוללני בתיאור אופייה של לשון העתונות בימינו. בידי רוב הכותבים בה היא כלי גמיש יותר משהיתה העברית של שנות העשרים והשלושים בידי צרכניה.

 
וככל שהיא נעשית קרובה יותר ללשון הספרות ‏ – ובחלקים שונים של העתון מיטשטשים הגבולות בין המאמר הפובליציסטי ובין המסה הספרותית גם משום שרבים מן המפרסמים דבריהם בעתונות הם עתונאים וסופרים כאחד – היא שרשית יותר ופחות מבוללת בלעז.
 
אגב, בהשוואה בין העברית של העתונות לעברית של הספרות, לא תמיד ידה של הלשון הספרותית על העליונה מצד כוח החיות, גם אם היא מחוברת יותר אל השרשים. עד היום דבק לעתים בלשון הספרות העברית מקצת מצחות-היתר, מן המלאכותיות, מן החיקוי למופת אבות-הספרות, ועגנונים קטנים עודם מתרוצצים בין ערוגות-הבושם.
 
קרבתה של לשון-העתונות לחיי המעשה, שאיבתה מן הדיבור החי – אף שהוא שורץ שיבושים וסטיות מן הלשון התקנית ומנחיל מהם גם לכתיבה העתונאית — משוות לה לא אחת מידה של דינאמיות, שאין למצוא כמותה ברובד הספרותי.
 
מתי לשון העתונות מפסידה מן החיות ומן הדינאמיות הזאת? כשהיא מנסה להיבדל מן הדיבור החי וליטול גינוני צחוּת. נטייה זו לצד ה"פראֶציוזי", להצטעצעות ולהידור-הלשון בולטת מאוד בתחביר, למשל בהשמטת השי"ן מן המשפט הטפל. "הנושאים אותם למדנו; הציבור ממנו נבחר ; הקבוצה בה שיחק" וכדומה הם דוגמאות לשימושי לשון מגונדרים, הנחשבים משום-מה לנאום, אף כי איש לא יבחר לדבר כך. וכתיבה ממין זה כבר השתרשה עד כדי כך, שתלמידים בבתי-הספר רואים אותה כמופת לסגנון נאה, ועקירתה מן העתונות נעשית קשה יותר מיום ליום.
 
בתוך מירקם לשוני, שמיש ומגוּון – גם רחוק מן המקוריות והשרשיות – עיוותי התחביר הם פגם ברור. אך מה לעשות ושימושי-לשון אינם ניתנים לתיקון במעשי-שרברבוּת כמו ברז דולף, אף אם השרברב הוא האקדמיה ללשון העברית בכבודה ובעצמה…

אולי יעניין אותך לקרוא גם:

תגובות פייסבוק

השאר תגובה

כתובת הדוא"ל שלך לא תפורסם. שדות חובה מסומנים ב- *

בטל תגובה

כנס אילת לעיתונות 2018

הרשמו לניוזלטר

קבלו מדי שבוע אל תיבת הדואר האלקטרוני שלכם מבחר כותרות, ידיעות, כתבות ומאמרים בנושאי תקשורת ועיתונות מהארץ ומהעולם.