728 x 90
728 x 90
728 x 90
728 x 90

הקו הירוק נעלם

הקו הירוק נעלם
מחמד ותד ("אל-ביארק"), לוטפי משעור ("אלסנארה") וסמיח אל קאסם ("כול אל ערב")צילום מתוך ספר השנה של העיתונאים 1993

ספר השנה 1993: ה"קו הירוק", כמו "ארץ ישראל", הם מונחים ישראליים פוליטיים, נפוצים מאוד בעיתונות העברית, אך כמעט אין להם זכר בעיתונות הערבית בישראל

"ספר השנה" של העיתונאים היה מפעל עיתונאי-ספרותי של אגודת העיתונאים בתל אביב. בסדרת ספרי השנה הופיעו 52 כרכים: הראשון – בשנת תש"ב (1941-2), האחרון – בשנת תש"ס (2000-1999). סדרת ספרי השנה כוללת חומר בסיסי רב חשיבות על ההתרחשויות בתקשורת הישראלית (הכתובה והאלקטרונית) ועל השינויים המפליגים שחלו בה במהלך עשרות שנים.

 
מובא כאן כלשונו מאמרו של סלמאן נָאטוּר, כפי שהופיע ב"ספר השנה" של העיתונאים  1993.
 
סלמאן נָאטוּר (3 ביולי 1949 – 15 בפברואר 2016) היה סופר, עיתונאי ומחזאי דרוזי ישראלי. שימש כעורך התרבות של עיתון "אל אתיחאד" וערך את הירחון "אל-ג'דיד" לספרות ואומנות בין השנים 1977 ועד 1990.


 
ה"קו הירוק"; כמו "ארץ ישראל", כמו "השטחים המוחזקים", הם מונחים ישראליים פוליטיים, נפוצים מאוד בעיתונות העברית, אך כמעט אין להם זכר בעיתונות הערבית היוצאת בישראל, בשטחים – וכמובן, בעולם הערבי. לכן, אולי אין מקום לשאלה: לאן נעלם הקו הירוק, אלא, בכלל, אם קיים הקו הירוק?
התשובה מורכבת. אין זו רק שאלה סמנטית.
 
בסוף שנות ה-60 כאשר חבר הכנסת עבד אלעזיז אלזועבי ז"ל אמר: הדילמה שלי היא שמדינתי נלחמת בעמי, הוא לא הצביע רק על דילמה, אלא על מציאות טראגית שנכפתה על האוכלוסיה הערבית בישראל. כושר ההישרדות, הנדרש מאוכלוסיה זו, חייב אותה לשמור בעדינות על איזון עדין ורגיש מאוד בכפל הזהויות הזה: הזהות הלאומית מצד אחד והזהות הפוליטית מצד שני.
 
כאשר נוצרו נסיבות שהביאו להפרת האיזון, הערבים בישראל מצאו את עצמם במצבים אבסורדיים. גם החברה הישראלית, יהודית, נקלעה למבוכה פוליטית ומוסרית כאחד. מלחמת לבנון, האינתיפאדה וגירוש אנשי חמאס – הם אולי המקרים הבולטים ביותר, ב-10 השנים האחרונות. הם העמידו את הערבים במבחן הפטריוטיות הלאומית מצד אחד – ובמבחן הלויאליות האזרחית מצד שני. העמידה במבחן זה, מחייבת מחיקת הקו הירוק, הקו המפריד בי שני חלקי העם הפלסטיני, ע"י הבעת הזדהות מלאה במאבק תושבי השטחים נגד הכיבוש ולמען שיחרור לאומי. אך היא גם מחייבת סימון בולט של הקו הירוק; הגבול המפריד בין החלק הזה, שאין לו בעיה של שיחרור לאומי, ושאינו נתון תחת כיבוש צבאי. ועל כן, "זכותו להשתמש בכל האמצעים הלגיטימיים מבחינת החוק הבינלאומי – לאו דווקא הישראלי – כדי לממש את זכותו הלאומית (עיין ערך: ח"כ האשם מחאמיד).
 
לכאורה, סתירה. בתוך סתירה זו הערבים בישראל צריכים לשרוד. העיתונות הערבית בישראל, הגורם העיקרי בעיצוב דעת הקהל, יודעת היטב לחיות עם הסתירה. היא נעזרת גם בסמנטיקה, ובמקום "קו ירוק" היא מתחה "קו אדום" בין שתי הזהויות: הלאומית והאזרחית.
 
בתקשורת הישראלית העברית, נעשה הקו ירוק מטושטש בהקשרים הגיאוגרפיים והטריטוריאליים – אך הוא מודגש בהקשר של הפרדה בין תושבים: "ערביי השטחים- וערביי ישראל". ואילו בתקשורת הערבית מודגש הקו הירוק בהקשר להפרדה גיאוגרפית וטריטוריאלית – ומיטשטש בהקשר של אחדות לאומית, תרבותית. לכן, לא משתמשים בה במונחים כמו "השטחים המוחזקים" או השטחים", אלא "השטחים הכבושים".
 
אחרי ההכרזה על המדינה הפלסטינית, במושב המועצה הלאומית הפלסטינית באלג'יר ב-1998, המונח הנפוץ הוא "דאולת פלסטין אל מוחתלה". משמע, מדינת פלסטין הכבושה. המונח השימושי בעיתונות הערבית, הרואה אור בעולם הערבי הוא "אל ארד אל מוחתלה" – האדמה הכבושה. שימוש זה נעשה לפחות עד ועידת השלום במדריד, כי נמנעו עד אז מלהזכיר את ישראל – והכוונה הייתה לכל שטח פלסטין (ארץ ישראל). אבל העיתונות הערבית בישראל – לרבות עיתון "אל אתחאד", הדוגל מאז 1948 בהקמת שתי מדינות, לשני העמים – מעולם לא השתמשה במונח הזה, אלא במונח "אל מנאטק אל מוחתלה" (השטחים הכבושים), בכדי להדגיש את ההפרדה בין ישראל לשטחים.
 
מצד שני, מונחים כמו "ערביי ישראל" לא הופיעו בעיתונות הערבית, לא זו היוצאת בישראל ולא זו היוצאת בעולם הערבי. "ערביי ישראל" הינו מונח של התקשורת העברית-הישראלית וגם הערבית הממלכתית. המונחים השמושיים בעיתונות הערבים הם: "האוכלוסיה הערבית בישראל" או "הפלסטינים בישראל", "ערביי 48", להבדיל מערביי 67.
 
השימוש הזה אינו מקרי, כי הוא נועד להדגיש את ההשתייכות הלאומית של אוכלוסיה זו לעם הפלסטיני. ואת המאבק העיקרי שמנהלים הערבים בישראל למען שיוויון, כלומר הדרישה להכיר בהם כמיעוט, שהנו חלק בלתי נפרד מהעם הפלסטיני. אך ממשלות ישראל ממאנות לעשות זאת, ועד היום ממשלת ישראל רואה בהם מיעוטים של דתות ועדות, מוסלמין, נוצרים, דרוזים ובדווים.
 
אם כן, "הקו הירוק" בעיתונות הערבית קיים ולא קיים.
הוא קיים – כאשר מדובר בשטח.
הוא נעלם – כאשר מדובר בתושבים.
 
בישראל יוצאים לאור מספר עיתונים בשפה הערבית, הוותיק בהם הוא היומון "אל-אתחאד" (האחדות), בטאון המפלגה הקומוניסטית היוצא מאז 1944. שאר העיתונים הם שבועונים, מקומונים שהפכו במרוצת הזמן לארציים. הוותיק בהם הוא "כל אלערב" (כל הערבים), שהחל להופיע לפני 11 שנים. שניהם מוצאים לאור בנצרת, ומופצים בכל רחבי הארץ ובשטחים. השבועון השלישי הוא "אל-ביארק", שהחל להופיע לפני שנה, במשולש.
 
משרדי המערכת של "אל-ביארק", בראשותו של חבר הכנסת לשעבר מחמד ותד, ממוקמים מעט על קו התפר בין שני צידי הקו הירוק, בכפר באקה החצוי לשניים. עיקר תפוצתו במשולש בתוך ישראל ובשטחים, אך הוא כמעט שאינו מופץ בגליל. רוב עמודי העיתון מוקדשים לאינתיפאדה. הידיעות הראשיות, המאמרים והרפורטג'ות, עוסקים בעיקר במתרחש בשטחים הכבושים. הוא חשף, במהלך השנה, סיפורים רבים של רעולי פנים ומבוקשים , לרבות צילומים וראיונות בלעדיים עמם. כמו כן, הביא גם סיפורים על ה"שהידים", ההרוגים הערבים באינתיפאדה – ופירסם ראיונות עם משפחותיהם.
 
מחמד ותד אומר: ייאל-ביארק" משלים מה שחסר בעיתונות הפלסטינית בשטחים. לא רק מה שפוסל הצנזוך הצבאי שם – והוא פוסל הרבה. העיתון גם מעז לדון בנושאים פנימיים, שהעיתונות הפלסטינית בשטחים לא דנה בהם. בעיקר, בכל מה שקשור לחופש הביטוי, הדמוקרטיה בחברה הפלסטינית ‏ – ותופעות חברתיות ופוליטיות שיש עליהן טאבו, בגלל הרגישויות הקיימות בין הארגונים השונים. בניגוד לעיתונים שם, הוא אינו נמנע מהתקפות פוליטיות על המנהיגות המקומית הפלסטינית בשטחים.
 
ותד מגדיר את "אל-ביארק" כעיתון אקטיווי, לא רק לצורך מילוי יעודו – הכיסוי העיתונאי. הוא גם נוקט עמדה מוצקה ופעילה בנושאים אקוטיים, למשל, הוא מילא תפקיד בהתפשרות בין פת"ח לבין חמאס בעזה. בענין המגורשים הוא נקט עמדה תקיפה ולא מתפשרת, בקוראו לביצוע החלטת מועצת הביטחון 799 והחזרת כל המגורשים. תוך כדי כך, מתח ביקורת נגד ההנהגה הלאומית הערבית, שעלו ממנה קולות אשר קראו להפרדה בין בעיית המגורשים לבין שיחות השלום.
 
בנושאים האלה אין קו ירוק ואין גיאוגרפיה. יש קו אדום המפריד בין עמידה לאומית איתנה – לבין עמדה ותרנית, וכניעה ללחצים ותכתיבים פנימיים וחיצוניים.
 
ובכל זאת היכן עובר קו הגבול בין "ערביי 48" לבין "ערביי 67"?
 
מחמד ותד וכמותו סמיח אלקאסם, עורכו של "כול אלערב", מסכימים כי בעניינים קיומיים אזרחיים כמו חינוך, חקלאות, רשויות מקומיות, עבודה ואבטלה, יש לקיים הפרדה, כי הם נוגעים לקשר הישיר הקיים בין התושבים הערביים בישראל לבין מוסדות השלטון הישראלים.
 
סמיח אלקאסם מדגיש, כי מאז שנתמנה לעורך "כול אלערב", לפני שנה, הוא מקפיד על פיתוח גישה פלוראליסטית. הוא פותח את דפיו לכל החוגים – מן התנועה האיסלמית, עד המפלגה הקומוניסטית – ולכל הנוגע במה שמתרחש בתוך ישראל ומעבר לקו הירוק, אך נושאים אחדים מהווים את עמוד התווך של מדיניות העיתון: מאבקו בעד תהליך השלום ונכד הכיבוש, נגד הגזענות, הקנאות הדתית והקנאות הלאומית. גישה זו הביאה לכך שהן קורא העיתון בדלית אל-כרמל והן קוראו במחנה בלאטה, מוצאים בו עניין. הוא אכן נפוץ מאוד בשני צדי הקו הירוק.
 
עד חודש אוקטובר 1992, חל איסור על הפצת העיתונים הערביים הישראלים בשטחים, זול העיתון "אל-ביארק", שיצא לאור ב-1992 – ומשום מה לא נאסרה הפצתו בתחומיהם.
 
כמובן, איסור כזה לא הוטל על אף עיתון עברי. מבחינה זו, השלטונות ציירו באופן ברור את הקו הירוק/אדום בפני העיתונות הערבית, אך לא נמתח שום קו באשר לתוכן הדברים שפורסמו בעיתונים הערבים היוצאים לאור בישראל. הם התייחסו למתרחש בשטחים, כאילו התרחש בישראל. הרשו לעצמם לכתוב מה שמצאו לנכון לכתוב ולפרסם, במידה שהצנזורה איפשרה. כל מה שמתרחש בשטחים מקבל, איפוא, כיסוי – כאילו עיתונים אלה יוצאים לאור שם. אמנם, כל העיתונים גייסו סופרים וכותבי טורים קבועים מבין תושבי השטחים.
 
מעניינת מאוד גישת הצנזורה הצבאית. כאשר שאלתי את מחמד ותד וסמיח אל-קאסם על יחסה של הצנזורה כלפיהם, הם אמרו: אין בעיות, מפרסמים הכל. במקרים נדירים מאוד פוסלים משפטים מסויימים, אך כאשר הצגתי שאלה דומה בפני נזיר מג'לי, עורך 'אל-אתחאד", הוא שלף תיק עבה המכיל חומר שנפסל ע"י הצנזורה. כמעט כל יום נפסל חומר – הוא אומר במרירות רבה – כתבות שלמות או משפטים בהן. מושגים כ"מסתערבים" או "יחידות מיוחדות" נפסלים. בדרך כלל, נפסל גם ציטוט מתוך גילוי דעת של ועד הרופאים הישראליים והפלסטינים, שבו מתוארים מיתקן חקירות, ואופן הבאת עצירים לחקירה תוך כדי ענויים. גם איזכור המושג "כדורי דומדום", לא עובר צנזורה, וכן הדבר בחומר אחר, אשר אינני בטוח אם עיתונים עבריים בכלל טורחים לפקסס אותם לצנזור הצבאי, לשם קבלת אישורו.
 
גם לוטפי משעור, עורך "אלסנארה", אינו מתאר כאידיליה את היחסים בין העיתון לבין הצנזור הצבאי. הוא אומר: "בנושאים צבאיים אנחנו יודעים את החוקים ואת הגבולות. הבעיה היא הצנזורה הפוליטית, שאין לה נגיעה לבטחון. למשל, קיבלנו הערות מהצנזור על קריקטורות. אחרי שהוגדרה כ"ארסית", קריקטורה על כפר ערבי שנהרס ב-1948, נפסלה "מסיבות בטחוניות".
 
רק אחרי מאבק ממושך ועיקש הצלחנו בתקופה האחרונה להשתחרר מהצנזורה הפוליטית.
 
מאז שנת 1987, עורכי "אל אתחאד" – בהיותו עיתון יומי והיומון הערבי היחיד היוצא בישראל – מבקשים להתקבל לוועדת עורכי העיתונים היומיים. פניות אלה לא נענו.
 
העיתון גם לא מקבל את החומר שמופץ ע"י לשכת העיתונות הממשלתית. משרדי הממשלה – זולת משרד השיכון ומשרד החינוך – אינם מפרסמים את מודעותיהם בעיתון.
 
– היכן אפשר לצייר קווים בין הזהויות הסותרות?
 
לוטפי משעור, עורך "אל-סנארה": "אני מחזיק בתעודת זהות ישראלית ומחוייב לחוקים הישראליים. אך אני פלסטיני ומחוייבותי לעמי עמוקה מאוד. גם השלטונות מתייחסים אלי כאל פלסטיני. עם זאת, אני חש מחוייבות עמוקה לענין היהודי ההומני, וליהודים שאני חי אתם ואמשיך לחיות איתם. מעבר לכל אלה, כעורך עיתון, מחוייבותי הראשונית היא למקצוע. עיתון או לא עיתון – זו השאלה".
 
שביל הזהב שמצאו האינטלקטואלים הערבים, משתקף היטב בעיתונות הערבית בישראל. שביל זה מאפשר לחמוק ממוקשים, אך פורץ קווים ומותח קווים אחרים.
 
כאשר באים סוציולוגים לחקור את תהליך הפלסטיניזציה או/ו הישראליזציה של ערביי ישראל, הם צריכים לקחת בחשבון את המקבילה הזו. בתנאי קונפליקט אין השקה.
 
במצבנו הנוכחי, קווים אולי לא משנים מקום, אלא משנים צבע. במקום ירוקים, הם אדומים. משהו בצבע הדם הנשפך כל יום משני עברי הקו הישראלי-פלסטיני.

 

אולי יעניין אותך לקרוא גם:

תגובות פייסבוק

השאר תגובה

כתובת הדוא"ל שלך לא תפורסם. שדות חובה מסומנים ב- *

בטל תגובה

כנס אילת לעיתונות 2018

הרשמו לניוזלטר

קבלו מדי שבוע אל תיבת הדואר האלקטרוני שלכם מבחר כותרות, ידיעות, כתבות ומאמרים בנושאי תקשורת ועיתונות מהארץ ומהעולם.