728 x 90
728 x 90
728 x 90
728 x 90

העיתונות לא שתקה

העיתונות לא שתקה
כוח שיריון של צה"ל נע דרומה במסגרת ההיערכות המחודשת של כוחות צה"ל בלבנון. ספטמבר 1983צילום: נתי הרניק, אוסף התצלומים הלאומי

ספר השנה תשמ"ה, 1985: במלחמת לבנון שימשה העיתונות הישראלית כלי דיווח חשוב על המתרחש - גם לשרים, שלא הוכנסו לתמונה

"ספר השנה" של העיתונאים היה מפעל עיתונאי-ספרותי של אגודת העיתונאים בתל אביב. בסדרת ספרי השנה הופיעו 52 כרכים: הראשון – בשנת תש"ב (1941-2), האחרון – בשנת תש"ס (2000-1999). סדרת ספרי השנה כוללת חומר בסיסי רב חשיבות על ההתרחשויות בתקשורת הישראלית (הכתובה והאלקטרונית) ועל השינויים המפליגים שחלו בה במהלך עשרות שנים.
 
מובא כאן כלשונו מאמרו של העיתונאי והפרשן הצבאי זאב שיף ז"ל  ב"ספר השנה" של העיתונאים תשמ"ה 1985.
 


 
מלחמת לבנון העלתה מחדש, ובחריפות רבה מתמיד, את השאלה בדבר תפקידה של העיתונות בעת מלחמה. אין זו שאלה חדשה, לא בישראל שתולדותיה גדושות במלחמות. ולא אצל עמים אחרים. זוהי שאלה הקשורה בתפקוד הדמוקרטיה, כשהעיתונות היא חלק ממכלול זה, גם בזמן מלחמה.
 
לרבים נראה, בטעות, כי מלחמת לבנון אופינה בכך שזו הפעם הראשונה בתולדות המלחמות של ישראל שחלק מהעיתונות חשף מחלוקות פנימיות, ואף יצא נגד המלחמה בעוד התותחים רועמים; ונכון הוא שהמחלוקת לגבי מלחמה זו היתה יוצאת-דופן – אך א"ן זו הפעם הראשונה, שהעיתונות והכנסת, מעלים השגות ואף מותחים ביקורת בתקופת מלחמה.
 
אולם בטרם נתייחס לדוגמאות ישראליות, מן הראוי להדגיש, כי שאלות אלה אינן אופיניות ל"עיוותיה" של הדמוקרטיה הישראלית, כפי שטוענים אלה המבקשים אצלנו להגביל את חופש העיתונות בעת מלחמה, ובכלל. ההתמודדות בין השלטון והעיתונות, שהיא חלק מההליך הדמוקרטי, היא תופעה מוכרת מאז התפתחה העיתונות והיתה לכלי רב תפוצה והשפעה.
 
התמודדות זו נושאת מטען רגיש יותר בעת מלחמה בגלל הסכנות הנשקפות לצדדים הלוחמים, הרצון לנצור סודות צבאיים, ומאמציו של השלטון להשתמש בעיתונות ככלי הסברה רשמי וגם כאמצעי פסיכולוגי. השלטון בכל מקום כמעט, ובפרט הגנרלים, לא אהבו בדרך-כלל את העיתונות בעת מלחמה. כך במשטרים דמוקרטים, וכך גם במשטרים טוטאליטריים, שם נשלטת העיתונות ומכוונת על-ידי השלטונות. נטייתו הטבעית של כל שלטון היא לשעבד לצרכיו, את העיתונות בעת מלחמה, תוך התעלמות מכך שכמעט תמיד באה בשלב שני תגובה נגדית ומזיקה על שיעבוד זה. ההתמודדות אינה רק בין השלטון והעיתונות: היא קיימת גם בתוך העיתונות, בינה לבין עצמה. השאלה מה לפרסם והאם לפרסם הטרידה כתבים צבאיים ועורכי עיתונים לא רק בישראל: מאז התפתחה הכתבוּת הצבאית, עמדה שאלה זו על הפרק בכל מקום, וכדאי להביא כמה דוגמאות מניסיונותיהם של אחרים.
 

ראשית הכתבות הצבאית: מלחמת קרים

מלחמת קרים (1854-56) נחשבת למלחמה הראשונה, שבה היה כיסוי עיתונאי צמוד. כתבותיו של מי שנחשב כיום כאבי הכתבות הצבאית, ויליאם ראסל איש ה"טיימס", גרמו לכך שבאנגליה נוהלה חקירה על המלחמה. ראסל הצטרף לחיל המשלוח הבריטי, וכבר בתחילה הבחין בהזנחה האיומה שבה היו נתונים החיילים, גם בהשוואה לחיל המשלוח הצרפתי. עורך ה"טיימס" התלבט אם לפרסם את כתבותיו של ראסל. לבסוף, הוחלט על צנזורה עצמית.
 
הכתבות הופצו רק בין חברי פרלמנט, ונשלחו לחברי הקבינט. מפקד חיל המשלוח הבריטי בקרים, מצידו, נקט בשיטה המוכרת, שהיינו עדים לה גם במלחמת לבנון: הוא האשים את ראסל ואת העיתונות בהפרת כללי הביטחון ובסיוע לאויב. אך החקירה לאחר התבוסה בבאלקלוואה גרמה להדחתו למעשה של מפקד חיל המשלוח, ותהילתו של ראסל הוכרה ברבים. אחת המסקנות החשובות ממלחמה זו היתה, כי תמה התקופה שבה הדיווח על מלחמות מצטמצם בסיפורי גבורה, ובקביעה הסופית מי ניצח במלחמה מעתה ואילך היה ברור, כי תודות לעיתונות יש לציבור עניין לא רק בעלילות דרמטיות, אלא גם בדרך שבה מנוהלת המלחמה.
 
ארצות-הברית לא היתה צריכה להמתין למלחמת וייטנאם על מנת לחוש את הבעיתיות של עיתונות "אגרסיבית" בעת מלחמה: 4 שנות מלחמת האזרחים האמריקנית (1865-1861) סיפקו דוגמאות לבעייתיות זו כבר מאה שנים קודם לכן. מאות כתבים צבאיים הצטרפו לכוחות שני הצדדים הלוחמים במלחמה זו, ושליחים מיוחדים הגיעו גם מעיתונים באירופה. העיתונים בדרום הצטרפו רובם ככולם למסע התעמולה הרשמי של מדינות הקונפדרציה. הם דיווחו על כיבושים שלא היו, ולא הודו בנסיגות ובאבידות של צבא הדרום. כל אלה לא סייעו למאמץ המלחמה: להיפך. במדינות הצפון ניסה שר המלחמה להנהיג בפעם ראשונה צנזורה על העיתונות. באמצעות צווי הצנזורה שונו מספרי אבידות בקרבות מסוימים, ולא הותר, למשל, דיווח על מספר השבויים שנפלו לידי הדרומיים. 20 עיתונים שהפרו את צווי הצנזורה נסגרו לתקופות שונות. הצנזורה המטופשת גרמה להפצת שמועות שפגעו במוראל. כאמצעי בולם לשמועות החלו, לראשונה, בפרסום ביוליטין יומי על המלחמה. עוד התברר במלחמה זו, כי נוכחות כתבי-חצר בחפ"קים של גנרלים גם היא אינה המצאה ישראלית. היתה זו תופעה די נפוצה במלחמת האזרחים האמריקנית, כולל במטהו של הגנרל יוליסס גראנט. מאידך, היו מקרים שבהם החרימה העיתונות ולא הזכירה את שמו של גנרל (שהתכוון לאחר מכן לרוץ לנשיאות), משום שפגע שלא בצדק באחד הכתבים הצבאיים.
 

עיתונות אמיצה ומחדלי גליפולי

מלחמת העולם הראשונה סיפקה דוגמאות של עיתונות מגויסת, המפיצה שקרים ומעלימה עובדות מהציבור. אולם מהר מאוד התברר, כי לשקר אין רגלים, וכי הוא מזיק למוראל יותר משהנו מועיל לו. היתה צנזורה מזיקה ומגוחכת; העיתונות הבריטית, למשל, העלימה את סיפור התבוסה הראשונה של חיל המשלוח הבריטי בבלגיה. ה"טיימס" שהעז לפרסם את הסיפור זכה לקיתונות של ביקורת. העיתונות הבריטית נמנעה גם מלפרסם דבר על חבוסתה של צרפת בקרב הראשון, שבו איברה כ-300 אלף איש. כן לא דיווחה, אלא באיחור רב מאוד, על קרב טננברג, שבו הובסו הרוסים ואיבדו קורפוס שלם בתחילת המלחמה. הסתרה זו חסכה אולי עגמת נפש זמנית, אך בשלב שני באה תגובת-נגד, שבה היכתה העיתונות על חטא, וגם דעת הקהל הגיבה בכעס. התוצאה היתה – שהצבא יצא נפנע.
 
לעומת זאת, במלחמת העולם הראשונה יש גם דוגמאות הפוכות -של עיתונות אמיצה המדווחת אמת אך תוך התחשבות בכללי ביטחון הגיוניים. הדוגמא הקלאסית היתה בדיווח על מערכת גליפולי. מי שדיווח את הסיפור האמיתי על מערכה זו היה עיתונאי צעיך בשם קאי מרדוק – אביו של איל העיתונות של היום, רופרט מרדוק. מרדוק סירב להצטרף לתא הכתבים הצבאיים בגליפולי ולקבל על עצמו את כללי ה'אוף-דה-רקורד', שנועדו למעשה להעלים את השגיאות שבוצעו במערכה אומללה זו. הוא דיווח על הטיפשות בניהול הקרב האבוד ועל האבידות המיותרות בהסתערות החזיתית על עמדות הטורקים. דיווחיו של מרדוק האב דירבנו להקמת ועדת חקירה (כן, גם באנגליה), ולהחלפת הפיקוד.
 

"לגרש את העיתונאים הזרים"

תופעה מאלפת ממלחמת העולם הראשונה קשורה ביחס השלטונות אל הכתבים הזרים. אלה "הסתובבו בין הרגלים", ורבו התלונות על דיווחים מעוותים מצידם – תלונות דומות לאלה הנשמעות כיום. גם התגובה שהועלתה על-ידי השלטונות הצבאיים באנגליה מזכירה הצעה שנשמעה אצלנו: הללו הציעו לגרש את העיתונאים הזרים, ולא להתיר להם לכסות את המלחמה.
 
נשיא ארה"ב דאז, וודרו וילסון, התערב אישית וכתב לראש-ממשלת אנגליה, כי הדבר יעשה רושם רע ביותר על דעת הקהל האמריקנית, שבריטניה כה זקוקה לה לשם קבלת סיוע לניהול מלחמתה. ‏
 
פרשה זו, וכן תופעות דומות במלחמות אחרות לימדו, כי מדינה דמוקרטית אינה יכולה לסגור את שעריה בפני עיתונות-החוץ, מבלי שיוקרתה – וגם האינטרסים המדיניים שלה – ייפגעו. לא רק מדינות קטנות, אלא גם מעצמות, אינן יכולות להתעלם מלחצה של העיתונות הבינלאומית לכיסוי אירועים בעלי ענין בינלאומי, למרות הנזקים שהעיתונות הבינלאומית יכולה לגרום בכיסוי בלתי אחראי ומעוות (כפי שראינו, למשל, במלחמת לבנון), אין דרך אחרת אלא למצוא את שביל הזהב בעת מלחמה, ולשתף פעולה, במגבלות הביטחון, עם העיתונות הזרה. העיתונות מילאה גם תפקיד חיובי במאמציה לדווח על מלחמות של עמים קטנים שנלחצו על-ירי מעצמות גדולות, כמו מלחמת פינלנד-רוסיה, או מלחמה וייטנאם ומלחמתה של ברית-המועצות בלוחמי הגרילה האפגאנים. הישג מרשים היה גם בכיסוי מלחמות אזרחים, כמר זו בספרד, שבה ניצלו המעצמות המתערבות את ספרד כשדה-ניסויים צבאי.
 

עיתונות מגויסת אינה ערובה לניצחון

טעות לחשוב, כי רק מדינות דמוקרטיות נתקלות בבעיות עם העיתונות ואילו מדינות טוטאליטריות, המנהלות את מערכת היחסים עם על-פי כללי משחק אחרים, משיגות לכן את הניצחון הצבאי ביתר קלות. מלחמת העולם השנייה סיפקה לנו דוגמא של שתי מדינות טוטליטריות, גרמניה הנאצית וברית-המועצות, שלחמו זו בזו. שתיהן גייסו את העיתונות בארצותיהן למאמץ המלחמה. משני צידי החזית היתה העיתונות מגויסת ורתומה למכונת התעמולה והלוחמה הפסיכולוגית. לא היה ציוץ של ביקורת או העלאת ספק לגבי מטרות המלחמה וניהולה, או התנהגות הגייסות. העיתונות לא הפריעה בדיווחיה למנהיגים ולגנרלים, גם כשנעשו טעיות אדירות ומעשי פשע איומים. אך עיתונות זו לא תרמה גם לניצחון, ולא שינתה דבר מעצמת התבוסה. מי שמשתעשע ברעיון לשים את העיתונות באזיקים בעת מלחמה מוטב לו שיבחן התפקיד שמילאה העיתונות בגרמניה הנאצית ובברית-המועצות במלחמת העולם השנייה.
 
בתקופה שבה התחוללה מלחמת לבנון התנהלו, כמעט ובעת ובעונה אחת, חמש מלחמות שונות ברחבי תבל. כל אחת מהן ומערכת יחסיה הָמיוחדים עם העיתונות. הראשונה שבהן היא מלחמת איראן-עיראק: שתי מדינות טוטאליטריות בלא כל מסורת של עיתונות חפשית ומפורסמות ביחסן העוין נגד התקשורת, שתי ארצות שבהן העיתונות המקומית נשלטת ומוגבלת על-ידי השלטונות. העיראקים שפתחו במלחמה, והיו משוכנעים כי ניצחונם מונח על מגש של כסף, הזמינו בתחילה את נציגי העיתונות הזרה. אלה נהרו לעיראק, בגלל העניין המיוחד שיש במלחמה במפרץ הפרסי בין שתיים מיצואניות הנפט הגדולות. אבל מרגע שהעיראקים הבחינו, כי המסע הצבאי שלהם עלה על שרטון – הם הרחיקו את נציגי העיתונות הזרה מהחזית. מאז, אין למעשה כיסוי מלא ואמיתי של מלחמת עיראק-איראן. רק לעיתים נדירות זוכים נציגי העיתונות המערבית להגיע ממש לחזית ולדווח משם בקביעות.
 
במשך שנים היו שירותי המודיעין השונים ובעיקר אלו של ארצות-הברית, המקור הרציני היחיד כמעט לנעשה במלחמה זו. חלף זמן רב עד שהגיע למערב מידע על השימוש בגאז מרעיל במלחמה, ורק לאחר מכן, עם שיגורם לבתי-חולים באירופה של פצועים איראנים שנפגעו מהגאז, התחזק מידע זה. היתה זו הוכחה נוספת, כי קשה ביותר להטיל איפול מוחלט על כל פעולות המלחמה. עיראק נאותה בשלב מסוים לפתוח פתח זעיר לנעשה בחזית, כאשר בגדד ביקשה למצוא תומכים במערב ולרכוש שם ציוד ונשק. אולם הכיסוי העיתונאי נשאר מוגבל, ויש תחומים רבים שנשארו נסתרים לגמרי מעיני העיתונות הבינלאומית.
 
גם המלחמה באפגניסטן מתנהלת בחלקה מאחורי מסך של איסורים וסודיות רבה, אך למרות שארץ זו שוכנת מחוץ לנתיבים בינלאומיים, הצליחה העיתונות המערבית לפרוץ מפעם בפעם את המעטה הכבד שהטילו שלטונות קבול וברית-המועצות. ההסתרה לא בלמה את מאמצי העיתונות המערבית לחשוף עוד ועוד מן המתחולל בעמקיה והריה של אפגניסטן, כולל שימוש בנשק אסור על-פי אמנות בינלאומיות נגד אוכלסייה אזרחית.
 

הבעיתיות של פוקלנד וגרנדה

פרשה בפני עצמה הן שתי מלחמות אחרות שבהן היו מעורבות מדינות מערביות בעלות מסורת מפוארת של עיתונות חפשית: מלחמת פוקלנד והמבצע, הצבאי של ארצות-הברית בגרנדה. בגרנדה מנע ה"פנטגון" בעד העיתונות מלשגר את נציגיהן בגל הראשון של הכוחות התוקפים. עבר זמן ניכר עד שהעיתונות הורשתה לשגר את נציגיה לאי. סביב פרשת גרנדה התפתח ויכוח באשר לתפקידה של העיתונות בכלל. נציגי המימשל האשימו את העיתונות האמריקנית בייחוסר פטריוטיות". זאת, למרות שמרבית העיתונים האמריקנים ובעלי הטורים בה תמכו בפעולה הצבאית. רק מעטים מתחו ביקורת על הביצוע הצבאי של הפעולה, שלא עמד על רמה גבוהה; כמעט שלא נמתחה ביקורת על הטענה הרשמית, כי כמה מאות רובים וציוד רוסי מיושן בגרנדה, בתוספת מסלול חדש בשדה התעופה, היוו כביכול סיכון למעצמה כארצות הברית.
 
לאחר שתמו הדי הוויכוח מונתה על-ידי שר ההגנה ועדה מיוחדת, שעליה הוטל להמליץ על עיבוד כללי עבודה בין העיתונות, ה"פנטגון" וצבא ארצות-הברית, ועל כך בהמשך.
 
בעוד שבמבצע גרנדה מנעו השלטונות האמריקנים מעמד עדיף לעיתונות, כזה שהיה נהוג בכל המלחמות בעבר, העידה מלחמת פוקלנד על מערכת יחסים רעועה ממש בין העיתונות למשרד ההגנה. העיתונות הוזמנה אמנם לשגר את נציגיה לכח המשלוח שיצא לתקוף את הכוח הארגנטינאי בפוקלנד, אך הכתבים הושמו למעשה במעצר על אניות-המלחמה. הצנזורה שהוטלה עליהם היתה קיצונית ביותר, וחרגה הרבה מעבר לפסילת עובדות צבאיות, שפרסומן עלול להועיל לאויב. דובר משרד ההגנה בלונדון אף הגדיל לעשות: לא רק שנמנע מלמסור פרטים על המלחמה, אלא שהוא פירסם פרטים מטעים ושקריים. בתחילת המלחמה תמכה מרבית העיתונות, בהתלהבות מוּפרזת, במלחמה. היה זה בלתי-נמנע כמעט, שבשלב שני תבוא תגובה קשה על מערכת ההטעייה של משרד ההגנה הבריטי. גם אחרי מלחמה זו הוטל על ועדה מיוחדת להגיש המלצות בקשר ליחסי הממשלה עם העיתונות. בתחומים רבים זהות המסקנות לאלה שהוגשו על-ידי הועדה האמריקנית. טרם שאציג אותן, יש להדגיש את יחודה של מלחמת לבנון באשר ליחסים עם העיתונות בעת המלחמה.
 

בלבנון, צה"ל הגיש את מיטב השירותים לעיתונות

על רקע ארבעת המלחמות האחרות אין ספק, כי יחסה של ישראל לעיתונות בעת מלחמת לבנון היה היחס הפתוח והמתחשב ביותר ודאי שכך באשר לאפשרויות שהעמיד צה"ל לרשות העיתונות הישראלית. למרות היחסים המעורערים בין שר הביטחון אריאל שרון עם אגודת העיתונאים וועדת העורכים (חדשים ספורים קודם לכן נאלצה לצאת להפגנה בפרשת סילוק העיתונות מימית) ותא הכתבים הצבאיים, הגיש צה"ל את מיטב השרותים לנציגי העיתונות, ופצל על-פי התוכנית שהוכנה מזמן. גם יחסה של הצנזורה היה ליבראלי ומתחשב. נציגי העיתונות הישראלית הורשו במרבית המקרים להגיע כמעט לכל מקום ובכל עת במהלך.
 

"בכל מבצע צבאי צריך סעיף מיוחד לעיתונות"

יש הטוענים, כי היתה זו טעות מצד שלטונות צה"ל לנהוג בפתיחות כה רבה, וכי זוהי אולי לחילוקי-הדעות שהיו בעם. מי שמחזיק בדעה זו מביא את יחס השלטונות האמריקניים בגרנדה והבריטים בפוקלנד כהוכחה, שכך צריך לנהוג. בעלי טענה זו אינם מודעים כלל לעובדה, כי שתי ועדות הבדיקה, האמריקנית והאנגחית, ממליצות בחום על טיפוח הקשרים עם העיתונות ועל תיקונים רבים במערכת היחסים שבינהם, ולשיםור כללי העבודה. חשובה במיוחד היתה הוועדה האמריקנית, בראשותו של מיג'ור-גנרל ווינאנט סידל, שעשתה עבודה יסודית. מן הראוי להביא חלק ממסקנותיה והמלצותיה.
 
בדברי הפתיחה לדו"ח הוועדה נאמר: "העם האמריקני חייב לקבל מידע על המבצעים הצבאיים של צבאו. הועדה סבורה כי חיוני הדבר שהתקשורת האמריקנית תדווח כמיטב יכולתה על המבצעים הצבאיים, תוך תיאום עם כללי הביטחון וביטחונם של הגייסות". לאחר מכן באות שמונה המלצות מפורטות, כשכל אחת מהן מלווה בדברי הסבר, עמדות שונות וגם הסתייגויות., על דרכי שיתוף הפעולה עם העיתונות.
 
ההמלצה הראשונה קוראת למטות המשולבים להבטיח מראש, כי בתכנון כל מבצע צבאי יוקדש סעיף מיחוד שיעסוק בצורה מניחה את הדעת בנואי עיתונות יוחסי ציבור. כן מתבקשים המטות המשולבים להפנות בכל מבצע צבאי הוראות למפקדים בשדה בעניין זה. הוועדה ממליצה, כי האחריות לביצוע העניין זה תוטל על שר ההגנה עצמו. מודגש, כי כך נהגו בדרך כלל בעבר אך הדבר לא נחשב כהוראה מחייבת. הוועדה מביאה בחשבון, כי לא בכל הפעולות החשאיות של ארצות-הברית ניתן לצרף את נציגי העיתונות, אך ישנן פעולות חשאיות רבות (לדוגמא מובאת פשיטות בוויטנאם), שחשוב לתכנן לגביהן מראש את מערכת יחסי הציבור ושיתופה של העיתונות. הוועדה שהייתה מורכבת ברובה מאנשי צבא טורחת לבקר אותם מפקדים המתייחסים בהסתייגות לדובריהם, כאילו היו עיתונאים מקצועיים, וקוראת לראות בהם קציני-מטה לכל דבר.
 

הוועדה האמריקנית: העיתונות -"כלב שמירה"

חלק מההמלצות מוקדשות לשאלת ה"פול" העיתונאי בעת מבצעים צבאיים, ובאיזה שלב ניתן לאפשר כיסוי מלא של המבצע, אם כי במגבלות מסוימות. ויכוח מעניין ניטש באשר לשאלה אם מי שמוזמן להיות "פולמן" בפעולות צבאיות מיוחדות חייב לקבל אישור ביטחוני מראש (כנהוג בישראל). נציגי העיתונים והתקשורת היו כולם נגד נוהג זה. חלק מחברי הוועדה עמדו על קיומו, אך חברים אחרים תמכו בעניין זה בנציגי העיתונות. הכל הסכימו עם זאת, כי על העיתונות לקבל על עצמה את כללי ההתנהגות שיקבע הצבא בעת הפעולה (לא צנזורה !).
 
ויכוח אחר נסב על תפקידם של קציני הליווי מטעם הצבא תוך הדגשה, כי הם נועדו לסייע לתקשורת, אך לא לשמש כקציני צנזורה. הוועדה מתעכבת במיוחד על הצורך לשלב את נושא העיתונות ויחסי הציבור בקורסים ובמכללות צבאיות. כן יש סעיף מיוחד המתייחס להשתתפותם של נציגי עיתונות של בעלות-ברית ב"פול" משותף, והחובה להביא בחשבון אינטרסים של בעלות-ברית.
 
הוועדה מסיימת את הדו"ח בקטע חשוב בו נאמר, כי יחסי תחרות וויכוח בין העיתונות והמימשל, כולל הצבא, יכולים להיות בריאים ולהוות גורם מסייע להבטיח כי המוסדות השונים יבצעו את פעלם בדרך הטובה – אך יחסים אלה אסור שיגלשו לניגודים קוטביים של "אנחנו והם". על חשיבות תפקידה של העיתונות אומרת הוועדה בדרך ציורית: "אין לצפות כי העיתונות תנהג ככלב שעשועים, אך לעיתונות אסור לנהוג כאילו היתה כלב תקיפה אלים. תפקידה – להיות כלב שמירה של החברה".
 

הוועדה הבריטית: "אי אפשר לחסום חדשות"

גם הוועדה האנגלית, שמסקנותיה מוכרות כדו"ח ביץ', מגיעה למסקנות חיוביות באשר לשיתוף הפעולה בין שלטונות הצבא והעיתונות. הוועדה מדגישה, כי אי-אפשר בתקופתנו לחסום זרימת חדשות ומידע, ולסגור מדינות. הוועדה קוראת למצוא הסדרים עם העיתונות, להציג בפני העיתונות את המידע בעת מלחמה ופעולות צבאיות ולתאר את המתרחש. על העיתונות מאידך להתחשב בשיקולי ביטחון וגם להציג, בהתנדבות, את החומר לביקורת. ועדת ביץ' מתנה עם זאת את שיתוף-הפעולה עם העיתונות בשיתוף-פעולה מקביל מצידה של העיתונות. גם ועדה זו מתייחסת, אם כי בפחות פרוט מהוועדה האמריקנית, לצורך לארגן סיורים מודרכים לעיתונות, ולמנות קציני-ליווי שיובילו את נציגי התקשורת ליחידות השונות. כאמור, שתי הוועדות כאחת מכירות בטעויות שנעשו בעת מבצע גרנדה ובמלחמת פוקלנד ביחסים עם העיתונות.
 
ושוב, אלינו. טעות אחרת היא לטעון, כי מעולם לא לוו המלחמות בישראל בוויכוחים מעל גבי העיתונות. די להזכיר, כי בתקופה הקשה שקדמה למלחמת ששת הימים, בתקופת ההמתנה, היה נטוש בעם ויכוח אם יש להחליף את שר הביטחון. נערכו הפגנות תמיכה במשה דיין, ופורסמו מודעות בעיתונים. על כל אלה דווח בעיתונות בפרטים רבים והדברים הגיעו, כמובן, לצבא המגויס שהמתין בגבולות. מאידך טרחה העיתונות לאזן את התחושה הכבדה בעם, כאשר העבירה בדיווחיה ותיאוריה את תחושת הביטחון מהצבא לציבור. גס מלחמת ההתשה לא יצאה דופן בעניין זה. ריבוי הקורבנות במלחמה, והתחושה כי זוהי מלחמה חסרת-תכלית, מצאו ביטויים בדרכים רבות. בחברה הישראלית, כחברה פתוחה ודמוקרטית, התנהלו ויכוחים בנושאים רגישים. זכור "מכתב תלמידי השמיניות" הבוטה לראש-הממשלה, שבו העלו הצעירים שאלות נוקבות בקשר למלחמה ולעתידנו, וכן ההצגה "מלכת האמבטיה", שהועלתה בתיאטרון הקאמרי. אלה לוו בעיתונות בתמונות הנופלים שהתפרסמו כמעט מדי יום, ובוויכוח האם זהו מצב טבעי, שליד תעלת סואץ נופלים כמעט מדי יום חיילי צה"ל – ואילו בלב תל אביב נוהגים וחוגגים כאילו לא קורה דבר. ויכוח זה מצא את תהודתו גם בדברי הסבר נוגים של שר הביטחון דיין שקרא: "אל תירא עבדי יעקב!".
 
הוויכוח לא החליש את ישראל ואת צה"ל, להיפך.
 
מלחמת יום הכיפורים ודאי שלא יכולה להחשב כמלחמה "סטירילית" מבחינת הוויכוח הציבורי. ההאשמות על ה"מחדל" הוטחו כבר בתחילתה של המלחמה. עוד בטרם נהדף האויב התוקף החל להתנהל ויכוח חריף על הכשלון המודיעיני, על ההפתעה ועל אי-המוכנות במחסני החרום של צה"ל. ההפגנות נגד הממשלה והאחראים למחדל החלו כאשר חלק גדול מצבא המילואים עדיין היה מגויס. ברור שהעיתונות נתנה ביטוי לכל אלה. ועדת אגרנט החלה בפעולתה כאשר ברמת הגולן נמשכה מלחמת ההתשה. ויכוחים אלה לימדו, כי הדמוקרטיה אינה מפסיקה לפעול כאשר רועמים התותחים. ההליך הדמוקרטי אינו חדל גם בעת מלחמה – הכנסת פועלת גם בזמן המלחמה, זה תפקידה. המפלגות פעילות, וכך גם העיתונות. ברור, כי דמוקרטיה נבחנת לא רק בזמני שלום ורגיעה. בענין זה הצטיינה ישראל מאז ומתמיד. בניגוד למדינות אחרות, כולל כאלו הנוהגות להטיף לא אחת מוסר לישראל.
 

העיתונות מילאה תפקיד חשוב במלחמת לבנון

בהקשר למלחמת לבנון מילאה העיתונות תפקיד אקטיבי יותר לא משום שהעיתונות הישראלית השתנתה, אלא קודם כל מפני שמלחמת לבנון היתה שונה במהותה ממלחמות אחרות, הן באשר להעדר קונצנסוס לאומי כאשר יצאו למלחמה, הן באשר למטרותיה ובכך שהיתה במודע "מלחמת ברירה", והן באשר למשך הזמן שבו שהה צה"ל בלבנון והעובדה שהיה עליו לשהות בקרב אוכלוסיה אזרחית עוינת. גם יחסו של שר הביטחון, שניהל את מלחמת לבנון, לעיתונות היה שונה מהיחס של קודמיו. זמן רב בטרם כינה את העיתונות "רעל", חל נתק כמעט מוחלט בינו לכתבים הצבאיים והוא-הוא- שגרם לכך שוועדת העורכים הפגינה נגד החלטותיו (פינוי ימית) לפני שפרצה המלחמה.
 
העיתונות הישראלית מילאה תפקיד חשוב במלחמת לבנון והחלה בכך עוד חודשים רבים בטרם חצו שריוני צה"ל את הגבול ללבנון. חלק מהעיתונאים הזהיר מהמלחמה הצפויה. אחרים דיווחו באדישות, אך היו בעיתונות גם כאלה שתמכו בדיווחיהם בשרון ובתוכניות המלחמה, ושימשו ככלי שרת במשחק הכוחות הפוליטי. העיתונות לא יצאה דופן, אלא ביטאה את המתרחש. השפעתה היתה, לצערי, מוגבלת באשר להליכה למלחמה אומללה זו. לעומת זאת אין ספק, כי השפעתה היתה רבה בכל הקשור לוויכוחים אם להורות לצה"ל לפרוץ לביירות. כאן העבירה העיתונות את דעותיהם של הפיקוד בשדה ושל חיילים רבים. בדיעבד התברר, כי העיתונות שימשה גם כלי דיווח חשוב לשרים שלא הוכנסו לתמונה, הן באשר להתרחשויות מבצעיות, והן בקשר לפרשת הטבח שביצעו הפלנגות במחנות הפליטים הפלשתינאים סברה ושתילה.
 
העיתונות הישראלית זכתה לשבחים רבים ברחבי תבל על היותה עיתונות חופשית, חקרנית ואמיצה, עיתונות הלוחמת על דעותיה והעומדת על משמר חופש הדיבור. בביתנו אנו, בספר השנה של אגודת העיתונאים, רשאים אנו שלא להצטנע לרג ולהודות: אכן, העיתונות הישראלית ראויה לשבחים שזכתה בהם.

אולי יעניין אותך לקרוא גם:

תגובות פייסבוק

השאר תגובה

כתובת הדוא"ל שלך לא תפורסם. שדות חובה מסומנים ב- *

בטל תגובה

כנס אילת לעיתונות 2018

הרשמו לניוזלטר

קבלו מדי שבוע אל תיבת הדואר האלקטרוני שלכם מבחר כותרות, ידיעות, כתבות ומאמרים בנושאי תקשורת ועיתונות מהארץ ומהעולם.