728 x 90
728 x 90
728 x 90
728 x 90

התמונה השתנתה

התמונה השתנתה
מותו של חייל לויאליסט. צילום: רוברט קאפה

ספר השנה תשנ"ג, 1993: "משום שהאמת היתה לרוב מכוערת ומרגיזה, קרה שציבור רחב, צר ראות, מתוסכל ושרוי בתחושת מצור, החל לשנוא את הצלם"

"ספר השנה" של העיתונאים היה מפעל עיתונאי-ספרותי של אגודת העיתונאים בתל אביב. בסדרת ספרי השנה הופיעו 52 כרכים: הראשון – בשנת תש"ב (1941-2), האחרון – בשנת תש"ס (2000-1999). סדרת ספרי השנה כוללת חומר בסיסי רב חשיבות על ההתרחשויות בתקשורת הישראלית (הכתובה והאלקטרונית) ועל השינויים המפליגים שחלו בה במהלך עשרות שנים.
 


 
מובא כאן כלשונו מאמרו של דוד רובינגר, כפי שהופיע ב"ספר השנה" של העיתונאים  1993.
 
דוִד רוּבִּינגֶר (29 ביוני 1924 – 2 במרץ 2017) היה צלם עיתונות ישראלי, חתן פרס ישראל לתקשורת לשנת תשנ"ז.
 


 

חלפו הימים אשר בהם העיתונאות המצולמת – מקצועי האהוב – היתה אפופה אוירה של גבורה, מסירות ותהילה. תקופה שבה העפיל צילום העיתונות אל שיא יוקרתו.
 
באותו זמן צלמי העיתונות יצרו תדמיות שנחרתו עמוק בזכרון הקוראים בכל העולם. צילומים בלתי נשכחים הפכו לסמלים של תקופות ומאורעות. קביעות-על-פילם של אמת בלתי מעורערת.
 
הצילום של רוברט קפא, החייל שנורה בספרד; הרמת הדגל האמריקאי באיבו-ג'ימה של רוזנטל; הנפת הדגל האדום על ידי חייל רוסי מעל שער ברנדנבורג בברלין; גנרל מק-ארטור המנצח הגיבור חוזר לפיליפינים; סליחה על חוסר הצניעות: גם צילומי שלי: שלושה הצנחנים ליד הכותל. כל אלה נעשו דוגמאות לעיתונאות מצולמת במיטבה. לא הוטל ספק ביושרו של הצלם, האמת הטמונה בצילום לא נחשדה. האגדה, שצילום לעולם אינו משקר, היתה שרירה וקיימת.
 
באותם ימים קל היה לנו, האנשים מאחורי המצלמות. היינו משוכנעים בכל הלב, שאנו בצד "המלאכים". הציבור לא הטיל בנו ספק. בוודאי שלא עשינו זאת בעצמנו.
 
אך הדברים השתנו. אנו חיים כיום בעולם של תקשורת מיידית. העברתן במהירות הבזק של תדמיות האירועים על ידי הטלוויזיה, שינתה את כללי המשחק גם בכל הנוגע לעבודת צלמי העיתונות.
 
זמן שווה כסף. פתגם זה נעשה אמת אבסולוטית עם המצאת הטלוויזיה. כל דקת שידור שווה זהב, ועל כן, החדשות המוקרנות חייבות להיות קצרות, מעניינות וסנסציוניות, ומכאן, גם שטחיות. הפריט המהמם מבחינה וויזואלית יזכה לזמן שידור ארוך יותר מהפריט שהנו אמת עמוקה, אך אין בו "לרוע מזלו" צילומים מרתקים.
 
כיון שהמסך הקטן השתלט על התבל, עורכי העיתונים לא היו יכולים להתנער מן האתגר. לפיכך, אנו, צלמי העיתונות, נעשינו מורגלים למבול של מברקים, שתכופות תוכנם היה כזה: "זה עתה ראיתי בטלוויזיה אירוע באיזורך. מקווה שיש לך דבר דומה בין צילומיך. נא שלח מיידית".
 
ברדיפה אחרי סוג זה של צילומים – לא משנה אם הם סיפרו בדיוק את האמת, כל האמת ורק האמת – אבד לנו שריון האמינות שנשאנוהו בגאווה כה רבה. האימרה, שהצילום אינו משקר, אמינותה נסדקה קשות.
 
עוד משהו השתנה בעבודתנו: מיידיות התקשורת, בין שליחיה לבין המערכות, איפשרה לצלם העיתונאי לרדוף אירועים ברחבי העולם, ולהעבירם בחזרה אל המערכת כמעט מיידית. הצלם, שכבר איננו מרותק כל כך למקום אחד מסויים, החל לראות בעיות ביותר מנקודת ראות פשוטה אחת. הצלם האמריקאי שהנציח ילדה וייטנאמית קטנה, רצה, כשגופה שרוף נוראות מפצצת נאפאלם, כבר לא היה כל כך בטוח שהוא אמנם משרת בצד הקדושים. לעשרות מבין חברי למקצוע התברר שלא תהילת הנפת הדגלים והפוזות ההרואיות של גנרלים למיניהם, הם-הם הפרצוף האמיתי של המלחמה. כיעורה החליף ונטל את מקומם של צילומי הגבורה – והשפיע על תוכן הצילומים. הצילום השופע פטריוטיזם פינה מקומו לגישה הרבה יותר צינית וסגפנית.
 
פרוץ האינתיפדה ייבא בעיה זו גם אל תוך קהיליית העיתונות שלנו. גם כאן, כשהשתדלו צלמים לעשות מלאכתם נאמנה, נבצר מהם להתעלם ממה שהתרחש לפני עדשות מצלמותיהם בשטחים המוחזקים. המראות לא היו קלים ולעיתים קרובות גם לא מחמיאים לנו. אילו פנו עורף לאירועים, ומטעמים "פטריוטיים", היו נמנעים מלצלם את אשר ראו, היו חוטאים לשליחותם ולציבור. אילו לא צילמו אירועים רק "משום שזה עלול להזיק לתדמית המדינה", היו פוסלים עצמם מלשאת את התואר עיתונאי-צלם.
 
השקפתי, לפיה, יש להתעלם מן השיקול אם צילום מסוים מזיק או אינו מזיק לתדמית המדינה, אינה מצביעה על כך שלא איכפת לי מה תהיה תדמית זו. נהפוך הוא: אני משוכנע – ויכול להוכיח זאת על ידי דוגמאות רבות – שהסתרת האמת, אפילו היא מכוערת, תגרום בסופו של דבר לנזק הסברתי גדול פי כמה.
 
כל זה נכון כמובן בתנאי יסודי אחד: שאנו מצלמים אמת. אמת יפה ומחניפה, או מכוערת ומרגיזה.
 
משום שהאמת היתה לרוב מכוערת ומרגיזה, קרה שציבור רחב, צר ראות, מתוסכל ושרוי בתחושת מצור, החל לשנוא את הצלם. יותר מכל ענף אחר של התקשורת נעשה הצלם לסמל שליח הבשורה הרעה, שהעם תובע את ראשו. "שמאלניים", "בוגדים", "אוהבי אש"ף" – אלה היו רק מקצת מן הכינויים שהוטחו בשעת מילוי תפקידנו. לא רק אנשי ההמון בשוק נהגו בנו כך. גם שרים מכובדים לא חסכו בביטויים דומים. את מקום האמון והכבוד, שהיינו רגילים להּם, תפסה סיסמא חדשה: "העם נגד תקשורת עוינת". (הברקה זו היא פרי רוחו של אליקים העצני).
 
היינו צריכים להערך למאבק בנטיות אלו בציבור, ביתר חוכמה ומוקדם יותר. לא טרחנו לצאת להתקפת נגד, בנסיון להראות לעם מה מר עלול להיות גורלו בלעדינו. כמה חסר אונים וחשוף ליצרי השולטים יהיה בהעדר תקשורת "עוינת" זו. לא השכלנו להסביר שוב ושוב כמה חשובה באמת לעם זכותו לדעת.
 
לדעת לא מי שוכב עם מי, אלא לדעת על מנת להבין שחשוב לו לעם לדעת, ללמד ולעכל את כל העובדות הלא נעימות שאנו מראים לו. אלא שהתקשורת – הכתובה, המצולמת או המוקלטת, זה כולל את כולנו – היא, לדאבוננו, במידה לא קטנה, מתנשאת ושחצנית. אנשיה מתנהגים כאילו הם מונו על ידי איזה כח עליון, לא מוטל עליה להתגונן ואין לצפות ממנה ממנה להתנצלות. "הציבור קונה את עיתונינו; צופה (ומקלל) בתכניותינו? – אז למה לדאוג?"
 
במקום לטרוח להפחית את עוינות הציבור, עשינו לפעמים את ההיפך הגמור. אם כי לא מתוך כוונות זדוניות, נראינו בעיני הציבור לפעמים כדוברים של האינתיפדה. לא מי שמדווחים עליה. מצב זה לא חייב היה להדאיג אותנו בשנים הראשונות של ההתקוממות בשטחים. לא היה כל פסול בעובדה, שאנו העיתונאים, ובמיוחד הצלמים, היינו אהובי הפלשתינאים. הם ריקדו סביבנו, דאגו להדריך אותנו למקומות התורפה, והיו מקור נובע ומתמיד של אינפורמציה. אין כל רע בכל אלה. ככלות הכל, הם פעלו כמו שכל אחד אחר היה פועל. ומה שעשינו אנחנו בהצלחה לא מבוטלת, כשאנו היינו ה-Underdog.
 
בוודאי שהפלשתינאים ניצלו אותנו. אבל למה להשלות את עצמנו בדבר תפקידנו בחברה? גורל התקשורת במשחק האינפורמציה – או הדיסאינפורמציה – הוא להיות מנוצל. לא רק לפעמים, אלא כל הזמן.
 
אז בסדר, האינתיפדה ניצלה אותנו. אבל הרי מנצלים אותנו גם כל אימת שאיזה ראש ממשלה מזמין אותנו למסיבת עיתונאים, כדי שנהיה שופר להברקותיו המכוונות אל ציבור בוחריו. מנצלים אותנו כל פעם שאיזה דובר מסביר לנו מה חכמים היו דבריו או מעשיו של הבוס שלו. מנצלים אותנו כשאנו "מגלים" איזה Scoop ענקי, אך לאמיתו של דבר היינו כלי שרת של מישהו שלחש אותו לאוזנינו כדי לגמור חשבון עם אחד אחר. ניצול זה הוא לגיטמי וכמעט הכרחי.
 
אלא שבזמן האחרון צצה תופעה חדשה. היא שונה בתכלית השינוי מן הדוגמאות למעלה. בכל מצבי "הניצול" שהוזכרו, למיזער, היינו נוכחים במקומות ההתרחשות. שמענו, ראינו, ראיינו, שאלנו, צילמנו. היה בידנו לבדוק, לבקר ולבחון את אשר "האכילו" אותנו.
 
אולם כשחברות טלוויזיה ועיתונים החלו לחלק מסרטות ווידיאו ומצלמות לפלשתינאים כדי שהם ידווחו על האינתיפדה, נשללה מהם הזכות לתאר את האינפורמציה שהפיצו כנאמנה ובלתי משוחדת. כשהמדווח הוא צד מעונין, הוא אינו יכול להתקבל כאוביקטיבי ומעל כל חשד.
 
נוהג זה של חלקים מסוימים בתקשורת, לוותר מרצון על הזכות החשובה לראות במו עיניהם, להיות נוכחים, מונע מהם את הביקורת ההכרחית על מה שהם מוסרים לציבור כמידע אמין. דיווחים מיד שנייה, קל וחומר כאלה הנמסרים על ידי אינטרסנטים – אינם יכולים להסוות עצמם כעיתונאות כשרה.
 
מן הראוי להזכיר: על אף שהחלו בנוהג זה גורמי תקשורת מחו"ל, המסקרים את האינתיפאדה, אלה אינם היחידים המשתמשים בדיווחים מסוג זה. עיתונים מקומיים לא טומנים את ידם בצלחת כשצילום עסיסי מוצע להם על ידי גורמים בעלי עניין. 
אלא, שאליה וקוץ בה: השבאב הבין חיש מהר איזו כלי בעל עוצמה ניתן בידו. ואם רק יכלו ה"סטרינגרים" הפלשתינאיים להבטיח לעצמם מונופולין, הרי שלא רק יוכלו לשרת את עמם בעזרת מבול האינפורמציה שישלטו עליו, אלא גם יזכו ברווחים כספיים לא רעים. בתנאי כמובן, שיוכלו להיות בלעדיים בשטח ושצוותים רגילים של הרשתות לא יקלקלו להם את הביזנס של כ-$300 לקסטה מצולמת. וכך קרה, שצלמי הטלוויזיות והעיתונות הלגיטימיים מצאו עצמם פתאום אורחים לא רצויים בשטחים. כשאבנים ואיומים מחזקים את האי-הזמנה.
 
לפני מספר חודשים התקיפוני כמה מעמיתי העיתונאים לאחר שהשמעתי ברדיו ובטלוויזיה ביקורת על "עיתונאות מיד שניה" זו. כלומר, על כך שמצאתי דופי בסדרת צילומים שהפיצה סוכנות החדשות הצרפתית AFP. הצילומים הראו הוצאה להורג בירי אקדח של תושב חאן-יונס בידי רוצח ערבי.

לא התייחסתי בביקורתי לשאלה האתית. אם צריך או לא צריך להשביע את האינסטינקטים האפלים שבצופה על ידי הצגת צילומים כאלה. זה נושא שונה.
 
הערותי הבקורתיות היו מופנות רק לשאלת מקור התמונות: האם האיש שצילם ודווח אודות האירוע המגעיל היה משקיף בלתי תלוי, עיתונאי אוביקטיווי, או שהיה פלשתינאי עם מסר במצלמתו?
 
אילו צילם צלם-עיתונאי בלתי תלוי את האירוע ברפיח, אפשר היה אולי להתווכח על הטעם הטוב – או העדרו — בפירסום. אך לא על אוביקטיוויות עיתונאית. ומטעם זה ביקרתי את AFP.
 
ולבסוף, לפני שמישהו יאשים אותי בבגידה בעיתונאות ובאמירת הנ"ל מתוך 'שובניזם" ישראלי, ברצוני לומר גם זאת: גם אם דובר צה"ל יספק לי מחר צילומים המראים חיילים מחייכים מחלקים סוכריות לילדים מאושרים במחנה הפליטים ג'בליה, אתייחס אליהם באותה חשדנות, שאני מייחס לצילומיו של ה"סטרינגר" הפלשתינאי. יתכן שחיילים אלה באמת חילקו סוכריות לילדים אלה, ולא ירו לעברם כדורי גומי, אלא שאני אהיה חייב לראות ולצלם זאת בעצמי. ורק אז אדווח על כך כעובדה לצבור הקוראים.
 

אולי יעניין אותך לקרוא גם:

תגובות פייסבוק

השאר תגובה

כתובת הדוא"ל שלך לא תפורסם. שדות חובה מסומנים ב- *

בטל תגובה

כנס אילת לעיתונות 2018

הרשמו לניוזלטר

קבלו מדי שבוע אל תיבת הדואר האלקטרוני שלכם מבחר כותרות, ידיעות, כתבות ומאמרים בנושאי תקשורת ועיתונות מהארץ ומהעולם.