728 x 90
728 x 90
728 x 90
728 x 90

ממאהבת לאינקוויזיטור

ממאהבת לאינקוויזיטור
הרמטכ"ל, רא"ל דוד אלעזר, במסיבת עיתונאים, אפריל 1973צילום: משה מילנר, לע"מ. מתוך אוסף התצלומים הלאומי

ספר השנה תשנ"ג, 1993: מערכת היחסים בין צה"ל למדיה השתנתה. גם צה"ל השתנה - אין כמעט דבר שיש להחליט עליו, שלא שוקלים לגביו מה שייכתב בעיתון למחרת"

"ספר השנה" של העיתונאים היה מפעל עיתונאי-ספרותי של אגודת העיתונאים בתל אביב. בסדרת ספרי השנה הופיעו 52 כרכים: הראשון – בשנת תש"ב (1941-2), האחרון – בשנת תש"ס (2000-1999). סדרת ספרי השנה כוללת חומר בסיסי רב חשיבות על ההתרחשויות בתקשורת הישראלית (הכתובה והאלקטרונית) ועל השינויים המפליגים שחלו בה במהלך עשרות שנים.
 


 
מובא כאן כלשונו מאמרו של אלוף (מיל.) בני פלד, כפי שהופיע ב"ספר השנה" של העיתונאים  1993.
 
בני פלד (18 באפריל 1928 – 13 ביולי 2002) היה מפקד חיל האוויר הישראלי בשנים 1973–1977, בתקופת מלחמת יום הכיפורים ומבצע אנטבה. 
 

 


 
נתבקשתי ע"י העורך להתיחס למערכת היחסים בין מה שקרוי אצלנו "צבא" לבין מה שקרוי אצלנו "עיתונות, אמצעי תקשורת, מדיה" וכדומה. הנושא ראוי להתייחסות הרבה יותר עמוקה ורחבה ממה שאפשר לדחוס ל-1500 מילים, ולכן אסתפק בהצגת חלק מהמאפיינים הבולטים ביותר של הסימביוזה המורכבת שבין שתי ישויות אלו.
 
הבסיס למאפיינים הללו הוא ה"דימוי התורן" של צה"ל בעיני התקשורת ושל התקשורת בעיני צה"ל. ה"דימוי התורן" הזה מכתיב במידה רבה את ההתנהגות של כל אחד מהצדדים כלפי השני. יחסים של אמון ופתיחות קיצוניים יכולים להפוך במהירות ליחסים של חשדנות וסגירות קיצוניים. לתופעה זו היינו עדים בין ה-10 ביוני 1967 וה-6 באוקטובר 1973, אשר בה "כל הכבוד לצה"ל" היה ביטוי לדימוי האחד, שהפך בין יום ל"חפש וחקור את מחדליו של צה"ל" מאז ועד היום.
 
זאת בניגוד גמור לעובדות האמיתיות לגבי ביצועי צה"ל ב"ששת הימים" וב"יום הכיפורים". עובדה היא שהרמטכ"ל אולץ ע"י אלופיו לדווח, במאי 67, שצה"ל איננו כשיר או מוכן להגן על גבולות ישראל, והשאיר לדרג האזרחי רק אופציה אחת להישרדות – לתקוף ראשונים, ולהמר על הכרעה מיידית של חילות האוויר האויבים, כתנאי עיקרי להצלחת כוחות היבשה. למזלנו היה לחיל האוויר שלנו מזג אויר צח, ולמזלנו הסתבר שהערכת צה"ל את יחסי הכוחות הכללית היתה מופרכת מיסודה. ההכרעה המוחלטת של צבאות ירדן וסוריה, כיבוש הגדה והרמה, לא תוכננו מראש ולא נקבעו כיעדי המלחמה כאשר הוחלט על "מלחמת אין ברירה".
 
איש לא ראה בכך "מחדל" הראוי לועדת חקירה. בדיוק להיפך ‏ – נתנו לציבור להאמין, שהישגים אלה הם פרי תכנון מחוכם של השגת יעד מדיני חיוני שביצועו רק חיכה, כביכול, ל"הזדמנות המתאימה".
 


עד אוקטובר 1973 היו המדיה, על כל שלוחותיה, נושאים את צה"ל על כפיים. מקבלים כל הודעה של דובר צה"ל כאמת משמים. האורגיה של שביעות רצון עצמית והדדית, של כל אלה שעברו תוך ששה ימים מפאניקה לאופוריה, נמשכה ברציפות"


 
אף לא אחד מאלה הטוענים ל"זכות הציבור לדעת", לא קם לומר לציבור, שההישגים הללו הם תוצאה של החלטות "אין ברירה" אשר התבססו על הערכות מצב מוטעות להחריד, לפני הלחימה. והסכמה מאולצת לדרישות אלופי פיקוד הצפון והמרכז לכיבוש הגדה והרמה – בהמשך הלחימה.
 
עד אוקטובר 1973 היו המדיה, על כל שלוחותיה, נושאים את צה"ל על כפיים. מקבלים כל הודעה של דובר צה"ל כאמת משמים. חילות צה"ל היו פתוחים בפניהם כמעט ללא סייג. מצב זה של יחסים לא נפגם אפילו כשהיינו מאבדים חמישה עד עשרה חיילים בשבוע בהפגזות המצרים בתעלה, לפני ובמשך מה שתוארו כ"מלחמת ההתשה", "המלחמה על המלחמה", "בטחון שוטף", או סתם "הפרות של הסכמי הפסקת האש". לא הממשלה, לא העיתונות ולא הציבור היו מוכנים להודות שלמעשה אנו במצב ברור של מלחמה מתמשכת מאז הפרת הסכם שביתת הנשק ב-1949, ולהסיק מכך את המתחייב ממצב זה. האורגיה של שביעות רצון עצמית והדדית, של כל אלה שעברו תוך ששה ימים מפאניקה לאופוריה, נמשכה ברציפות עד אוקטובר 73.
 
התפשטה האופנה, לפיה, כמעט לכל שר וגנרל היה עיתונאי "שלו" – זה מקבל מידע בלעדי, וזה מקבל כיסוי תקשורתי בתמורה. הקולות הצורמים היחידים בחגיגה היו של אלו הנאבקים על חלוקת זרי הדפנה, שהציבור היה מוכן להעניק בתמורה להסרת האיום של שואה ותבוסה שחזו לו מנהיגיו בתקופת "ההמתנה והגימגום", ערב מלחמת ששת הימים.
 
מערכת היחסים החמה והאוהדת הזו יצרה וטיפחה ציפיות חסרות בסיס, לכך שהתסריט של ששת הימים יתרחש גם ב"סיבוב הבא", אם יהיה. העובדה שהסכמי הפסקת האש עם מצריים, סוריה וגם ירדן פסקו להתקיים חודש אחד לאחר חתימתם, שמצריים וסוריה חזרו והכריזו שהמלחמה נמשכת, שברית המועצות חזרה לזירה במשנה מרץ והכינה את התשתית למהלך התקפי – לא עשו שום רושם. המהפך ביחסה של ארה"ב לישראל בתחום הצבאי, וקרן השפע שנפתחה לעם החוגג בציון, סינוורו את המנהיגות, את צה"ל ואת מעצבי דעת הציבור מלראות את המציאות, כפי שהיתה באמת ב-67, ואת נתוני האמת של מה שהתרחש בקרבנו ואצל שכנינו מאז ה"נצחון" המדהים ועד לאוקטובר 73.
 
להתנחלות הממלכתית המאסיווית בסיני, יהודה, שומרון, הבקעה והרמה היה קונסנזוס לאומי רחב. עצם קיומה של "התיישבות ממלכתית" שכנע את הציבור שיש בכך תביעה לריבונות על שטחים אלו, ושקווי הסכמי הפסקת האש (שהפסיקה להתקיים) הם כביכול הגבולות החדשים של ישראל, ולא נועדו כלל להיות אזורי בלימה, ספיגה ושטחי הרג מרוחקים מעורף המדינה, כדי למנוע צורך קיומי להקדים ולהכות את האויב כמו שקרה ב-67.
 
התוצאה של הונאה עצמית כוללת זו היתה הבסיס לזעקות ה"מחדל", יללות "ההפתעה" והבכי ההיסטרי. בבת אחת הפך "כל הכבוד לצה"ל" לציד מכשפות ולינץ' ציבורי נגד צה"ל ומפקדיו. העיתונות, הרדיו והטלוויזיה הפכו עורם והצטרפו להיסטריה הכללית ולמרדף המכוער אחרי שעיר לעזאזל. סוף הסיפור ידוע – הרמטכ"ל הועלה לקורבן על ידי ועדה ממלכתית" שזיכתה את השלטון מכל אשמה או אחריות. לא אצא ידי חובתי, אם לא אזכיר שצמרת צה"ל עצמה תרמה תרומה גדולה למה שהתרחש. מהרגע שבו הופנתה אצבע מאשימה כלפיה, התחילה מלחמת הגנרלים האומללה, ששימשה מזון עשיר לכל שלוחות המדיה שבישלו אותו ומכרו אותו לאותו ציבור, שהורדם על ידם מאז יוני 1967.
 
מערכת היחסים בין צה"ל למדיה השתנתה ללא הכר מאז ועד היום. גם צה"ל השתנה – אין כמעט דבר שיש להחליט עליו, שלא שוקלים לגביו את מה שייכתב עליו בעיתון למחרת. החשש והפחד מהמדיה – של אלו "החשופים בצריח" – אלופים, רמטכ"לים ואדוניהם הפוליטיקאים – גרם לחלקם שיתעבו אותה ולרובם שיתחנפו אליה. שיטת "הראש הקטן" ובריחה מאחריות הביאה בעקבותיה לסיאוב של שושלת הפיקוד ושל אמות המידה להתנהגות כמעט בכל תחום: החל במינויים וכלה בהתנערות מאחריות לכל תאונה, תקלה או כשלון, על ידי הטלתה על ועדות חקירה, שופטים חוקרים ויועצים משפטיים למיניהם. אפילו לפני מתן פקודה, יש שהולכים לקבל "הכשר" מהיועץ המשפטי לחוקיותה.
 


התוצאה של הונאה עצמית כוללת זו היתה הבסיס לזעקות ה"מחדל", יללות "ההפתעה" והבכי ההיסטרי. בבת אחת הפך "כל הכבוד לצה"ל" לציד מכשפות ולינץ' ציבורי נגד צה"ל ומפקדיו. העיתונות, הרדיו והטלוויזיה הפכו עורם והצטרפו להיסטריה הכללית ולמרדף המכוער אחרי שעיר לעזאזל


 
לסיכום, מהרגע שבו המדיה הפכה ממאהבת לאינקוויזיטור, הפך צה"ל מ"האביר מגן העם" הצח כשלג, לעדר מונהג ע"י רועים רדופי פחד מהעיתון והמשדר של מחר. כך, לפי הערכתי, רואה כל צד את משנהו, ומכאן נובעת מערכת היחסים המורכבת מפחד וחנופה בצה"ל ורדיפה אחרי "פרשות" במדיה. המילים "אמינות, יושר, הקרבה, אומץ, אחווה וחלוציות" פינו את מקומן ל"הפתעה, מחדל, פשלה, חשיפה, הונאה, שקר, גניבה ושוחד".
 
מכאן ואילך נשחטו ה"פרות הקדושות" ללא אבחנה הן במדיה והן בצה"ל. עמן חוסלו גם האבחנות בין אמת לשקר, יושר לצביעות, פחדנות לאומץ, נאמנות למעילה, כבוד לקלון וכן הלאה…
 
יקצר המצע מלהביא הוכחות לתהליך ההשחתה, אבל כל מי שעיניו צופות ואזניו קולטות יודע היטב, שהתהליך החל בצורה מוסווית חלקית ב-1949 ונחשף יותר ויותר מ'פרשה" ל"פרשה" ובין "מחדל" ל"מחדל".
 
הטרגדיה היא שהן זרי הדפנה של ששת הימים והן זרי הקוצים של יום הכיפורים, חולקו כתוצאה ישירה מהונאה עצמית כללית, שאין לה ולא היתה לה אף פעם אחיזה במציאות.
 
המעבר החד והמהיר מהערצה עצמית למזוכיזם נגרם, כאשר מערכת השקרים המוסכמים שייצגו "קונסנזוס לאומי", לא עמדה בציפיות חסרות השחר שהיא עצמה יצרה.
 
הניצנים הראשונים של ההיפוך הופיעו כבר בשלהי כהונתה של ממשלת "המחדל". מה שהיתה "התיישבות" הפך ל"התנחלות" ולראשונה הוטל על חיילי צה"ל להפעיל כוח נגד אזרחי ישראל אם ניסו להתיישב. פתאום נוצר מושג כמו "מדיניות צה"ל" במקום "מדיניות ממשלת ישראל" בכל הנוגע למתרחש מעבר לקו הירוק, הן כלפי הערבים והן כלפי היהודים. כך הפך צה"ל לאט לאט לנושא העיקרי באחריות לכל מעשה ומחדל, והחל לפתח מערכת נוגדנים ותוואי התנהגות פנימיים וכלפי המדיה, שהתאימו למעמד שייחסו לו בבחינת "אשם עד שיוכיח את ההיפך".
 
המצב החמיר לאחר פרשת הפינוי בכוח של מתיישבי סיני ולאחר הפעולות נגד מתנחלים בגדה, ובעיקר עם הפעלתו של צה"ל לדיכוי ההתפרעויות בגדה ובעזה. צה"ל הפך בעיני תנועות ה"שלום מיד ובכל מחיר" לצבא כיבוש רצחני, ובעיני תנועות "זו שלנו, זו גם כן", לצבא רכרוכי ואימפוטנטי. המדיה החלה להתבטא בשפת שפל חדשה:
 
– הפרעות הן "מרד לאומי" נגד הכובש המדכא.
– רצח וחבלה ע"י ארגוני הטרור הם אירוע ממניעים לאומניים.
– פציעה והריגה של חוטפים ומתפרעים אלימים ע"י צה"ל הם רצח עד שיוכח אחרת.
– הרוצח ע"י זריקת אבן או בקבוק תבערה הוא "נער רעול פנים".
גם מקצה הקשת השני זוכה צה"ל למחמאות מפוקפקות והפוכות.
 
מצב זה, שבו נתון צה"ל זה זמן רב, השחית במידה מסויימת גם הצבא עצמו כאשר הוא מאולץ להמשיך במילוי יעודו האמיתי – לנצח במלחמה – בעוד משא כבד על גבו. אם הוא מפתח עוינות כלפי הנושכים בעקביו ונושפים על עורפו – קשה להאשימו יותר מדי. גם השחתת המידות שמתגלה בו לעתים היא תוצר ברור של התנהגות אדוניו הפוליטיים.
 
זו מערכת ההתנהגות הכללית שלנו, מאז שנבחרינו לאסיפה המכוננת החליטו לבטל את מחויבותם לצווי הכרזת העצמאות, להפסיק את תהליך ההגדרה העצמית, ונטלו לעצמם את השלטון תוך הכרזה ש'"המדינה היא אנחנו". פרק זה בחיינו הציבוריים הוא המקור והסיבה לכך שאנו נעים במהירות כזו מהרקיע השביעי לתהום היאוש, ומליטוף הדדי להלקאה הדדית. אירועי פרק מביש זה ראויים ליותר ממאמר בעיתון, בהיותם, לדעתי, השורש כמעט לכל מה שמאוס בעיני רבים, בחיינו הציבוריים והפרטיים.

אולי יעניין אותך לקרוא גם:

תגובות פייסבוק

השאר תגובה

כתובת הדוא"ל שלך לא תפורסם. שדות חובה מסומנים ב- *

בטל תגובה

כנס אילת לעיתונות 2018

הרשמו לניוזלטר

קבלו מדי שבוע אל תיבת הדואר האלקטרוני שלכם מבחר כותרות, ידיעות, כתבות ומאמרים בנושאי תקשורת ועיתונות מהארץ ומהעולם.