728 x 90
728 x 90
728 x 90
728 x 90

תוקפו של צו איסור פרסום

תוקפו של צו איסור פרסום

העליון דחה את ערעורו של בני פרץ, מנהלו ושותפו של אייל גולן, על ההחלטה להתיר את פרסום שמו כמי שנחקר בפרשת "משחקי חברה" - למרות שהתיק נגדו נסגר

בית המשפט העליון בהרכב שלושה שופטים דחה אתמול (שלישי) בקשה שהגיש בני פרץ, מנהלו ושותפו של הזמר אייל גולן, להותיר על כנו צו איסור פרסום של שמו, אף כי תיק החקירה בעניינו נסגר מחוסר ראיות.
 
החקירה בעניינו של פרץ התנהלה במסגרת פרשת "משחקי חברה" שבה הוא קיים יחסים עם בת 17 שהיתה בטיפולם של שירותי הרווחה. פרץ הודה כי שכב עמה, אך טען בראיונות עמו כי המתלוננות בפרשה הן שקרניות. בפרשה נחקר גם אייל גולן, שגם התיק בעניינו נסגר.
 
בקשתו של פרץ כי לא יוסר החיסיון של שמו הוגשה נגד עיתון הארץ, כתבת המשפט של העיתון רויטל חובל ומשטרת ישראל, שסברו כי יש לפרסם את שמו. שתי ערכאות נמוכות יותר, בית משפט השלום אליו פנו עיתון הארץ והעיתונאית חובל ובית המשפט המחוזי אליו ערער פרץ, קבעו כי יש לאפשר את פרסום שמו.
 
בית משפט השלום התייחס לטענתו של פרץ בנוגע לנזק שייגרם לו ולפגיעה בשמו הטוב אם החיסיון יוסר וקבע כי חשוב לקיים את עיקרון פומביות הדיון. עם זאת בית המשפט הורה לעיתון הארץ, לעיתונאית ולמשטרת ישראל להקפיד לפרסם בצורה ברורה וחד משמעית את העובדה כי התיק נגד האיש נסגר בשל חוסר ראיות.
 
גם ביהמ"ש המחוזי, אליו הגיש פרץ ערעור, הבהיר כי לא מצא כל טעות בהחלטתו של בימ"ש השלום וכי אף אם היה נדרש לאותה שאלה עקרונית בעצמו, היה מגיע לאותה מסקנה. "האיזון בין האינטרסים השונים במקרה זה נערך באופן הולם, תוך מתן עדיפות לאינטרס הציבורי הגלום בעיקרון הפומביות", קבע המחוזי והדגיש את זכות הציבור לדעת, לנוכח העניין הרב שהפרשה עוררה והעובדה שעסקה בדמויות ידועות לציבור.
 
פרץ הגיש בקשת ערעור לעליון על החלטתו של ביהמ"ש המחוזי, בקשה ששופטי העליון אישרו. בערעור עצמו הוא טען, באמצעות עוה"ד נתי שמחוני, רונן רוזנבלום ואסף קליין, כי אין מקום לפרסם את שמו לאחר שהתיק בעניינו נסגר וזאת בהתייחס לסעיף 70 (ה1) (1) לחוק בתי המשפט. סעיף זה אמנם אינו נותן מענה לשאלה מה דינו של צו איסור פרסום שמו של חשוב כאשר התיק בעניינו נסגר והוחלט שלא להגיש נגדו כתב אישום, ואולם, לטענתו, לנוכח "שתיקתו " של הסעיף בעניין זה, יש לפרש זאת כהיעדר סמכות להסיר את צו איסור הפרסום.
 
לחילופין טען פרץ שאם תתקבל הגישה שבידי בתי המשפט הסמכות להסיר את צו איסור הפרסום, הרי שבמישור שיקול הדעת יש להעדיף את ההגנה על שמו הטוב של אדם שהוחלט שלא להעמידו לדין.
 
המשיבות – עיתון הארץ, חובל ומשטרת ישראל – טענו באמצעות עוה"ד תמיר גליק ועילית מידן, שעד כה המערער "זכה מן ההפקר", מכיוון שצו איסור הפרסום הוצא מלכתחילה בהחלטה קצרה ובלתי מנומקת, על יסוד הסכמתה של המדינה בלבד. לדבריהן, התכלית שלשמה הוצא צו איסור הפרסום היתה "שיקולי חקירה" – כך שזו חדלה מלהתקיים לאחר סגירת התיק. עוד הן טענו כי המערער לא הוכיח שנגרם לו נזק חמור במידה המצדיקה סטייה מעיקרון הפומביות. "המערער משתתף בזירה הציבורית במידה המצדיקה התייחסות אליו כאל דמות ציבורית, מה גם שבפרשה גלום עניין ציבורי רב", הן הוסיפו.
 
בתגובה נוספת שהעביר פרץ, הוא חזר על עמדתו ולפיה בשעה שהפך ל"חשוד לשעבר", ראוי שיחול היפוך של נטל השכנוע ביחס לצו איסור פרסום. קרי, מי שמבקש את הסרת החיסיון, הוא זה שצריך להוכיח כי קיים עניין ציבורי כבד משקל וראשון במעלה שיצדיק את הסרת הצו.
 
שופטי העליון דפנה ברק ארז, דוד מינץ ועופר גרוסקופף קבעו, בדחותם את הערעור של פרץ, כי נקודת המוצא להכרעתם הוא עיקרון פומביות הדיון, המבטיח את שקיפות ההליך השיפוטי ומאפשר מנגנוני בקרה וביקורת חיוניים למשטר דמוקרטי שבליבו חופש הביטוי וזכות הציבור לדעת. "עם זאת, עיקרון פומביות הדיון אינו מוחלט, כאשר ניצבות מנגד זכויותיהם של בעלי הדין לכבוד, לשם טוב ולפרטיות"
 
עוד קבעו השופטים כי לפי האיזון שקבע המחוקק, עיקרון הפומביות הוא הכלל – ואיסור הפרסום הוא חריג לו. הם דחו את הפרשנות של פרץ ולפיה יש לפרש את "שתיקתו" של סעיף 70 (ה1) (1) כ"הסדר שלילי" המורה כי לאחר סגירתו של תיק חקירה נגד חשוד אין כלל אפשרות להסיר את צו איסור הפרסום שניתן בעניינו, אף אם מוגשת בקשה לעשות כן. "משמעות הגישה שמציע המערער היא הגבלה דרך קבע על זרימת מידע לציבור, בסתירה חזיתית לעיקרון של פומביות הדיון", הם ציינו.
 
עוד קבעו השופטים כי הכרה בסמכותו של בית המשפט לבטל את צו איסור הפרסום אף הולמת שיקולים נוספים, לרבות אלה שעניינם שמו הטוב של החשוד. כך, למשל, לא מן הנמנע כי דווקא החשוד יהיה זה שיבקש להסיר את האיסור על פרסום שדמו, למשל במקרים שבהם פרסומים שונים יקשרו אותו לפרשה שלילית, והוא יבקש לטהר את שמו.
 
הם הוסיפו כי העובדה שבעבר הוחלט על חיסוי שמו של החשוד אינה משנה את נקודת המוצא שלפיה פומביות הדיון היא הכלל ואיסור הפרסום היא החריג. "בניגוד לטענת המערער, אין לאמר שפרסום המתייחס לחקירה לאחר שהתיק בעניינה נסגר אינו בעל ערך במישור הציבורי", סיכמו השופטים. " הסרתם של צווי איסור פרסום דווקא במקרים הנוגעים להחלטה שלט להעמיד לדין היא בעלת חשיבות מכרעת מבחינת התרומה לעיצובו, איכותו והיקפו של הדיון הציבורי. פרסום של הליכים אלו הוא חיוני להפעלת ביקורת ציבורית אפקטיבית על רשויות אכיפת החוק".
 

אולי יעניין אותך לקרוא גם:

תגובות פייסבוק

השאר תגובה

כתובת הדוא"ל שלך לא תפורסם. שדות חובה מסומנים ב- *

בטל תגובה

כנס אילת לעיתונות 2018

הרשמו לניוזלטר

קבלו מדי שבוע אל תיבת הדואר האלקטרוני שלכם מבחר כותרות, ידיעות, כתבות ומאמרים בנושאי תקשורת ועיתונות מהארץ ומהעולם.