728 x 90
728 x 90
728 x 90
728 x 90

"חרות" – דיוקנו של עיתון

"חרות" – דיוקנו של עיתון

ב-31 בדצמבר 1965 נסגר היומון "חרות", שמייסדיו האמינו שהם מקימים כעיתון גדול, אשר יטביע את חותמו על העיתונות הישראלית. מדוע זה לא קרה?

"ספר השנה" של העיתונאים היה מפעל עיתונאי-ספרותי של אגודת העיתונאים בתל אביב. בסדרת ספרי השנה הופיעו 52 כרכים: הראשון – בשנת תש"ב (1941-2), האחרון – בשנת תש"ס (2000-1999). סדרת ספרי השנה כוללת חומר בסיסי רב חשיבות על ההתרחשויות .בתקשורת הישראלית (הכתובה והאלקטרונית) ועל השינויים המפליגים שחלו בה במהלך עשרות שנים.

 

 
מובא כאן כלשונו מאמרו של אביעזר גולן ז"ל, כפי שהופיע ב"ספר השנה" של העיתונאים תשכ"ו 1996. אביעזר גולן (17 ביולי 1922 – 21 במרץ 2001) היה עיתונאי ישראלי בעיתונים "ידיעות אחרונות", "חרות" ו"המשקיף". סופר שספריו עסקו בעיקר בתחום המורשת הצבאית.
 


 
מי שמחפש את המשאבים מהם ינקו שרשיו של העתון "חרות" נוטה, בדרך הטבע, לילך אצל העתונות הרביזיוניסטית שקדמה לו, אל "המשקיף" בעיקר. והנה, אם כי צדדים שווים רבים היו לשני העתונים (ובפרט קשיי תקציב "כרוניים"), – ההנחה ש"חרות" היה יורשו החוקי והישיר של "המשקיף" לא לגמרי נכונה היא. בראש וראשונה משום ש"המשקיף" טרם מת כאשר נולד "חרות", באוקטובר 1948. אך גם מטעמים אחרים.
 
"המשקיף" היה בטאונה הרשמי של המפלגה הרביזיוניסטית. למרות שנהנתה מאהדה המונית ניכרת, לא הצליחה המפלגה ליצור לעצמה משענת כלכלית איתנה, בדומה למפלגות הציוניות האחרות.
 
מאז הכריז אצ"ל על המרד בבריטים בראשית 1944, סבל העתון מ"פיצול אישיות" חמור. זה היה עתון ליגאלי, שרוב עובדיו ורוב קוראיו היו חברי תנועה בלתי-ליגלית ואשר גם מטרותיו המוצהרות היו דומות לאלו של הארגון הבלתי-ליגלי. אך הוא לא היה בטאונה של המחתרת. הצורך לשמור על ליגאליותו, ולשרת את צרכיה של המפלגה הליגאלית לה שימש כבטאון, אילץ את עורכי העתון להלך מעשה-לוליין על חבל דק.
 
בעשותם כך, עוררו לא אחת את רוגזם של אנשי המחתרת, והניחו את היסוד לסכסוך שעתיד היה להביא להקמתו של 'חרות'. אך בוותרם על "העולם הבא", לא רכשו עורכי "המשקיף" את העולם הזה. השלטון המנדטורי התייחס לעתון כאל אחד מ"כלי הביטוי של ה"טרוריסטים", סגרו לעתים תכופות, והחזקת העתון בביתו של אדם צעיר היה בה כשלעצמה כדי לשמש "כרטיס נסיעה ללטרון". גם מטעם זה יצאה ההוראה לאנשי המחתרת להימנע מלרכוש את "המשקיף".
 
"פיצול האישיות" מצא את ביטויו גם בין עובדי העתון. רובם היו חברי אצ"ל אשר ראו את עבודתם בעתון כחלק מן השליחות המחתרתית, ואת העתון עצמו – רק כמכשיר שנועד לשרת את המחתרת. מיעוטם, לעומת זאת, העריכו עצמם קודם כל כעתונאים – אמנם רביזיוניסטים- אך שנאמנותם נתונה לעתון ולמטרותיו הליגאליות. הם התייחסו בטינה לאנשי הקבוצה הראשונה ולצורת כתיבתם, שלעתים קרובות סיכנה את קיום העתון. במערכת התקיימה ממש "מחתרת בתוך-מחתרת". אחד מאנשי הצמרת של העתון הביע פעם את השתוממותו לעובדה שידיעה אשר הביא למערכת, ואשר היה בטוח כי היא "סקופ" שלו – שודרה כעבור רבע שעה ב "קול ציון הלוחמת", תחנת השידור של אצ"ל. הוא לא ידעי כי ביוליטין החדשות של תחנה זו חובר בתוך מערכת "המשקיף", על ידי שכנו לשולחן..
 
מכל מקום, אלה ואלה מעובדי "המשקיף" היו עתונאים-לוחמים (פעם אולי ייערך מחקר בתופעה, ששירות בעיתון אופוזיציוני נרדף, מחדד את כושרם ועטם של עובדיו) שהשתדלו לחפות במסירות ובעבודה קשה על מיעוט מספרם.
 
וכיוון שהעתון מעולם לא יכול לשלם להם משכורת כדי-קיום (דרגות, והסכמי-שכר קולקטיביים לא היו עוד בעתונות), הם נאלצו למצוא עבודות נוספות בעתונות היחידה שהיתה פתוחה בפניהם, בעתונות הערב הבלתי-מפלגתית (הרי עובדה מעניינת נוספת לחוקר תולדות העתונות העברית: חלק גדול מאנשי הצמרת בשני עתוני הערב הנפוצים הנם אנשי "המשקיף" לשעבר). כה דל-אמצעים היה העתון וקיומו כה רופף, שגם הנאמנים שבקרב עובדיו לא ראו לעצמם אפשרות לעשות יותר מאשר להוסיף ולקיימו. על שיפור, הגדלה ופיתוח אף לא חלמו.
 

הגליון הראשון ‏

תנועת החרות עלתה מן המחתרת כשהיא נישאת על כנפי שאיפות וחלומות מרחיקי-לכת. חלומות אלו הקיפו גם את העתון "חרות", שעל הקמתו הוחלט לאחר שאנשי המחתרת לא הצליחו למצוא שפה משותפת עם ותיקי המפלגה הרביזיוניסטית והחליטו לעשות ,"שבת לעצמם".
 
הצוות של "המשקיף" התפלג לשלשה: רובו, עם ד"ר רובין, פנה ל"חרות"; מיעוטו עם אייזיק רמבה, נשאר ב"המשקיף" ומקצתו, אשר נקעה נפשו מן הפילוג, פרש מאלה וגם מאלה, והסתפק בעבודה עתונאית לשמה באחד מעתוני הערב.
 
הנה כי כן, מבחינת הרכב הצוות, יכול אמנם "חרות" להיחשב כממשיכו של "המשקיף" אבל לא מבחינת הרוח.
 
הרוח שנשבה בעתון היתה רוח-אצ"ל והאוירה – אוירת התקווה והאופטימיות ששררה בתנועת החרות כולה ערב הבחירות לכנסת הראשונה.
 
לאצ"ל היה גם נסיון עצמי ב"עתונות": עתונות-הקיר הבלתי-ליגאלית, והכרוזים למיניהם (שאמנם רבים מהם נכתבו על ידי מי שנמנו עם עובדי "המשקיף") שהודפסו בבתי דפוס תת-קרקעיים ו"הופצו" בסכנת נפשות.
 
היה לאצ"ל גם נסיון קלוש בהוצאת עתון יומי ליגאלי, או ליגאלי למחצה – "החרות", שהחל להופיע בירושלים בימי המצור, כאשר עתוני תל-אביב חדלו להגיע. עתון זה, שנכתב ונערך על ידי צוות-שלד שלא קיבל שכר, הגיע תוך ימים מעטים למעמד העתון הנפוץ ביותר בעיר הנצורה. בימים שההפגזה לא היתה כבדה מדי, הגיעה תפוצתו לכ-3000 טפסים.
 
על סמך "נסיונות" אלה, על סמך האמונה ביכולת הביצוע של האנשים שעלו מן המחתרת, ונישאים על כנפי התקוות שליוו את המפלגה החדשה כולה, האמינו אנשי "חרות", כי הנה הם מקימים עתון גדול, אשר יטביע את חותמו על העתונות הישראלית.
 
בכסף לא היה מחסור, באותם ימים ראשונים; נרכשה קומה שלמה בבית חדש ברחוב מקוה ישראל. מכונות ש"הוחרמו" על ידי אצ"ל ביפו הועמדו לרשות העתון. ד"ר רובין הקים צוות עתונאים גדול; "ראובן" (דוד גרוסברד), אחד ממפקדי אצ"ל, הועמד בראש ההנהלה.
 
העתון הראשון הופיע בערב ראש השנה תש"ט, ב-3 באוקטובר 1948. היה זה עתון גדול-ממדים, לפי המקובל באותם הימים, עשרים וארבעה ‏ עמודים, והוא כלל מאמרים של מנחם בגין, יעקב מרידור, דיר יוחנן באדר ואחרים – כולם שמות "מסקרנים" ומעוררי-עניין באותם הימים, זמן כה קצר לאחר העליה מן המחתרת.
 
הנימה המפלגתית עדיין לא היתה מודגשת בעתון; אך לעומת זאת כבר אז חזקה היתה בו מאוד הנאמנות לעבר המחתרת. אף-על-פי-כן השתדל העתון להיות שקול ולהתגבר על נטיות לכתתיות; הכותרת הראשית בגליון הראשון היתה: "הרפובליקנים בארה"ב מסתייגים מתכנית ברנדוט" והידיעה המקומית החשובה ביותר דנה במאסרו של נתן פרידמן-ילין, מתוך אהדה למפקד לח"י.
 
אולי החידוש הרציני ביותר בעתונות העברית שחידש "חרות" בימיו הראשונים, היה המדור "רשות הדיבור ליריב", שבו הועתק בכל יום מאמר התקפה על "חרות" או על אצ"ל, שראה אור בעתונות. כמוטו למדור, שימשו דבריו של וולטיר; "אינני מסכים לשום מילה שאמרת, אולם אני מוכן ליהרג על זכותך לומר זאת".
 
הסקרנות שעורר העתון החדש גרמה לכך שההזמנות לגליון הראשון עלו על המשוער והגיעו לכעשרים אלף טפסים. הנה כי-כן, כאשר התכנסה צמרת תנועת החרות בבנין המערכת בבוקרו של ה-3 באוקטובר 1948 וכוסות שמפניה הורמו עם בואו מן הדפוס של הגליון הראשון, עדיין טרי-הצבע, האמינו הנוכחים בתמים, כי אכן זכו לעמוד ליד ערשו של מופע חדש ורב-עתידות בעתונות הישראלית.
 

האשלייה נגוזה

כוונתם של עורכי העתון היתה להקים ‏ עתון על-מפלגתי, שיהיה אמנם נוטה לתנועת החרות, אך יוכל לספק את צרכיו של חוג קוראים הרבה יותר רחב. באותה מידה היתה כוונתם של ראשי התנועה החדשה להקים גוף פוליטי בעל מסד עממי רחב יותר, ופחות נוטה לכיתתיות ולהסתגרות, משהיתה המפלגה הרביזיוניסטית, בשעתה.
 
ברם, מסתבר שהכוונות הטובות לא הביאו בחשבון יצרי-אנוש.
 
על אף האופטימיות לגבי תוצאות הבחירות הממשמשות ובאות, היו ראשי תנועת החרות מלאי-מרירות. האירועים הטרגיים של חודש יוני, פרשת "אלטלנה", פיזור יחידות אצ"ל שבצבא והרחקת אנשי אצ"ל מכל מעמד של השפעה במדינה הצעירה – כל אלו אי-אפשר היה שלא ישאירו את חותמם. והמרירות הסתננה אל דפי העתון, שהפך לאופוזיציוני-קולני וקיצוני יותר ויותר.
 
מסתבר שהקיצוניות לא תאמה את הלכי-הרוח החגיגיים ששררו בישוב באותם ימים ראשונים לעצמאות, כאשר ההצלחות בחזיתות רדפו זו את זו. תפוצת העתון ירדה תלולות וכעבור פחות מחודש אחר הופעת הגליון הראשון, התייצבה בסביבות כעשרת אלפים גליונות ליום.
 
אבל אז החלה מערכת הבחירות, והנימה הקיצונית, התוקפנית והביקורתית החריפה.
 
עורכו של העתון הנפוץ "דיילי אקספרס" אמר פעם שסוד הצלחתו הוא – "עתון מאושר".
 
"הקורא אינו רוצה לקבל מנת מרה שחורה עם ארוחת הבוקר שלו – טען. – ביקורת היא חשובה, אולם כדי שתקלע למטרה היא חייבת להיות מאוזנת. שום אדם איננו מוכן להיכנע להנחה שהוא חי בעולם שכולו רע".
עתון אנגלי נפוץ אחר, ה"דיילי מירור", אף הרחיק לכת. עתון עממי זה, הנוטה למפלגת ה"לייבור" ושבימי שלטון השמרנים בבריטניה ראה את עצמו כעתון אופוזיציוני, הגביל את עצמו לריפורטז'ה תוקפנית אנטי-שלטונית אחת לגיליון.
 
"הקורא הרגיל איננו מסוגל להזדעק על יותר מנושא אחד בבת אחת", פסק העורך.
 
נראה ששחקול מעין זה לא הדריך את קובעי-הקו במערכת "חרות". העתון תקף "בכל החזיתות". הואמתח ביקורת על מדיניות החוץ של הממשלה, "קטל" את מדיניותה הפנימית, ניהל מערכה בלתי פוסקת על זכויותיהם של ותיקי אצ"ל, נגד משפטם של אנשי לח"י. למעשה, לא היה כמעט דבר במדינה שהעתון בירך עליו. וכאשר החלה מערכת הבחירות -והעתון פירסם יום-יום את נאומי-הבחירות מלאי-הביקורת של מר בגין וחבריו – התגדשה סאת "המרה השחורה" שקוראי העתון קיבלו עם ארוחת הבוקר שלהם.
 
לא כל אנשי המערכת קיבלו עליהם את מדיניות "המרה השחורה". המשנה לעורך, שלום רוזנפלד. שנטל לעצמו חופשה מ"מעריב" כדי להכניס את העתון החדש לתלם, טען השכם והערב, כי "לחומר תעמולתי המתפרסם בעתן יש ערך רק אם הוא נקרא, וכדי שהעתון יקרא – הכרחי להגביל את כמויות התעמולה ולספק לקורא ראשית כל עתון טוב, אותו ירצה לקרוא".
 

כאן התחוללה התנגשות המוכרת לכל עובד בעתון-של-מפלגה – בין האחראים למערכת לבין האחראים לקופה.
 
מאחר והעתון עדיין לא היה חי הנושא את עצמו, ונזקק לשם הבטחת קיומו להקצבות מן המפלגה, – ראו המקציבים זכות לעצמם גם לפסוק מה יפורסם בעתון וכיצד.
 
ב"חרות" נתמנה ‏ "פוליטרוק". תוארו היה – "מנהל מחלקת ההסברה" של התנועה, אך הוא ראה תפקידו העיקרי בחיבור "מחקרי דעת קהל" שמסקנתם היתה, כי הקוראים קובלים על שאין העתון מספק די אינפורמציה על מערכת-הבחירות. והתרופה לקובלנה זו – עוד נאומי בחירות של ראשי התנועה.
 
שלום רוזנפלד סרב להשלים עם התערבות-יתר של שליחי המפלגה בעתון ועם המפלגתיות המוגזמת של העתון וחזר ל"מעריב". ואילו העורך, ד"ר י. רובין, היה יותר מדי איש-אצ"ל בהכרתו מכדי שיוכל להתקומם נגד התכתיבים מצמרת התנועה. נאומי הבחירות הפכו לכותרת ראשית קבועה של העתון. והקוראים הוסיפו לנשור.
 
"חרות" יצא ממערכת הבחירות לכנסת הראשונה עם תפוצה של כ-5000 טפסים.
 

מאמץ אחרון

זהו, למעשה, סופו של הסיפור, אם כי להלכה התמשך הסוף על פני עוד 17 שנים ארוכות. הנסיון להקים עתון בעל נטיה מפלגתית אך שישמור על עצמאותו מהמפלגה, נכשל.
 
ועם הכשלון, ועם אובדן הסיכויים לעתון להיפך לחי הנושא את עצמו מבחינה כלכלית, הוא הפך לתלוי יותר ויותר בהקצבות המפלגה ובתכתיביה – והקצבותיה הספיקו רק בקושי לקיים את העתון מיום ליום.
 
וכך נסתם הגולל גם על השאיפות. ,חרות" יה לעתון קטן, בעל תפוצה מועטת והשפעה מועטת, ועורכיו ומקימיו הסתפקו בכך; את כל מעייניהם הם השקיעו במאמץ להבטיח את הופעתו מיום ליום – מאמץ שאף הוא נראה לפעמים כבד מנשוא. הנה כי כן, שנה לאחר שהוקם במטרה לפתוח לפני תנועת החרות אופקים נרחבים הרבה יותר משהיו פתוחים ל,המשקיף" הפך "חרות" ל"המשקיף" במהדורה אחרת ("המשקיף עצמו נסגר בינתיים, לאחר כשלון המפלגה הרביזיוניסטית-המסורתית בבחירות).
 
ד"ר י. רובין, עורך " חרות", מנע בשעתו סכסוך גלוי בין המערכת והמפלגה. מעמדו כמתווך בין השניים, התבסס כאשר נבחר כמזכיר המפלגה. וכאשר הוסיף לשמש בעת ובעונה אחת גם כעורך. אבל הוא פרש ב1952-. משני תפקידוו כאחד ועקר לניו-יורק ואת מקומו ירש יוסף ויניצקי ז"ל, אף הוא לשעבר מאנשי- אצ"ל שבמערכת "המשקיף". הוא היה עתונאי ותיק, אך לא היה לו המעמד במפלגה, שממנו נהנה ד"ר רובין, ובתקופתו שועבדה המערכת עוד יותר לתכתיבי התנועה.
 
בשבע שנותיו האחרונות נערך "חרות" על אייזיק רמבה, עורך "המשקיף" לשעבר. הוא עשה מאמצים רבים לחדש את פני העתון. אך דומה כי גורל העתון כבר נחתם, ושוב לא ניתן היה להעביר את הגזירה.
 

אבדה רוח ההתנדבות

אי-אפשר להשלים את סיפורו של "חרות" מבלי לגעת בסיפור-עובדיו, ואי-אפשר לספר סיפור זה בלי להזכיר את התמורות שהתחוללו בעולם-העתונאים הישראלי.
 
בתקופה בה קם "המשקיף", נחשבה העתונות כשליחות אך לא כמשלח-יד. כמקור-פרנסה היתה העתונות מעיין אכזב. האיגוד המקצועי של העתונאים זה אך קם, ואפשרויותיו היו מועטות ביותר נוכח הקופה הריקה-תמיד, אף של העתונים שנחשבו כמבוססים. אבל החומר האנושי שפנה לעתונות עשה זאת משום שהאמין כי יש בפיו דבר להגידו, או משום שביקש לשרת מטרה או אפילו כשלב בקידום קריירה פוליטית. כל אלו לא היו תלויים בגובהה של משכורת או בדייקנות בה נפרעה. ב"המשקיף" (וגם בעתונים אחרים, באותם הימים) קיבלו העתונאים את שכרם הדל באיחור של ארבעה וחמישה חדשים, אך מעולם לא פרצה שביתה על רקע זה.
 
משהו מאותה רוח של התנדבות שרר אף ב"חרות". בשנותיו הראשונות. אבל אז החל התהליך של הקידום המקצועי בעתונות הישראלית. אגודת-העתונאים התחזקה, הצליחה לקבוע שכר-מינימום ודרגות, ואף לכפותם על הנהלות העתונים. באותם העתונים שאמנם כיבדו את הסכם-השכר הפכה העתונאות למקצוע המפרנס את בעליו בכבוד. וככל שהתרחב מעגל קוראי העברית עם השתרשות העליה החדשה בארץ, וככל שגדלו התפוצה וההכנסות של העתונים – בה במידה אף התחזקה אגודת-העתונאים, שפר מעמדו של העתונאי וגדלה יוקרתו.
אך אי-שם בתהליך זה אבדה למקצוע רוח-השליחות וההתנדבות.
 
ובעתונים כמו "חרות", שאליהם לא הגיעה הגאות שבענף, אבדה הרוח אף מבלי שיבוא החומר תמורתה.
במשך שנים שולמה ב"חרות" משכורת שמתחת לתעריפי המינימום של אגודת-העתונאים, ושולמה באיחור.
 
ואולי אף יותר מגורם השכר, הרגשת "הדיבור אל החלל הריק" היא שהילכה נכאים. העתונאי, לא פחות מן השחקן על הבמה, זקוק לקהל; השבחים שהוא זוכה להם אחרי מאמר "חזק", התגובות בציבור אחרי גילוי "סקופ" מרעיש – אלו הם תמורה לא-פחות-חשובה משכר עבודתו. והעתונאי הכותב לעתון קטן-תפוצה זוכה לתמורה זו הרבה פחות מאשר עובד של עתון נפוץ.
 
על אלו נוסף חידלון-הידים שהוא תוצאה של אי-בטחון ביציבות מקום העבודה, שנגרם על-ידי קיצוצים וצמצוצמים, כל אימת שמצב הקופה העיק במיוחד.
 
אין זה סוד, שבמשך שמונה-עשרה שנות קיומו, ניצב העתון "חרות" פעמים מספר על סף סגירה. הדיבורים על סגירת העתון היו מתעוררים אחרי כל בחירות לכנסת, כשקופת המפלגה היתה ריקה והעיקו עליה חובות רבים. אחרי הבחירות לכנסת השלישית, למשל, היה גודל התמיכה שקיבל העתון מן המפלגה – כעשרים אלף ל"י לחודש, או כ-50% מכללתקציבה של המפלגה. רבים טענו כי התמורה שמקבלת המפלגה איננה ‏ מצדיקה הוצאה ניכרת זו וכי קומץ הנאמנים לעתון הוא כה נאמן, שידבק בתנועה אף בלעדי העתון. מדי פעם הצילה את "חרות" הדאגה ליוקרת המפלגה. ההנהגה חששה כי קרן המפלגה תרד אם יופגן קבל המדינה כולה, כי אפילן עתון אין היא מסוגלת לקיים.
 
אבל ברור שעתון המוחזק רק לשם שמירה על יוקרה אינו יכול לשאוף להתפתחות, להתרחבות, להשקעות לשם שיפורים.
 
באווירה זו, לא נפסק אף פעם התהליך של נשירת העובדים.
 
אם אנשי "המשקיף" בשעתו חיפשו את לחמם בעתונים אחרים אך אותו זמן נשארו נאמנים לעתונם, או למטרה שלשמה עבדו בו – הנה "החרות" בשנותיו האחרונות כבר לא זכה לנאמנות כזו. אולי משום ששמירה על יוקרת מפלגה אינה יכולה לשמש מטרה מלהיבה כל כך כמו שירות למחתרת; אולי משום שהצעירים מבין עובדי "חרות" – מן הצעירים במדינה כולה – הראו פחות נטיה מבעבר לשעבד את רווחת-חייהם למען מטרה כל שהיא.
 
מכל מקום, תנודת-עובדים מ"חרות" לעתונים אחרים לא פסקה בכל שנות קיומו וגברה באותן תקופות בהן שררה רווחה בעתונות בכללה. "חרות" הפך לספק חשוב – אם כי אולי לא בממדים של "המשקיף" – של כוחות-עבודה מתמחים לעתונות על כל גווניה.
 
אולי היה התהליך נמשך ההולך, כפי שהוא נמשך בעתונים מפלגתיים אחרים, ואולי ממילא היתה נקודת-המשבר מגיעה, במוקדם או במאוחר. אבל היא הוקדמה והתרחשה השנה, בשל גורם מבחוץ.
הגורם היה – ההחלטה על סגירתו של "הבוקר", בטאונה של המפלגה הליברלית.
 
עם החלטה זו ניטל העוקץ מן הדאגה ליוקרתה של תנועת החרות, שהיתה אולי הגורם העיקרי להמשך הופעתו של העתון. אם מפלגה כה "אמידה" כמפלגה. הליברלית יכולה להיכנע ולוותר על עתון משלה – כך התפתח הטיעון – אין משום חרפה בכך שאף "חרות" ייסגר.
 
בוודאי פעלו עוד גורמים, פוליטיים, כמו הכוונה להדק את הקשרים שבין שתי מפלגות גח"ל על-ידי הוצאת עתון משותף.
 
מכל מקום, הפור נפל. ב-3- בדצמבר 1965, אחרי 17 שנים ו-3 חודשים חדל "חרות" מלהופיע.
 

*

עתון שנסגר – ואפילו זה עתון דל-תפוצה ולא-פופולרי – הרי זה מאורע נוגה ומעציב.
עתון, ודווקא עתון המתקיים בקושי, הופך ברבות השנים לסמל – לסמל המסירות וההתמדה של עובדיו יותר מאשר לסמל של הגוף העומד מאחוריו.
 
וכאשר מסירות זו, והתמדה זו, אינם מספיקים כדי לקיים עתון, והם נדחקים לאחור ונכנעים לשיקולי סטטיסטיקה ולטורי-קופה – הרי על כרחך מגיע אתה לידי ‏ הרהור של-כפירה, לידי הטלת ספק בכדאיות של כל הקידמה וההתפתחות שחלו בטכניקה העתונאית מאז הימים שבהם עתון היה יציר-כפיו של עיתונאי יחיד, ששימש בעת ובעונה אחת גם עורך וגם ריפורטר, גם מגיה וגם מדפיס – ופרנסה לא היתה לו בכל אלו, ואף על פי כן לא חדל מלהוציא את עתונו, בוח האמונה בחשיבות הבשורה שהיתה בפיו.
 
מה בצע בכל הקידמה, – במכונות הדפוס המשוכללות וה"רוטציות" למינהן, בהדפסת הששקע ובהדפזת הצבע וביער של טלפרינטרים המביא כהרף עין את הידיעות מכל קצווי תבל – אם עיתונאי שי בפיו דבר להגידו, אינו יכול לעשות כן?

אולי יעניין אותך לקרוא גם:

תגובות פייסבוק

השאר תגובה

כתובת הדוא"ל שלך לא תפורסם. שדות חובה מסומנים ב- *

בטל תגובה

כנס אילת לעיתונות 2018

הרשמו לניוזלטר

קבלו מדי שבוע אל תיבת הדואר האלקטרוני שלכם מבחר כותרות, ידיעות, כתבות ומאמרים בנושאי תקשורת ועיתונות מהארץ ומהעולם.