728 x 90
728 x 90
728 x 90
728 x 90

"השלום" שהופיע בקהיר

"השלום" שהופיע בקהיר
שער העיתון "צאוות-אל-עותימאניה" (קול העותמאנות) של ד"ר שמעון מויאל

דרך ארוכה וקשה עשתה העתונות היהודית-ערבית במאה הקודמת להסביר את מטרותיה ומגמותיה של התנועה הציונית וההתיישבות היהודית בארץ, לעם הערבי השכן

ספר השנה 80t"ספר השנה" של העיתונאים היה מפעל עיתונאי-ספרותי של אגודת העיתונאים בתל אביב. בסדרת ספרי השנה הופיעו 52 כרכים: הראשון – בשנת תש"ב (1941-2), האחרון – בשנת תש"ס (2000-1999). סדרת ספרי השנה כוללת חומר בסיסי רב חשיבות על ההתרחשויות בתקשורת הישראלית (הכתובה והאלקטרונית) ועל השינויים המפליגים שחלו בה במהלך עשרות שנים.
 
מובא כאן כלשונו מאמרו של יעקב יהושע ב"ספר השנה" של העיתונאים תש"ם 1980. יהושע (1 ביולי 1905 – 26 בדצמבר 1982) היה מזרחן, מנהל המחלקה המוסלמית והדרוזית במשרד הדתות, סופר וחוקר היישוב היהודי הוותיק בירושלים וחוקר העיתונות הערבית בארץ.
 


 
"בעתונים הערבים מרבים כעת לדבר אודות התנועה הציונית בפלשתינה, וכלם כמעט מדברים לטובתה. וזה הודות להמאמרים הנכתבים בפעם לפעם בידי העברים המצרים, וביחוד בידי הסופרים האדונים נסים מלול וי. בטיטו, הפועלים פעולה עצומה על לבות המצרים פה". שורות אלה פורסמו בעתון "החרות", ב-25 באוקטובר 1912, בכתבה ממצרים שכותרתה: "השתתפות היהודים בעתונות המצרית".
 
כעבור.67 שנים מדווח "אל-אנבא", היומון הערבי היוצא לאור בירושלים, בגליונו מ-7 בספטמבר 1979, על פגישתו בחיפה של נשיא מצרים, אנואר אל-סאדָאת, עם אישים ערבים מישראל, בה אמר, כי קרא את "אל-אנבא" ואת המוסף שפירסמה האגודה הערבית-יהודית, להפצת רעיונות האחווה, ומצא בו מאמרים חשובים ורציניים.
 
דרך ארוכה וקשה עשתה העתונות היהודית-ערבית במאה השנים האחרונות, כדי להסביר את מטרותיה ומגמותיה של התנועה הציונית וההתיישבות היהודית בארץ, לעם הערבי השכן. למוסף המיוחד שהוציא "אל-אנבא" קדמו מאז ראשית המאה עתונים, חוברות ופירסומים שונים ורבים בשפה הערבית, שבהם נעשה נסיון לגשר בין יהודים וערבים, אלא שלא תמיד זכו ל"קבלת פנים" טובה מצד הקוראים הערביים, ולא תמיד היו להם מהלכים בקרב הציבור הערבי. אישים יהודים אף פירסמו מאמרים בעתונות הערבית עצמה, בימים שבהם היתה ליברלית יותר ופתחה את עמודיה לתשובות ולתגובות.
 
מאז הכרזת החוקה התורכית ביולי 1908, בעקבות הפיכת "התורכים הצעירים", גאו והלכו גלי השיטנה בעתונות הערבית כלפי התנועה הציונית, פחתו והלכו ההבנה והאהדה להתיישבות היהודית בארץ. "דם לבי שותת" – כותב בעל רשימה ב"החרות", ב-23 ביולי 1909 – "למראה תנועת האיבה ההולכת ונבראת לעינינו בארץ-ישראל, ההולכת ומתרקמת סביבנו, ואנו מחרישים. מי שלא קרא את העתונות הערבית האנטישמית, ההולכת ומתבססת בארץ עברנו ועתידנו, לא יוכל להרגיש עד כמה גדולה הצרה, עד כמה גדול האסון ומה נוראות תוצאותיו".
 
היו אלה בעיקר עסקנים מבני עדות המזרח ומבני המושבות הוותיקות, שסברו, כי "הישוב היהודי בארץ-ישראל ובארצות הסמוכות לה נזקק להגנה מיוחדת על ענייניו בשפה הערבית".
 
אחרים, לעומתם, היו בדעה, שכל הרעיון בדבר עתונות ערבית-יהודית אינו אלא "רעיון של חיקוי וטמיעה ואין בו ממש."
 

בן-יהודה מתרגם לערבית

נסיונות להוציא לאור בטאון יהודי-ערבי נעשו כבר לפני מלחמת העולם הראשונה, אך לא עלו יפה. אלברט ענתבי, נציג כי"ח בארץ, אמר לעורך "החרות", חיים בן עטאר (דודו של הנשיא יצחק נבון), כי הוא דן עם כמה סופרים מוסלמים בענין זה, ולדבריו הודיעו לו כי ישתתפו בהוצאת עתון ערבי-יהודי, אשר "יגן על הקידמה הכללית, ויתענין בתחיה הכלכלית ויילחם על שיוויון-זכויותיו של כל אזרח בארץ הזאת, בלי כל הבדל". אליעזר בן-יהודה, בעל "האור", הוציא לאור תקופה קצרה תוספת קטנה בשפה הערבית, ובה קיצור החדשות והמברקים של עתונו. בדעתו היה להפוך תוספת זאת לעתון יומי, אולם מחוסר אמצעים ויתר על התכנית.
 
עתונאי וסופר, אשר התמסר בכל חום לבו, ליסד עתון יהודי-ערבי, אשר יגן על התנועה הציונית, ויזים את עלילות הכזב, שהתפרסמו מעל דפי העתונות הערבית בארץ ובארצות הסמוכות, היה ד"ר שמעון מויאל. רופא זה יסד ביפו לאחר מאמצים קשים, את עתונו "צאוות-אל-עותימאניה" (קול העותמאנות). הגליון הראשון יצא לאור ב-18 בינואר, 1914, והאחרון בנובמבר אותה שנה.
 
פעמים רבות נאלץ ד"ר מויאל להפסיק את הופעתו ואף לעמוד למשפט בפני בית דין צרפתי. מלחמה קשה ניהל עם בעלי העתון "פלסטין". בהיותו במצרים התרועע עם גדולי הסופרים הערבים המוסלמים. הוא גם תרגם את "פרקי אבות" לערבית. ד"ר מויאל, כעמיתו אלברט ענתבי, תלה תקוות רבות בסופרים, בעתונאים ובמשכילים מוסלמים, אשר יאותו, יותר מהעתונאים הנוצרים, לשתף פעולה עם הסופרים והעתונאים היהודים. שהרי נחת רב לא רווה הישוב היהודי בארץ, מן העתונים הנוצרים – "פלסטין" היפואי (אשר נתמך במסתרים על-ידי הקונסוליה הצרפתית, כשם שנתמך "אל-אהראם" המצרי), "אל-כרמל" החיפאי (אשר נתמך כ"אל-מוקטם" המצרי על-ידי הקונסוליה האנגלית) ו"אל-אינצאף" הירושלמי (אשר נתמך על-ידי הקונסוליה הרוסית).
 
אמנם, היו עתונאים נוצרים, אשר העמידו מתוך טובת הנאה את עתוניהם, "אל-נפיר" של איליא זכה, ו"אל-אח'באר" של בנדלי ע'ראבלי, לרשותם של המוסדות היהודים, אולם לא תמיד שבעו מוסדותינו נחת מיחסם של שני העתונים הללו לתנועה הציונית ולהתישבות היהודית בארץ. שמעון מויאל וחבריו רצו להקים במה לעצמם ולא להיות סמוכים על שולחנם של אחרים, ולהיות תלויים בהם.
 

הנסיון של "בריד אל-יום"

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה חלה במידה רבה הפוגה בתעמולה האנטי-ציונית. העתונות הערבית בארץ חדלה לצאת לאור. בשנים אלה ניהל המודיעין הבריטי, שהתרכז בקהיר ופרש את מצודתו על פני כל ארצות המזרח התיכון וביחוד על ארץ-ישראל, תעמולה חריפה נגד תורכיה.
 
בקיץ 1916 החל לצאת לאור בקאהיר שבועון ערבי "אל-כוכב" (הכוכב), שנערך על-ידי קבוצת סופרים ערבים, שנמלטו למצרים בשנות המלחמה. שבועון זה, שנפוץ באמצעות סוכנים בארצות ערב, החזיק מעמד שלוש שנים, עד קיץ 1919. לאחר כיבוש הארץ החל לצאת בקאהיר גם העתון הרשמי "די פלסטיין ניוס", בצירוף התוספת העברית "חדשות מהארץ" והתוספת הערבית "ג'רידת פלסטין" (עתון פלשתינה). מתוך עשרים עתונים ערבים, שיצאו לאור בארץ בשלהי התקופה העותומאנית, חידשו, לאחר מלחמת העולם הראשונה, כמה עתונים את הופעתם, ביניהם ה"פלסטין" היפואי ו"אל-כרמל" החיפאי. לצידם קמו עתונים חדשים, שנשבה בהם רוח חדשה, לאומית יותר, עתונים שהכשירו את מאורעות הדמים שהתחוללו בתקופת המנדאט.
 
אזכיר במיוחד את "סוריה-אל-ג'נוביה" בעריכתו של עארף אל עארף, "אל-קודס אל-שריף" בעריכתו של חסן צדקי אל-דג'אני, "בית אל-מקדס" שנתמך על ידי הקונסוליה הצרפתית, ו"אל- אקצה" שיצא לאור על-ידי עבד אל-לטיף אל-חוסייני.
 
"גל חדש" זה הדאיג במידה רבה את חברי ועד הצירים לישראל ואת ההנהלה הציונית, אשר עקבו בתשומת לב אחר התקפותיה של העתונות הערבית. ב-17 בספטמבר 1920 יצא לאור על-ידי חברת "הסולל", המו"ל של היומון העברי "דואר היום" והשבועון האנגלי "די פלסטיין ויקלי", את העתון הערבי "בריד אל-יום" (דואר היום) שיצא לאור פעמים בשבוע, בפורמט גדול, ובאותיות בהירות עינים. העתון פירסם מברקים, שתורגמו מ"דואר היום" העברי וידיעות, תופעה בלתי שכיחה באותם ימים בעתונות הערבית המקומית, אבל העתון לא האריך ימים ולאחר גליון מספר 34 שבק "בריד אל-יום" חיים לכל חי.
 
במאמר הפתיחה בגליון הראשון של "בריד אל-יום" אומר העורך, כי העתון "קבע לו למטרה ללכת בדרך היושר והאמת, לנקוט עמדה ניטרלית ולעשות את כל אשר לאל ידו להדק ולחזק את קשרי האחוה בין העדות השונות והגזעים השונים, כדי שכלם יוכלו לעבוד יחדיו ולהחזיר את תרבות המזרח אשר אורה וקרניה קרני הזהב, האירו את העולם בימי הביניים. הוצאנו את העתון בפורמט גדול, והוא יטפל בעניינים מדיניים, ספרותיים חברתיים וחקלאיים, וזאת כדי שהמדינאי, החקלאי ובעל התעשיה ימצאו בו את מבוקשם. מטרתנו העיקרית היא, לשרת את המולדת היקרה כנאמנות, ללא הבדל דת ועדה. אנו סמוכים ובטוחים, כי מפעלנו זה יצליח, שכן נשענים אנו על דעת הקהל אשר תעריך את שרותנו ואת עבודתנו המסורה לטובת המולדת הצדק והאמת. אין העתון משתייך לשום מפלגה ואין הוא נוטה לשום גזע ואין לאף אחד משני אלה שום שלטון עליו."
 

עתונו של נסים מלול

העתונאי נסים מלול, שהיה דמות ידועה בארץ עוד בשנים שקדמו למלחמת העולם הראשונה, פירסם מאמרים בעתונות הערבית שיצאה לאור בארצות הסמוכות ובמשך תקופה מסויימת שימש גם ככתבו של העתון המצרי "אל-מוקטם" ביפו. לאחר מלחמת העולם הראשונה, שב ממצרים והחליט לחדש את הוצאתו של העתון "אל-סלאם" (השלום), אשר גליונו הראשון יצא לאור ב-1910 בקאהיר. בגליון הראשון של עתון ערבי-יהודי זה, שיצא לאור ביפו ב-31 במאי 1920, מספר מלול, כי באפריל 1910 החליט להוציא לאור את "אל-סלאם" בקאהיר. לשם כך התקיים כנס של סופרים ועתונאים בגן "אל-אזבכיה" בבירת מצרים. בכנס זה נשא הד"ר שיבלי שמייל, רופא וסופר (מחסידי אומות העולם), נאום בו הדגיש את תרומת העתונות להתקדמותם של העמים. ב-10 באפריל יצא הגליון הראשון של "אל-סלאם" בשמונה עמודים גדולים. אולם כעבור תקופה קצרה בלבד שבק חיים לכל חי. כך צמח, לפני שבעים שנה, רעיון 'השלום' בארץ הנילוס.
 
מאמר הפתיחה של "אל-סלאם" המחודש דמה במידה רבה למאמר הפתיחה של "בריד אל-יום". העורך הבטיח לפתוח את עמודיו לכל מי שירצה להביע את דעותיו ורעיונותיו, בתנאי שיהיו לטובתה ולתועלתה של הארץ. העתון ישמש מכשיר להבנה בקרב בני העדות והגזעים השונים. הוא יהיה עתון לאומי אמיתי, אשר יביע מעל עמודיו את רצונה ודרישתה של האומה.
 
העתון יקשור קשרי אחוה בין הגזעים והעדות השונים וכן בין קבוצים ועדות, אשר ידים זרות ונפסדות "בחשו" בתוכם. "אל-סלאם" יראה לעם שרק מתוך אחדות וליכוד שורותיו, יוכל להפיק תועלת, ורווח והצלה יעמוד לו.
 
כך פנו שני העתונים היהודים בשפה הערבית – "בריד אל-יום" ו"אל-סלאם" – אל העם הערבי בארץ ובארצות השכנות, שנזון באותן שנים מעתונים ערבים אשר שפעו ארס ושנאה, וחרפו את הציונות ואת ההתישבות היהודית, בקריאה לאחדות ולאחווה.
 
קשים ומרים היו חייו של ה"טרובאדור" הזה, אשר טלטל את מגרות אותיותיו הבודדות, אותיות ערביות שבורות למחצית ולרביע, בין יפו לירושלים ומירושלים לחיפה ומחיפה חזרה לירושלים.
הגליון האחרון יצא לאור ב-6 בינואר, 1931, ומספרו היה 761. כל אחד מהם טבול ביזע ובדם לבו של העורך נסים מלול.
 

עתוני פועלים

ב-1 במאי 1925 יצא לאור עתון הפועלים הראשון על ידי הסתדרות העובדים הכללית – "איתחאד אל עומאל", אשר שם לו למטרה לקשור קשרי ידידות עם הפועלים הערבים. שבועון זה החזיק מעמד כשלוש שנים ותרם תרומה נכבדה לקידומה ולהתבססותה של תנועת הפועלים יהודית-ערבית.
 
ב-24 במארס 1937, בעצם ימי פרעות 1936-1939, יצא לאור לראשונה השבועון "חקיקת אל אמר" (דבר אמת), אף הוא על ידי הסתדרות העובדים הכללית, החזיק מעמד עד תקופה מסוימת לאחר הקמת המדינה. במאמר הפתיחה תקפה המערכת את התעמולה הערבית הכוזבת, המתכחשת לאמת, והמתארת את המפעל היהודי בארץ כמפעל "אימפריאליסטי". אנשי התעמולה האלה, נאמר באותו מאמר מערכת, השתמשו בכל מיני עלילות שוא, אמונות טפלות, דתיות, ספרותיות, חברתיות וכלכליות, כדי להתקיף את הישוב היהודי. תעמולת כזבים זו כינתה גם את תנועת הפועלים העברית, את ההסתדרות, כתנועה קומוניסטית, וזאת כדי להפחיד את הציבור הערבי. אנו, אומרת המערכת, לא נהסס מלהכריז מלחמה על תעמלני הרע, ההרס והחורבן, תעמלני השקר והכזב, המסרסים את האמת. סיסמתנו תהיה תמיד: "לומר את האמת".
 
יהדות ארצות ערב עקבה אף היא בחרדה אחרי כל מה שנתפרסם בעתונות הערבית בארצות מושבותיה. לאחר הצהרת בלפור וההכרזה על הבית הלאומי, קיבלה העתונות הערבית בארצות המזרח תנופה גדולה, שהדאיגה את יהדות המזרח. זו הסיבה שבשנים הראשונות לאחר הצהרת בלפור נוסדו כמה שבועונים יהודים בשפה הערבית בקאהיר, בביירות ובבגדאד, כדי לעודד את הנוער היהודי וללמדו פרק בתולדות הציונות. במצרים הוציא ד'"ר אלברט מוצרי את העתון "ישראל" בעברית, צרפתית וערבית. לאחר תקופה קצרה פסק העתון בשפה העברית להופיע.
 
המהדורה הערבית נערכה שנים רבות על-ידי סעד יעקוב מלכי, אשר לאחר הפסקת הופעתו של "ישראל", הוציא לאור במשך שנים מספר את השבועון "אל שמס" (השמש). בבגדאד יצא לאור השבועון "אל מצבאח" (המנורה) אשר החזיק מעמד תקופה קצרה.
 

המחקר בבטאון אש"ף

בביירות יצא לאור, במשך 25 שנה, השבועון היהודי בשפה הערבית "אל-עאלם אל-אישראלי", בהנהלתו של סלים אליהו מאן. שבועון זה, אשר הגליון הראשון שלו יצא לאור ב-1 בספטמבר 1921 "זכה" למחקר מקיף, בן עשרים עמודים, ברבעון היוצא לאור על-ידי אש"ף "שואון פליסטינייה" (ענינים פלישתיניים), חוברת ינואר/פברואר, מספר 75/74, 1978. כותב המחקר הזה, ז'אן דאיה, מתקיף קשות את סלים אליהו מאן, על אשר "הפר את התחייבותו כלפי השלטונות", ובמקום שבועון ספרותי הוציא לאור שבועון מדיני ציוני.
 
במשך שלוש שנים (1921 – 1924) שימש כותב שורות אלה ככתבו הירושלמי של "אל-עאלם אל-אישראלי" ופירסם בו כמה רשימות. "שכר סופרים" אמנם לא קיבל (מי חלם אז על שכר סופרים?), אולם כל כתבה וכל רשימה נתפרסמה כשהיא חתומה: "מאת כתבנו הירושלמי יעקב אפנדי יהושע" – ותואר זה היה יקר לו מפז…

אולי יעניין אותך לקרוא גם:

תגובות פייסבוק

השאר תגובה

כתובת הדוא"ל שלך לא תפורסם. שדות חובה מסומנים ב- *

בטל תגובה

כנס אילת לעיתונות 2018

הרשמו לניוזלטר

קבלו מדי שבוע אל תיבת הדואר האלקטרוני שלכם מבחר כותרות, ידיעות, כתבות ומאמרים בנושאי תקשורת ועיתונות מהארץ ומהעולם.