728 x 90
728 x 90
728 x 90
728 x 90

חשיפת העבר ואי-ראיית הנולד

חשיפת העבר ואי-ראיית הנולד
מנחם בגין ואנואר סאדאת בכינוס משותף של הסנאט ובית הנבחרים האמריקאי שבו הכריז נשיא ארצות הברית ג'ימי קרטר על תוצאות פסגת קמפ דייוויד, ספטמבר 1978.צילום: Leffler, Warren K. נחלת הכלל

ספר השנה של העיתונאים תש"ם, 1980: מה מקומה של העתונות הישראלית בחיזוי המאורעות בעשור שנות השבעים?

ספר השנה 80t"ספר השנה" של העיתונאים היה מפעל עיתונאי-ספרותי של אגודת העיתונאים בתל אביב. בסדרת ספרי השנה הופיעו 52 כרכים: הראשון – בשנת תש"ב (1941-2), האחרון – בשנת תש"ס (2000-1999). סדרת ספרי השנה כוללת חומר בסיסי רב חשיבות על ההתרחשויות בתקשורת הישראלית (הכתובה והאלקטרונית) ועל השינויים המפליגים שחלו בה במהלך עשרות שנים.
 
מובא כאן כלשונו מאמרו של משה ז"ק ב"ספר השנה" של העיתונאים תש"ם 1980. משה ז"ק (1918 – 2001) היה עיתונאי ישראלי, עורך "מעריב".
 


 
להבות האש, שעלו לפני עשר שנים ממכלי הנפט המצריים בבתי-הזיקוק שבמפרץ סואץ, ביטאו את התגובה הישראלית למלחמת ההתשה בישראל, שהכריזה מצרים. חלף עשור ובמקום מהלומות האש על הנפט המצרי, מקבלת מצרים מידי ישראל את בארות הנפט שגילתה במפרץ סואץ. לפני עשר שנים הפרידה מלחמת התשה בין שני עברי מפרץ סואץ ובין שתי גדותיה של תעלת סואץ, ואילו היום מגשר עליהם חוזה השלום בין ישראל למצרים. בין שני קטבים אלה נטלטל המזרח-התיכון בשנות השבעים.
 
היה זה עשור מלא תהפוכות בעולם כולו: נפלה "החומה" שחצצה בין העולם המערבי לבין סין העממית; נסתיימה מלחמת וייטנאם, שהותירה פצעים עמוקים בחברה האמריקנית; וכובשי החלל החיצון, חלוצי המדע והטכנולוגיה, נאלצו להיסוג מפני לחצן של חברות לא-מתועשות, אשר במעבה אדמותיהן מצוי אותו נוזל שחור, המהווה מקור אנרגיה — הנפט.
 
היה זה עשור, שבו כמעט שהשלימו עמי העולם את מיבצע השיחרור והעצמאות של מדינות קטנות ביותר משלטון זר, כדי להתחיל להשתעבד בעצמן לטרור של יחידים, המנסים לפורר את הסדר הבינלאומי. בראשיתו של העשור עקבנו בחרדה אחר גורלם של בני הערובה האמריקניים והאירופיים, שנתפסו בידי ארגון המחבלים של ג'ורג' חבש, במיבצע ראווה נגד חברות תעופה מערביות; ובסופו של העשור היתה הדאגה נתונה לבני הערובה האמריקניים, שנתפסו על-ידי אנשיו של חומייני בשגרירות בטהראן. בראשית העשור שאבו הפושעים-החוטפים את כוחם מן הגל הטרוריסטי שפקד את אירופה, ואילו בסוף העשור נישאו הפורצים לשגרירות האמריקנית בטהראן על גלי הקנאות המוסלמית שפשטה ברחבי אסיה והמזרח-התיכון. בראשית העשור נחטפו מטוסים – בסוף העשור נתפסו שגרירויות.
 

שנאת ישראל ושנאת המערב

בראשית העשור, בספטמבר 1970, כאשר נוכחו המחבלים הפלשתיניים לדעת, כי אין ממשלת ארה"ב יכולה להציל מידיהם את אזרחיה, הם הסיקו כי זו שעת כושר לתפוס את השלטון בירדן ולהדיח את חוסיין. סוריה וישראל, ארה"ב ובריה"מ, עמדו אז על סף עימות, ואנשי אש"ף שהוכו שוק על ירך זכרו שנים רבות את "ספטמבר השחור". באותו עימות מדיני יכלה ישראל למלא תפקיד מכריע בהרתעת הסורים, אשר הטאנקים שלהם חדרו לתוך ירדן. לא כן בסוף העשור: הקנאות המוסלמית, שפשטה בארצות רבות – מבנגלה-דש עד צפון-אפריקה – חייבה את ארה"ב שלא לתת לקנאות זו להתעצם מכוח הסתה בדבר קנוניה ישראלית-אמריקנית, כביכול, נגד האיסלאם.
 
בראשית העשור היה מועמר קד'אפי הצעיר בודד בטירופו, כאשר כרך את הקנאות המוסלמית עם כוח הנפט ונשק הטרור; בסוף העשור עלה עליו האיאתוללה חומייני הקשיש, שקנאות, טרור ונפט התרכזו בידיו; קד'אפי הסית ושיחד באפריקה, באוגנדה, בצ'אד וברפובליקה המרכז-אפריקנית. חומייני — באסיה באפגניסטן, בפאקיסטן, בבנגלה-דש. שנאת ישראל ושנאת המערב חברו עתה יחדיו. לוב, שהיתה פעם בסיס מערבי, נהפכה בשנות ה-70 לבסיס צבאי סובייטי, והקנאות המוסלמית של קד'אפי לא הפריעה לו כלל לשתף פעולה עם "הכופרים הקומוניסטיים". איראן עדיין לא הגיעה לשלב זה, אך ככל שהיא שורפת את גשריה עם ארה"ב, כך היא מתקרבת בעקיפין לשכנתה הסובייטית.
 
בשנות הששים פיתחה ישראל שני מעגלי ידידות הרחוקים יותר, נוכח קשייה לפרוץ את מעגל העויינות הקרוב יותר – המעגל הערבי. הידוק היחסים עם הארצות הלא-ערביות במזרח-התיכון, ועם מדינות הפריפריה וארצות אפריקה המתעוררת, העסיק את קברניטיה של ישראל בשנות הששים. אך בשנות השבעים הקיץ הקץ על יחסים אלה. ארצות אפריקה ניתקו את קשריהן עם ישראל ערב מלחמת יום הכיפורים, בהתאם להחלטת ועדת הפיסגה של המדינות הבלתי-מזדהות, שנערכה בקזבלאנקה; ואילו בארצות הפריפריה (אתיופיה ואיראן) נתחוללו הפיכות, ששמו קץ לשלטונם של הקיסר האתיופי ושל השאה האיראני, ועמם הרסו גם את גשר הידידות שהוקם בינינו לבינם.
 
במקום אל השכנים הרחוקים יותר – אתיופיה ואיראן – הגענו בעשור של שנות השבעים לשכנה הקרובה יותר – אל מצרים. לא ביום אחד הגענו אל יעד זה. עשור שלם נמשך התהליך עד שהבשיל. עשור של עליות ומורדות, של מלחמות והסכמים, של מו"מ מדיני והתמודדויות צבאיות – ועל סף שנות השמונים אנו עומדים בסימן פתיחתן של שגרירות מצרים בישראל ושגרירות ישראל בקהיר.
 

המתיחות במזה"ת – והדטאנט

ארוכה היתה הדרך אל השלום. העשור החל במלחמת התשה ובהפצצות ישראליות בעומקה של מצרים, שנסתיימו בהסכם להפסקת אש, במטרה להגיע למו"מ מדיני. אך במקום לקדם מו"מ מדיני, קודמו הטילים הסובייטיים לעבר קווי הפסקת האש. הפרתו של הסכם ההקפאה, שהושג בין המעצמות, היתה מעצור רציני בדרך המו"מ שבתיווך האו"ם; ועל מעצור זה ביקשה ישראל להתגבר ברעיון של הסדר-ביניים. אמנם, המו"מ על ההסדר החלקי לא הניב תוצאות, בשל ריב המעצמות, אך הוא סייע לפריצת הדרך הראשונה של נשיא מצרים, שהביע נכונות, בפעם הראשונה בהיסטוריה הערבית, לחתום חוזה שלום עם ישראל, תמורת נסיגה ישראלית מחצי האי סיני. אותה נכונות מומשה רק כעבור שבע שנים, לאחר מלחמה עקובה מדם (מלחמת יוםהכיפורים), ועידת ז'נווה, שני הסכמי ביניים (הסכם הפרדה משנת 1974 והסדר סיני מספטמבר 1975) וביקור סאדאת בירושלים. עד שהבשיל חוזה השלום, נאלצנו לעמוד שנים ארוכות במלחמות ובמתיחויות, שהיו גם תוצאה של המאבק בין שתי מעצמות -העל ושל המאבקים הפנים-ערביים.
היה זה עשור של דטאנט בין מוסקווה לוואשינגטון, של ועידות פיסגה בין נשיאי ארה"ב ובריה"מ -ועידת הלסינקי והסכם סאל"ט – שנועדו להפיג את המתיחות למזרח-התיכון.
 
המדיניות המוצהרת של ארה"ב בראשית העשור היתה לדחוק את רגלי הסוביטים ממצאים אך הדטאנט חייב תחרות מבוקרת. לכן, כאשר נראתה באופק סכנה של עימות גרעיני בין המעצמות, בסופה של מלחמת יום הכיפורים – הסכימו השתיים על הפסקת האש בין ישראל לבין מצרים וסוריה, ועל כינוסה של ועידת ז'נווה לשלום במזרח-התיכון. אך עוד לא הספיקו הנציגים לחמם את כסאותיהם בוועידת ז'נווה, וכבר מצאה ארה"ב את השבילים הנסתרים למו"מ ישראלי-מצרי, שיעקוף את בריה"מ.
 
ואכן, השלום שהושג בסוף הדרך, כמוהו כהסדר-הביניים, קיפל בתוכו את המיפנה הגדול במעמדה של בריה"מ במצרים. בראשית העשור העיזה מוסקווה בפעם הראשונה מאז משבר קובה ב-1962, להציב חיילים סובייטיים מעבר לתחום הסובייטי, שאיישו את סוללות הטילים ואת הטייסות "להגנת מצרים". אך בסופו של העשור לא ביקש יותר נשיא מצרים הגנה סובייטית מפני ישראל. הוא העדיף ללכת עם ישראל.
 

לא ביום אחד הגיע נשיא מצרים להכרעה למען להליכה בדרך זו. הוא ביקש תחילה את התמיכה הצבאית הסובייטית לפעולה צבאית משלו. משלא השיג אותה, והוא חשש, כי מוסקווה מקריבה אותו על מזבח הדטאנט, גירש את היועצים הצבאיים הסובייטיים. במיבצע הפגנתי זה השיג סיוע צבאי סובייטי מקיף, שאיפשר לו לפתוח במלחמה. יעדה של מלחמה זו היה להביא את ארה"ב להתערבות ולפתיחת מו"מ ישראלי-מצרי בתנאים טובים יותר למצרים. זו היתה המשמעות של מלחמת יום-הכיפורים. יעד אסטרטגי זה השיג סאדאת. במעשהו זה הטביע את חותמו על כל העשור של שנות השבעים, שנהפך מבחינתנו לעשור ההתמודדות הצבאית והמדינית עם מצרים, התמודדות שנסתיימה בחוזה שלום.
 

מהלקאה עצמית עד התלהבות

בחיזויין של אותן התפתחויות מסעירות לא הצטיינה העתונות הישראלית, אף כי הירבתה לסקר אותן לאחר מעשה. ספרים ומאמרים לרוב נכתבו על-ידי עתונאים, יריעות רחבות נפרשו, גילויים רבים נחשפו, אך בהיעדר הראיה הכוללת של התהליכים המדיניים והצבאיים, השתוו עמיתינו למעצבי המדיניות הישראלית, באי-תפיסת המשמעות האמיתית של המאורעות שהיינו עדים להם. דברי הלעג, שבהם קידמנו את פניו של סאדאת בעלותו לשלטון, כמו גם המסקנה הבלתי-נכונה מגירוש המומחים הסובייטים – כאילו היא עשויה להחליש את הצבא המצרי – יכולים להיחשב כנקודות השפל בפרשנות העתונאית בישראל. העתונות שאבה את השראתה מן ה"מומחים", ואילו המומחים לא קראו נכונה אפילו את ההודעה הברורה של פיסגת וושינגטון 1973, אשר בה התחייבו שתי המעצמות שלא להתערב במלחמות המקומיות במזרח-התיכון, וכך העניקו יד חפשית למצרים ולסוריה לפתוח במלחמה, ולהעניק לרוסיה ערובה, שלא תהיה התערבות אמריקנית במקרה של מלחמה מבוקרת במזרח-התיכון.
 
אפילו ועידת ז'נווה לא נתפרשה נכונה על-ידי העתונאים, שהלכו שולל אחר השם "ועידת שלום" ולא הבינו, שאין היא אלא כסות למו"'מ האמיתי שנפתח מאחורי הקלעים באמצעות האמריקנים. השגיאות היו כה מרובות, עד כי ערב בואו של סאדאת עדיין נטרדנו בוויכוח תפל על סעיף 242, בשעה שלמעשה כבר הוסכם במו"מ החשאי במארוקו על נסיגה ישראלית מלאה מסיני.
 
ולא רק בחיזוי המאורעות המדיניים המסעירים פיגרה העתונות והוכיחה קוצר ראייה – היא אפילו לא חזתה את המהפך הפנימי של מאי 1977, שהביא לחילופי השלטון בישראל. לעומת זאת, היא נטלה חלק נכבד בהלקאה העצמית, שסחפה את כולנו אחר מלחמת יום הכיפורים.
 
בחשיפתם של ליקויי העבר והפרשיות הכלכליות, כמו גם בגילוי המחדלים הצבאיים – עלתה העתונות הישראלית לגבהים שלא ידענו כמותם בעבר. היינו חכמים לאחר מעשה בחישוף שגיאות העבר, אך יחד עם הכל נישאנו על גלי ההתלהבות שהקיפה את כל בית ישראל, למחרת הסכם קמפ דיוויד, כי סברנו לתומנו, שהסכם זה מביא עמו "פרוספריטי" כלכלי למדינה. צהלנו – ולא השכלנו לחזות את האינפלציה המתדפקת על פתחנו.
 

קינאה בחושפי פרשת ווטרגייט

הצלחתה של העתונות האמריקנית בגרימת הדחתו של נשיא, שמשטרו הסתאב, היוותה מקור קנאה לעתונאים ברחבי העולם. שכן היא הפגינה מחדש את כוחה של המלה הנדפסת, לאחר ההישגים של העתונות האלקטרונית, שבהביאה את מלחמת וייטנאם לכל בית אמריקני, חרצה למעשה את תוצאותיה. קנאת-עתונאים זו לא פסחה, כמובן, גם על ישראל. אך רב הספק, אם אכן התכוונו חושפי הפרשיות למיניהן דווקא למהפך זה במימשל בישראל.
 
מכל מקום, היה זה עשור, שבו פחתה ההשפעה האמריקנית בעולם, אך גברה בישראל: לא מכוח לחץ גברה השפעה זו, אלא מכוח הנסיבות הן בשלום והן במלחמה. במלחמה המרה של העשור נזקקנו לנשק מתוחכם יותר, שמקורו בארה"ב ושמעמסת מימונו אינה בהישג ידה של מדינה כישראל. ואילו בשלום נזקקנו יותר ויותר לתיווכה של ארה"ב, כדי להסתייע בה בסלילת הדרך לחוזה השלום, דרך הפסקת-אש, הסכמי הפרדה והסדר-סיני.
 
בשנות החמישים והששים סירבה ארה"ב להיות מעורבת במישרין בשמירת השלום באיזור. היא הצטנעה בחסות האו"ם. אך בשנות השבעים הלכה וגברה המעורבות האמריקנית הישירה. תחילה בפיקוח האווירי על קווי הפסקת האש, לפי הסכם הפסקת האש בשנת 1970, ואח"כ בתחנות השדה בסיני לפי הסדר הביניים של 1975. ועד בנייתם של שדות התעופה בנגב על-ידי האמריקנים והמחשבות של בסיסים אמריקניים בסיני.
 
מחשבות אלה וצעדים אלה נעשו מציאותיים רק בעקבות מהפך במצרים, כאשר גם ישראל וגם מצרים משתלבות במחשבה האסטרטגית האמריקנית במזרח-התיכון. גם במחשבה זו מתחולל עתה מהפך: "התסביך של וייטנאם", שהטביע את חותמו על החברה האמריקנית וכבל את ידיו של המימשל הולך ופג. התגרותו של חומייני משחררת הרבה ניצרות בחברה האמריקנית. בפרוס עשור השמונים נהיה עדים למעורבות-יתר אמריקנית בחלקי עולם שונים, כולל המזרח-התיכון, אלא אם כן בשלבים הראשונים של ההתפכחות יהיה מי שייבהל יתר על המידה מחרב הקנאות האיסלאמית.
 
ולוואי שהעתונות הישראלית לא תטעה בתחזיותיה בעשור השמונים, עשור של המאבק העולמי על מקורות האנרגיה, כשם שהיא טעתה בעשור השבעים – כאשר מרוב ויכוחים לא ראתה את היעד.

אולי יעניין אותך לקרוא גם:

תגובות פייסבוק

השאר תגובה

כתובת הדוא"ל שלך לא תפורסם. שדות חובה מסומנים ב- *

בטל תגובה

כנס אילת לעיתונות 2018

הרשמו לניוזלטר

קבלו מדי שבוע אל תיבת הדואר האלקטרוני שלכם מבחר כותרות, ידיעות, כתבות ומאמרים בנושאי תקשורת ועיתונות מהארץ ומהעולם.