728 x 90
728 x 90
728 x 90
728 x 90

בהשראת סיפור אמיתי

בהשראת סיפור אמיתי
ברקודה לארוחת בוקר, מאת עמליה ארגמן ברנע.אגם הוצאה לאור

הרומן החדש של עמליה ארגמן ברנע מספר את סיפור אהבתם הגדולה של עיתונאית ישראלית וגרושתו של פוליטיקאי מפורסם, ושל רופא אמריקאי שנטש את חיי הבורגנות

"ברקודה לארוחת בוקר", ספרה ה-11 של העיתונאית והסופרת עמליה ארגמן-ברנע שיצא לאור החודש, נכתב, לדבריה, "בהשראת סיפור אמיתי אבל לא מבוסס עליו".
 
הרומן, שמספר את סיפור אהבתם הגדולה של אליענה מאור, עיתונאית ישראלית וגרושתו של פוליטיקאי מפורסם, ושל גארי, רופא אמריקאי שנטש את חיי הבורגנות כדי לחיות על ספינה ולחצות אוקיינוסים, מתחיל במפגש מקרי בלב הקאריביים. אליענה מגיעה לשם בעקבות סיפורה של נטאשה, לשעבר מלכת יופי ובעלת פאב בדיזנגוף ש"עזבה הכול מאחוריה והיום היא חיה על ספינה איפשהו בקאריביים" לצורך כתבה לגיליון חג של העיתון שיעסוק ב"אנשים ששינו את חייהם מקצה לקצה".
 

ואליענה מאור כבר עפה מהחדר, מותירה מאחוריה את חבורת העיתונאים הצעירים שעוד המשיכה להתגודד בלשכת העורך. היא לא מצאה עניין בשיחות החולין שלהם, ומאידך קצת קינאה בחשאי בלהט העיתונאי שעדיין בער בהם, כי אצלה הוא כבר כמעט חדל להתקיים. עשר שנות נישואיה לפוליטיקאי המפורסם, נרקומן של תקשורת, הרגילו אותה לתפקיד שבמהותו מרצה את המצוי, ודורש בעיקר לשרת את הדימוי שלה כעיתונאית היפה אשתו־של. היא אהבה את מקצועה, את המגע עם האנשים, אבל ויתרה על הצורך להישגים משלה ומחקה מאוצר המילים שלה את המילה קריירה.

מתוך הפרק הראשון של "ברקודה לארוחת בוקר"
 
עמליה ארגמן ברנע היא בתו של עיתונאי ידיעות אחרונות והסופר מנחם ברש-רועי ואמה זהבה. היא נולדה ב-1950 בירושלים, למדה בבית הספר הדתי "מעלה" ואת לימודי התיכון עשתה בגימנסיה העברית בירושלים, במגמה המזרחנית. את שירותה הצבאי עשתה ככתבת בביטאון הרבנות הצבאית "מחניים". אחרי הצבא, למדה לשון וספרות עברית באוניברסיטת תל אביב ומחשבת-ישראל ופילוסופיה יהודית באוניברסיטת בר-אילן ושימשה כתבת לענייני בריאות בעיתון דבר.
 

עמליה ארגמן ברנע.

 
עמליה נישאה בגיל צעיר ליוסף ארגמן. בנם, רועי ז"ל, נדרס למוות סמוך לביתם בהיותו בן ארבע. הטרגדיה פירקה גם את נישואיה הראשונים. בשנת 1977 היא התחתנה עם העיתונאי אהרון ברנע, לו הייתה נשואה במשך עשרים שנה, ולהם בן (אור ברנע, לשעבר כתב ב-Ynet וכיום הבעלים של משרד דיגיטל) ובת (רעות, כתבת בכלכליסט) – וארבעה נכדים.
 
בין השנים 1975–2004 הייתה ארגמן -ברנע חברת מערכת "ידיעות אחרונות". "עורך העיתון דב יודקובסקי קיבל אותי לעבוד בעיתון בשנת 1975 " היא מספרת . "הספקתי לעבוד באותו העיתון עם אבא במשך 12 שנה. אבא כתב על חינוך ותרבות. יום אחד יודקובסקי הציע לי את התחום מתוך מחשבה שאבא לא יסרב לזה. נורא שמחתי לקבל תחום כתיבה חשוב כזה. צלצלתי לאבא לבשר לו והוא לא הגיב. לפתע קלטתי שעשו לי טריק כדי לקחת ממנו את התחום של חינוך ותרבות – וכמובן שסירבתי להצעה. מאז 30 שנה לא היה לי תחום כתיבה מוגדר. כתבתי על כל התחומים להוציא ספורט וכלכלה. זה בעצם היה מזלי כי לקחתי את קצה החוט שהיה לי לכתיבה על בני אדם, בעצם לא התעסקתי בדיווח עיתונאי, אלא באנשים, לכן הקרבה שלי לספרות, לתאר רגשות ותודעת בני אדם. תמיד התעניינתי בחיי הרגש של אנשים. את הכתיבה העיתונאית לקחתי לתחום האישי".
 

"והיה לה גם אבא כזה. עיתונאי, אבל מן הסוג הלא־נכון. מאוהב בשפה העברית, קנאי לסופרים ולהוגי דעות, ומהדהד בעיקר את רגשותיו ואמונותיו במושאי כתיבתו. למורת רוחו התפרנס ממפעלה של משפחת בעלי ההון והעיתון, ובכל זאת היה במשך ארבעים וחמש שנה פועל חרוץ בכור ההיתוך של העיתונות הישראלית"

מתוך הפרק הראשון של "ברקודה לארוחת בוקר"
 
בשנים 1980–1981 שהתה ארגמן-ברנע בשירות דיפלומטי בקהיר, כאשר אהרון ברנע, לו הייתה נשואה אז, שימש נספח העיתונות בשגרירות הישראלית. בתקופה זאת דיווחה על שנת השלום הראשונה בין ישראל למצרים. לאחר שהמשפחה חזרה מהשליחות בקהיר, ארגמן ברנע מונתה לכתבת בכירה בידיעות אחרונות וכתבה במוספים "זמנים מודרניים", "7 ימים" ו-"24 שעות" כמו כן הייתה כתבת שטח בדסק החדשות, ונודעה בכתבותיה הרגישות אודות נפגעי האינתיפאדה ואירועי הטרור המרובים שפקדו את המדינה בשנות ה-80 וה-90.
 

לאחר פרישתה מ"ידיעות אחרונות" היא הגישה טור שבועי בערוץ 10 שעסק בפעילות המגזר השלישי בישראל, כתבה בלוג באתר "סלונה" והרצתה במכללה למנהל ובמכללת נתניה בתחום העיתונות הכתובה.
 
את "ברקודה לארוחת בוקר" כתבה במשך למעלה משלוש שנים, כשבמהלך התקופה התפנתה לכתוב את ספרה "תאכלי שיהיה לך כוח לסבול". "הכתיבה הייתה קשה מנשוא", היא אומרת. "הייתי צריכה להשיל מעצמי 30 שנות כתיבה עיתונאית כדי לכתוב כתיבה ספרותית".
 
לדברי ארגמן ברנע, קווי הדימיון בין עלילת הרומן וגיבוריו למציאות קיימים במידה מסויימת. כך, למשל, דמותה של נטאשה, בעלת הפאב בדיזנגוף ש"עזבה הכול מאחוריה והיום היא חיה על ספינה איפשהו בקאריביים" נשענת על דמותה של זהרה מהבר המיתולוגי "זיגל" ששימשה השראה ל"החיים על פי אגפא" של אסי דיין, אותה נסעה לראיין כעיתונאית.
 
"משם והלאה מתגלגל לו סיפור אהבה למחוזות וסיטואציות עם נקודות מפנה. בני הזוג מוצאים אחד את השנייה בסיפור אהבה גדול, שנמשך על פני שלושים שנה, מאז שהגיבורה בת 30 – והחיים מעמידים אותם במבחן קשה.
 
גם דמותו של גארי הרופא האמריקאי ההרפתקן, שואבת השראה מדמות אמיתית שהיתה חלק מחייה. "הספר מספר על אהבה גדולה. יש סיפורי אהבה שמגיעים אל סופם אבל לא נגמרים".

אולי יעניין אותך לקרוא גם:

תגובות פייסבוק

השאר תגובה

כתובת הדוא"ל שלך לא תפורסם. שדות חובה מסומנים ב- *

בטל תגובה

כנס אילת לעיתונות 2018

הרשמו לניוזלטר

קבלו מדי שבוע אל תיבת הדואר האלקטרוני שלכם מבחר כותרות, ידיעות, כתבות ומאמרים בנושאי תקשורת ועיתונות מהארץ ומהעולם.