728 x 90
728 x 90
728 x 90
728 x 90

נבזויות גדולות, נבזויות קטנות

נבזויות גדולות, נבזויות קטנות

ספר השנה תשנ"ג, 1993: "העיתונות הישראלית איננה חושפת את פרצופם המכוער של המתנחלים, אלא מייצרת בוץ וזורקת אותו על פרצופם"

"ספר השנה" של העיתונאים היה מפעל עיתונאי-ספרותי של אגודת העיתונאים בתל אביב. בסדרת ספרי השנה הופיעו 52 כרכים: הראשון – בשנת תש"ב (1941-2), האחרון – בשנת תש"ס (2000-1999). סדרת ספרי השנה כוללת חומר בסיסי רב חשיבות על ההתרחשויות בתקשורת הישראלית (הכתובה והאלקטרונית) ועל השינויים המפליגים שחלו בה במהלך עשרות שנים.

מובא כאן כלשונו מאמרו של אורי אליצור ז"ל כפי שהופיע ב"ספר השנה" של העיתונאים  1993.

יחיאל אוריהו (אורי) אליצור (26 בפברואר 1946, כ"ה באדר א תש"ו – 22 במאי 2014, כ"ב באייר תשע"ד) היה פובליציסט, עיתונאי זוכה פרס סוקולוב ואיש ציבור ישראלי. כיהן כעורך הראשי של "מקור ראשון" בשנים 2013 – 2014.


היו ימים שבהם, אם עמדה בפני בית משפט מלה של חשוד מול מלה של שוטר (או איש שב"כ), שופט הנאיבי היה מקבל כמעט אוטומטית את גירסת המשטרה, מן הטעם הפשוט שלחשוד יש אינטרס ברור לשקר, ואילו לחוקר אין שום אינטרס מלבד להגיע לחקר האמת. אבל, בינתיים, למדנו (בדרך הקשה) שמעשי אנוש ומניעיו הם עסק הרבה יותר מורכב מאשר מערך של אינטרסים, ולא פעם התברר שדווקא הממונים על גילוי האמת, בוחרים, משום-מה, לעוות ולשקר, להעלים ראיות, לטפול האשמות ולתפור תיקים.
 
כי לחשוד יש אינטרס, אבל לחוקר יש יצרים: יצר הנאמנות למערכת (ולא לאמת), יצר החתירה להישגים אישיים (במקום לאמת), היצר לשאת חן בעיני חבורה כלשהי (על חשבון האמת), ויותר מכל, הנטיה – האנושית מאד – לדבוק בדעות קדומות, ולחצות אף את גבולות היושר והעוול כדי לבסס אותן.
 
ולא לגופו של עניין גררתי את המשטרה והשב"כ לתוך "ספר השנה של העיתונאים", אלא כמשל. כי כל היצרים הרעים, העלולים להכשיל חוקרי משטרה בעוול ושקר, אורבים גם לעיתונאים, וביתר שאת. ואולי בעצם לא משל הבאתי, אלא תרגיל הסחה, במטרה לקבל מעט הקשבה לפני שאני נכנס באין ברירה לתוך השלולית, או לתוך היללה השגרתית של הנודניק הצודק. באין ברירה, שכן הנושא שלי הוא יחסי העיתונות והמתנחלים, והמתנחל המצוי, אין לו הרבה מה לומר בעניין, מלבד ליילל. ואם לשוב אל המשל הפותח – אותו "מתנחל מצוי", כשהוא נתקל היום בעיתונאי ישראלי מצוי, מרגיש כמו נאשם העומד מול חוקר משטרה מהמין הגרוע. זה שמעלים ראיות, מלביש תיקים ומשועבד לדעות קדומות.
 
לכאורה, צריך היה לצפות למערכת יחסים הדוקה בין עיתונאים רבים לבין מתנחלים רבים. לעיתונות יש עניין לטפח קשרים טובים אצל האנשים היושבים בלב האירועים החמים ביותר, ובוודאי עשויים להיות מקורות מידע רבי ערך. והמתנחלים, מאידך גיסא, הרי זקוקים נואשות ליחסי ציבור ולחשיפה תקשורתית. ובכל זאת, בשטח, אתה מוצא תמונה הפוכה. עיתונאים מדווחים תדיר על חומה של שתיקה ושל עויינות בהתנחלויות, על נסיונות להתחמק ולהשתמט מכל מגע, ושוב ושוב אנחנו שומעים על הפתק המפורסם בלוח המודעות, האומר: לא לדבר עם עיתונאים. אין ספק שמשהו כאן לא תקין, ומחייב איזה חשבון נפש.
 
לא יהיה מן החוכמה לפטור את העניין הזה באותה תערובת מאוסה של זחיחות דעת וגלגול עיניים, התולה כל ביקורת על העיתונות בשנאה הפרימיטיווית לנושאי הבשורות הרעות, וברצון הנבער מדעת לנפץ את הראי. רק שמאלנים מקורנפים ללא תקנה מאמינים שהמתנחלים הם מיגזר פרימיטיווי ונבער מדעת.
 
לא תועיל כאן גם הקלישאה הפחות קיצונית, שבאופן טבעי אנשים שונאים את מי שחושפים את פרצופם המכוער. העיתונות הישראלית חשפה פרצופים מכוערים גם בצה"ל, גם במפלגות, גם בתנועה הקיבוצית, בוודאי בקרב האוכלוסיה הפלשתינאית. ובכל זאת, עיתונאים מוצאים להם בכל המקומות האלה ידידים רבים, מקורות מידע ואווירה כללית של היענות ושיתוף פעולה. עויינותם הקשה של המתנחלים לעיתונות בכללה, ובניגוד גמור לאינטרס שלהם, מעידה על משהו רקוב בממלכה השביעית. העיתונות הישראלית איננה חושפת את פרצופם המכוער של המתנחלים, אלא מייצרת בוץ וזורקת אותו על פרצופם. לעתים, מבין השורות, מבצבצת הודאה בכך. פה ושם יש מי שמודה בקיומו של סטריאוטיפ מחייב, שכנגדו לא יעמדו לא עובדות, לא נתונים ולא מראה עיניים.
 

***

 
אמנון דנקנר התוודה פעם, שרשימה שכתב מה"בטן", אחרי שהתארח בהתנחלות, נמצאה בלתי ראויה לפרסום מפני שיצאה חיובית מדי. דבר דומה קרה לדוד גרוסמן.
 
ב"הזמן הצהוב" הוא כותב כך: "לזר, הנזהר, המגיע מרחוק, מזמנת עפרה הפתעה… היא רכה ומוריקה, היא מפולשת ונטולת גדרות, ואנשיה מאירי פנים, לבביים ופשוטים". גם הוא, כמו דנקנר, מרגיש בדיעבד שיצא משפט חיובי מדי, מעבר לגבולות האתיקה, והוא מסכם: "אני ראיתי אותם בימי שלוותם, כמעט בימי רפיונם. לא בעונת הייחום המשיחי שלהם..אך הוא אורב בהם כל הזמן, כמחלה". אל תדאגו, אני נאמן לקודים המחייבים, ולא הולך שולל אחרי מראה עיניים והתרשמות בלתי אמצעית.
 
באחד מאירועי גוש אמונים ראיתי כתב טלוויזיה (יגאל גורן) משוחח עם מתנחלים רבים, חמישה או ששה, לפי בחירה אקראית לגמרי. כל אחד מהם היה אדם בעל חזות מסודרת, וכולם הציגו את עמדתם בצורה שקטה ומכובדת. נראה בעליל שהוא לא מרוצה.
 
לבסוף הוא מצא איש מזוקן, מרושל למראה, שעיניו בוערות באש וציציותיו מתבדרות ברוח, והוא צועק ולא מדבר. שאלתי את הכתב מדוע בחר לצלם דווקא את האיש הזה, כאשר ברור לכל מי שנמצא בשטח ועקב אחרי ה"תחקיר', שמדובר בדמות קיצונית ובלתי מייצגת. "אתה לא מבין", אמר לי הכתב. "זהו המתנחל האותנטי". מכאן למדתי ש"אותנטי" פירושו – מתאים לדיעות הקדומות של כתבי הטלוויזיה.
 
שיטה אחרת להעמקת תודעת הסטריאוטיפ היא שיטת הנבזויות הקטנות. כתבת אחת ביקרה באחד הישובים החדשים והעירה שלא צומחים שם עצים, והעין רואה רק אבן וברזל. היא הוסיפה שהדבר אופייני ל"אנשים האלה', ורק שכחה לציין שמדובר בישוב בן ארבעה חודשים, זמן קצר במקצת לגידול עצים. אותה כתבת התארחה באחד הישובים אצל אשה צעירה, שגם בתנאי הבראשית הקשים משקיעה הרבה מאד בטיפוח הבית שלה וההופעה שלה. המארחת התרשמה שהיא והעיתונאית קיימו שיחה מלב אל לב, אבל קראה אחר כך בעתון בעיקר שתי הערות: שהיא "פוזלת", והבית שלה "דחוס".
 
וגם בפרק הנבזויות נקדיש פסוק אחד לדוד גרוסמן.
גרוסמן התארח בעפרה בבתיהן של שתי משפחות: אחת שיש לה גינה יפהפיה פורחת ומטופחת וארון ספרים דל במקצת, ומשפחה אחרת שיש לה ספריה ענקית ועשירה, שבה אלפי ספרים מכל הסוגים וגינה קצת מוזנחת. ולהלן התרשמותו: "כמעט שלא תמצא בבתיהם ספרים, להוציא ספרי קודש… סביב הווילות שלהם ראיתי גינות מוזנחות ועלובות".
 
וגרוסמן זה, המשתתף באופן פעיל בבניית הסטריאוטיפ, מתפלא מעט על עוצמתו: "מקפיאים אותם בתוך סטריאוטיפ מאוס", הוא כותב במין פוזה של משקיף אובייקטיבי, "ויש כאלה המפחדים מהם פחד כמעט מיתי: אתה נוסע לעפרה? תיזהר מהם שם… הם מטורפים, הם פאנאטים, הם עיוורים".
 
המרגיז ביותר בפרק הנבזויות הקטנות הוא שאי אפשר להתמודד עמן בלי להפוך לטרחן וקטנוני, ואולי כפרפראזה גולדאית אפשר לומר – לא נוכל לסלוח לכם על שהכרחתם אותנו להיות נודניקים.
 
אבל יש גם נבזויות גדולות. והגדולה בכולן היא שיטת הכותרות. בעיצומה של האינתיפאדה החליטו חברי אחד הקיבוצים שעל הקו הירוק, להניח מארב לילה אחרי פגיעות חוזרות ונישנות בשדות ובציוד חקלאי. הם תפסו על חם כמה ערבים, קשרו את ידיהם ואת רגליהם בחוטי ברזל, ועד הבוקר הפליאו בהם את מכותיהם. בבוקר מסרו אותם לידי המשטרה. באותם ימים, מתנחלים מגוש קטיף לכדו ערבי מיידה אבנים, הכניסו אותו למכוניתם והביאו אותו לנקודת המשטרה במחסום ארז. הכותרות בכל העיתונים דיווחו על שני המקרים (פחות או יותר) בלשון הזאת: "קיבוצניקים לכדו חוליית מחבלים"; ו"מתנחלים חשודים בחטיפת נער". ככלל, אפשר לומר, שבמקרים המעטים מאד יחסית לצפוי, במהלך שנות האיתיפאדה, שבהם היתה התנגשות אלימה דו-צדדית בין מתנחלים לבין פורעים ערבים, הכותרות בעיתונות הישראלית הוכתבו ע"י "המקורות הפלשתינאים", ואילו גירסת המתנחלים על האירוע, אם בכלל הובאה, נכתבה בשולי הידיעה, ותמיד תחת ההסתייגות – "לדברי המתנחלים". המעלעל וכול למצוא בכותרת הראשית ידיעות כמו "מסע נקם של מתנחלים". ייהמתנחל שכב מאחורי מחסה וצלף ברועה הערבי ; "פוגרום בדהיישה".
 
בכל המקרים האלה, כמעט ללא יוצא מן הכלל, בסופו של דבר בבית המשפט או בפרקליטות או במשטרה, נתקבלה דווקא גירסת המתנחלים, אבל הדבר לא הובא ברצינות לידיעתם של קוראי העיתונים, והעיתונות מצידה מעולם לא הפיקה אילו שהם לקחים באשר לאמינות מקורותיה. להיפך, כמו בסיפור הקלאסי על השקרן הכרוני, שבסופו של דבר מתחיל להאמין בשקרים של עצמו, העיתונות הישראלית מתרצת את הסתירה בין הכותרות לבין התוצאות בבית המשפט, בהמצאת סטריאוטיפ נוסף שאינו טעון הוכחה: השלטונות מתייחסים בסלחנות למתנחלים פרועים.
 

***

 
ולסיום, בענין הזה, סיפור אישי: הייתי במשך תקופה ממושכת ה"מתנחל שלא נחקר". בספרו של עמוס עוז נאמר, כאילו אני העדתי על עצמי שהשתתפתי בניפוץ שמשות ברמאללה. כתב של "הארץ" פנה שוב ושוב אלי ואל המשטרה בשאלה מדוע אין מזמינים אותי לחקירה. עניתי לו שלא אמרתי את הדברים המיוחסים לי ע"י עמוס עוז, שלא ניפצתי שמשות ברמאללה, ושלדעתי המשטרה לא תזמן אותי לחקירה כי אין לה עילה לכך. "הארץ" הביא מכל דברי רק את הסברה שלי שהמשטרה לא תחקור אותי, והציג אותה כקביעה שחצנית, כאילו אמרתי שאת המעשה עשיתי, אבל המשטרה לא תעז לנגוע בי כי אני מחוסן. "הארץ" התיישב על המשטרה בעקשנות, ומדי כמה ימים דיווח לקוראיו שהמשטרה אינה עושה דבר בעניינו של "המתנחל מנפץ השמשות". בסופו של דבר המשטרה נכנעה ללחץ, וזימנה אותי לחקירה. נחקרתי בפוליגרף, נמצאתי דובר אמת, והמשטרה התנצלה על אי הנעימות שנגרמה לי. על כך קוראי "הארץ" לא שמעו דבר. ולא הייתי מתלונן על הענין הפעוט הזה, שאינו נוגע אלא למתנחל, אלמלא הוברר לי לאחר שנים שהעיתון לאנשים חושבים הפיל בפח והעמיד באור מגוחך את פרופ' אסא כשר בכבודו ובעצמו.
 
אסא כשר, בהקדמה נרגשת מאד לאחד הפרסומים של "יש גבול", בחר את הסיפור שלי, על פי ה"הארץ", כדי להעמיד על חודו את הענין כולו. פרופ' כשר מפציר שם בקוראיו לפתות את לבם אל האמור בספר, משום שגם אם מסרבים להאמין לכל הטענות והעדויות של "יש גבול", הנה הסיפור הזה שהתפרסם ב"הארץ" הוא עדות שאין להפריכה, והוא לבדו מספיק כדי לשכנע שדברים נוראים מתרחשים בשטחים (ציטוט חפשי מן הזכרון. הספר אינו לפני. ולא ידע הפרופסור שהראיה הבלעדית שלו היא מעשה שלא היה.
 
אסא כשר, כמו השופט הנאיבי שפתחנו בו, מקבל אוטומטית את גירסת החוקר, ולא עולה בדעתו שהעיתון שלו מעלים ראיות. אבל אנחנו שכבר למדנו משהו על היצר הרע של החוקר, מן הראוי שנתחיל לחשוב על הבלמים והאיזונים והביקורת, הדרושים גם לעיתונאים, כמו לחוקרי שב"כ, כדי לשמור עליהם מפני יצריהם.

אולי יעניין אותך לקרוא גם:

תגובות פייסבוק

השאר תגובה

כתובת הדוא"ל שלך לא תפורסם. שדות חובה מסומנים ב- *

בטל תגובה

כנס אילת לעיתונות 2018

הרשמו לניוזלטר

קבלו מדי שבוע אל תיבת הדואר האלקטרוני שלכם מבחר כותרות, ידיעות, כתבות ומאמרים בנושאי תקשורת ועיתונות מהארץ ומהעולם.