728 x 90
728 x 90
728 x 90
728 x 90

העת העתון והעברית

העת העתון והעברית

ספר השנה תש"ם, 1980: העתונות פילסה ללשון העברית דרך רחבה לתפוצתה ולכיבושיה באוכלוסיה, אך גם נעשתה צינור נכבד לקולוניזציה לשונית-תרבותית-ערכית

ספר השנה 80t"ספר השנה" של העיתונאים היה מפעל עיתונאי-ספרותי של אגודת העיתונאים בתל אביב. בסדרת ספרי השנה הופיעו 52 כרכים: הראשון – בשנת תש"ב (1941-2), האחרון – בשנת תש"ס (2000-1999). סדרת ספרי השנה כוללת חומר בסיסי רב חשיבות על ההתרחשויות בתקשורת הישראלית (הכתובה והאלקטרונית) ועל השינויים המפליגים שחלו בה במהלך עשרות שנים.
 
מובא כאן כלשונו מאמרו של אהרן אמיר ב"ספר השנה" של העיתונאים תש"ם 1980. אמיר (7 במאי 1923 – 28 בפברואר 2008) היה משורר, מתרגם, עורך וסופר עברי ישראלי.
 


 

משום שחרוז משלך עולה יפה בלשון-תרבות החושבת וכותבת בשבילך, הרי אתה סבור כי אכן משורר אתה. (פרידריך שילר)
 

אפשרי? וכי יש דבר בלתי-אפשרי? קרא את העתונים. (ארתור ווזלי, הדוכס ולינגטון)

 
כדי לכוון דעתי מעט לעניינים שאני אומר לגעת בהם, בריפרוף-מה, במסגרת רשימה זו, העפתי עין במוסף הבידורי "השעות הקטנות" של "מעריב", ביום 13.9.79, ובמדור "לקראת שידור" מצאתי את הפנינה הסגנונית-התחבירית הבאה:
 

שתי ישראליות… ביקרו בכפר (?!) אוטיי כדי לערוך עם [סימון] סיניורה ראיון מיוחד, לקראת צאתו בקרוב לאור בעברית של ספרה האוטוביוגראפי.

 
אוטיי, כמובן, איננו "כפר" אלא הוא רובע מיוחס, בורגני מאד, של פאריז המעטירה. מי שמגיע לפאריז איננו צריך למטוס, אף לא לרכבת, כדי "לבקר" באוטיי ו"לערוך" שם ראיון עם השחקנית הדגולה. אך לא הגשה מרושלת וּמטעה של ידיעה קטנה, שוּלית כשלעצמה, היא שמשכה את תשומת-לבי במקרה זה, אלא הלבוש הלשוני האומלל שזכתה בו. שמרתי את הדבר בפנקסי.
 
ב-13.10.79, הששי בשבוע, קראתי את דפי הפובליציסטיקה של הוותיק בעתוני הארץ, הוא "הארץ". הנימה הבקרתית הצורבת, הנוקבת והמעמיקה לא נעדרה מהם גם הפעם, כשם שלא נעדרו מהם ניבים עילגים ודרכי-ניסוח השופעים מין ניכור לשוני "אקדמי", שוודאי הכותבים עצמם – ולא מעטים מן הקוראים – רואים בהם סממנים הכרחיים לכתיבה עתונאית "גבוהה", מקצוענית, חכמנית (או "מתוחכמת", כמטבע השגורה כל-כך זה כמה שנים על לשונו של כל ישראלי המכבד את עצמו… עד להודעה חדשה). במאמר הראשי של "הארץ" באותו יום, שהוקדש לגמר השביתה בבנק-הלאומי-לישראל, מופיעה פיסקה שלא אהסס להביא אותה כאן בעיקרה:
 

..הישג אפשרי נוסף של ההנהלה הוא, אולי, הגברת מעורבותה ומחויבותה של ההסתדרות… יתכן שצירוף כל הגורמים החיוביים שנמנו – יחד עם ההמחשה שנתנה הנהלת הבנק זה לראשונה בדבר נכונותה ללכת בשעת הדחק לעימות ממושך — יביאו בהדרגה למפנה מוחשי בכיוון הרצוי גם בנושאים המהותיים.

 
מן המאמר הראשי עברתי בקוצר-רוח אל מאמרו השבועי של עמוס אילון: "בגין מוצא 'היתר
עסקה'". אף הוא לא איכזב את פנקסי, שממנו אריק לכאן את הליקוטים הבאים:
 

…מיום אחד לאחר נולדה קטיגוריה חדשה של אדמות ציבור.
…נמצא גימיק משפטי מפוקפק… על השפעת הגימיק המשפטי החדש על תהליך השלום לא דיבר איש.
…מה אפשר לומר על ממשלה המתפתה לנצל גימיק דומה!… קרבנותיו הראשונים של הגימיק החדש יהיו כפריים חסרי-ישע ואובדי-עצות. מה שנחשב בעיניהם כרכושם יסווג שרירותית כאדמת ציבור.
..נפשו [של השר א. שרון] קרועה לא פחות מזו של מנחם בגין, בין מה שנראה בעיניו כצודק לבין מה שהוא אפשרי.

 
עברתי מעמוס אילון אל סופרו הצבאי של העתון, זאב שיף, ואצלו מצאתי ששַר-הבטחון רואה עצמו
 

אחראי לבטחון ולא להתישבות ואינו רוצה להיות מוביל בענין זה .

 
עוד באותו עמוד 13, עמוד-היוקרה של "הארץ" ביום-הששי, ביקשתי להשיב נפשי בהגיונותיו של ידיד ותיק, הנתחן-ההיסטוריון המסתתר זה עשרות-בשנים תחת הכינוי "פולס". והנה, במאמרו "האוטונומיה: החלטות דחופות", מצאתי גם את המשפט הבא:
 

…כל מה שהיא (הממשלה) משיגה בדרך זה אינה אלא הכבדה על עצמה כלפי פנים.

 

* * *

 
לא עשיתי מחקר השוואתי מקיף לצורך רשימה זו. לא חוקר אנוכי ולא בן חוקר. רק בולס שקמים. ותאני-השקמה שבלסתי – באקראי וכלאחר-יד, משנים-שלושה דפים של עתון אחד או שנים – ודאי שאין בהן כדי לתת דופי כלשהו בעתונים הללו, הנקובים בשמותיהם, אף לא לתת שבח לאחרים, שלא צוטטו ולא הוזכרו בשמותיהם.
 
עם זאת, כל מי שקורא עתון אחד או שנים בכל יום ויום (ועתונים אחדים בסוף השבוע) והוא מתמיד בכך רוב שנותיו חזקה עליו שמבלי-משים ייעשה מעין חוקר השוואתי, אם אך יש בו מידה בינונית של רגישוּת לדרכי סגנון והבעה. ובחזקת קורא שאף הוא כמו בהיסח-הדעת נעשה מין חוקר כזה בלשון העתונות, רואה אני רשות לעצמי להסתפק באגודת-איזוב זו שתלשתי מעמודי עתונים עבריים – עם כל שהיא מיצערה ו"בלתי-מייצגת" – אף לדרוש אותה כמין חומר ולעשותה עילה לעיון קצר ביחסי עת-עתון-לשון כהשתקפותם בעתונות העברית כיום הזה.
 
ובכן, אולי הקו הבולט ביותר בלקט מקרי זה של פסוקים הוא שהקורא-לפי-תומו ספק אם ירגיש בו, מבחינה לשונית, בזיז ובליטה כלשהם – לא לרעה, וחושש אני שאף לא לטובה. משמע: הריהם מייצגים, פחות או יותר, את המוסכמות והמקובלות בלשון העתונאית של ימינו, הן זו המשמשת למסירת ידיעות והן זו המשמשת להבעת דעות. אם לטוב ואם למוטב, לפנינו "נורמה" מסוימת (אף זו מטבע מוסכמת ומקובלת, שנשתגרה על לשוננו ולא תלאה אזננו לשמעה). נורמה זו כביכול – מה טיבה אפוא? וכלום יש בה פסול כלשהו? ואם יש בה פסול, האם גם תקנתו בצדו?
 
כבר רמזתי למעלה על "מין ניכור לשוני 'אקדמי'", שדימיתי לראות בו אחד מסימניה, או מסממניה, של הכתיבה המאמרית המשובחת בימינו אלה. אינני חושש הרבה לשוב לענין זה של ניכור. אפייני הוא, כמדומה, לחלק הגון מכותבי המאמרים אף גם לרבים מבעלי הכתבות והסקירות בעמודי-החדשות שבעתונינו. פעמים הוא מתבטא, כפי שראינו, בשימוש מופגן ועקשני, על גבול הכפייתי, באיזה אמריקאניזם שרשי מאד, מובהק מאד ("גימיק"). תכופות יותר, ועקרונית יותר, הוא מתבטא בתרגום מילולי, מיכני של דיבור אנגלו-סאקסי ("צאתו בקרוב לאור בעברית של ספרה", "ללכת לעימות", "מיום אחד לאחר", "מה שנחשב בעיניהם כרכושם", "להיות מוביל בענין" במובאות שלמעלה), בלי כל נסיון ליטול ולוּ משהו מעוקץ הזרוּת שבדפוסי-לשון אלה; ככל הנראה, בלי כל תחושה של זרות.
 

* * *

 
הלשון, מקובל עלינו, היא ראי לחברת דובריה. בהקשר שבו אנו דנים קשה להשתחרר מן הרושם שבסך-הכל העברית הזאת הנכרית, המאוּמרקת, אם עדיין אינה טבעית ממש לכותביה ולרבים גם רבים מקוראיה, הרי לפחות נעשתה להם טבע שני. ה'"נורמה" שבה אנו עוסקים אינה אלא נורמה אנגלו-סאקסית של כתיבה בנושאים מדיניים, חברתיים, כלכליים, אסטרטגיים, טכנולוגיים ועיוניים בכלל, ובהיקפה הרחב יותר הריהי נורמה אנגלו-סאקסית – ואם תרצו: בפשטות, אמריקאית – של חשיבה והתבטאות, בין בנושאים של כובד-ראש ובין בנושאים של קלות-ראש. זוהי "נורמה" שהרובד העליון, ה"מוביל", בחברה הישראלית אמון עליה, והיא מחייבת למעשה את מי שרוצה לעשות רושם "רציני" או "מתוחכם" על אותו רובד, את מי שמבקש להשפיע עליו, לשכנעו, לקנות את אמונו ואת דעתו. זוהי "נורמה" שהנזקק לה בא, כביכול, להעיד על עצמו מיד שאף הוא נמנה עם אותה עילית, עם אותה "צמרת" של אנשי-העולם-הגדול שבּפרובינציה התרבותית-הלשונית שלנו – פקידים בכירים, מנהלי-חברות, אנשי-ממונות, כלכלנים ומשפטנים ומדענים, חכמי סוציולוגיה ומינהל-עסקים ומיחשוּב, חלוצי טכנולוגיות מתקדמות, הן בתחום האזרחי והן בתחום הצבאי, ביבשה, באוויר ובים – הקצרה: כל אותם אלפים ורבבות שאת הכשרתם המקצועית הגבוהה ואת השכלתם האקדמית (או את השלמתן של אלו) קנו להם, כמעט בלא יוצא מן הכלל, בארצות-הברית של אמריקה, או שעשו שם בתפקידים ובשליחויות שונים (ממלכתיים בעיקרם, בצורה זו או אחרת), וממנה הם מוסיפים להיזון ולינוק יניקה רוחנית-אקדמית-מקצועית, הן בתחום פעילותם הספציפית והן מחוצה לו.
 
בימי הרומן הלוהט של מדינת-ישראל עם יבשת אפריקה השחורהּ – כלומר, משך רוב שנות ה-60 -כאשר לגבי העילית השלטת או המשתלטת בכָמה מן המדינות החדשות הללו מילאה ישראל תפקיד דומה לזה שממלאה ארה"ב לגבי העילית שלנו כיום, סוּפר על מקרים לא מעטים שבהם היה אפריקאי שחזר מקורס-השתלמות כלשהו בישראל מזדרז ומציין אחר-כך בכרטיס- ביקור שלו: "היה בישראל". על חלק גדול, מתעצם-והולך, של לשון העתונות העברית אפשר לומר עתה כמדומה, על אותו משקל, שהיא מבקשת להשתבח בהיותה "לקוּחה מאמריקה".
 

* * *

 
אם כן, זוהי ה"נורמה".
האם יש בה איזה פסול או נזק או סכנה סגוליים?
בעידן המתירנוּת והליבּרטאריוּת המופלגת שאנו שרויים בו – שהוא עצמו משקף במידה רבה תהליכים ומגמות שהם טיפוסיים בראש-וראשונה לחברה ולתרבות של ארה"ב -חייב אדם להיזהר מאד, כמובן, שלא לנקוט אמת-מידה "ערכית", חלילה, כלפי תופעה כלשהי, בתחום כלשהו. קל-וחומר שעליו להישמר מנקיטתה של לשון פסילה והתרעה, כל עוד אינו בא לפסול ְ תופעה המוגדרת כאנטי-מתירנית ואנטי-ליברטארית או להתריע עליה.
 
גם בתחום הלשון גזירה עלינו שנתנזר ממושגים של-מותר ואסור, תקין וחריג, כשר ופסול.ּ ואכן, יכולים היינו להשלים עם גזירה זו, אילו השקפנו על הוויות לשוננו בכלל – וזו העתונאית בפרט – מזווית-הראייה של הלשון בלבד, או של ה"היגיינה" הלשונית בלבד.
 
צימצום-ראייה כגון זה אין הדעת סובלתו. על-כל-פנים, לא בשלב זה בהתגבשותנו הלאומית. שלב שבו בתחומי החברה, התרבות והלשון כאחת עדיין ההיולי עודף על היציב, הארעי מרוּבה מן הקבע, הפרוץ מרובה על העומד.
 
לכן, כשם שנמצאנו למדים, אף מנסיוננו הקיבוצי שלנו, כי המלחמה היא ענין חשוב וגורלי מכדי שיניחוהו בידי גנרלים בלבד, כך גם שלומה ובריאותה ואיכותה של הלשון אשר בפינו ובקולמוסינו בכלל – וזו העתונאית בפרט – ענין חשוב וגורלי הוא מכדי שנמוד ונשקול אותו בכלים לשוניים "טהורים", מכדי שנניח אותו לפסיקתם ולהכרעתם של בלשנים או לטיפולם של "הבראיסטים" בלבד. ‎
 
המבנה והמירקם של המשפט העברי ה"מנוּכר" -זה המעדיף שם על פועל, עקיף על בוטה, הפשטה על המחשה, המרעיף אובייקטיביזאציה צוננת, מתנשאת, שכלתנית, שבנימה של ספק-אירוניה ספק סגי-נהור הוא מבטא מעין הסתכלות מגבוה או מן הצד, יחד עם הסתייגות נאורה מכל "מַחוּיבוּת" או "מעורבוּת" אמיתית – כוחם עמהם לחלחל לתוך נפשנו הקיבוצית מין התיחסות של משקיף או "כתב-חוץ" אל.בעיותינו הקיומיות המהותיות ביותר; לשון אחר: להעבירנו על דעתנו ועל עצמיותנו, וּתהי אשר תהי.
 
יש לכך, אפוא, לא רק משמעות תרבותית או "סוציו-תרבותית". יש לכך משמעות פוליטית ממדרגה ראשונה. ביודעים או בלא-יודעים, הדבר מעמיק ומבסס את המצב הקולוניאלי שאנו נתונים בו מבחינה אובייקטיבית. על התלות הכלכלית, המדינית, הדיפלומטית, הצבאית והלוגיסטית, שאנו תלויים בארצות-הברית של אמריקה, הוא מוסיף את התלות בדרכי-ביטוי ודרכי-חשיבה אמריקאיות.
 
כך מתקפחת מראש היכולת הנפשית להתייצב מול בקורת, טיעון או שידול אמריקאיים, או להעמיד נגדם איזה חוסן של הפּרה ושיכנוע-פנימי. "בר-השיח" הישראלי אין צורך לשטוף את מוחו במיוחד כדי שיקבל גישה אמריקאית בסוגיה מסוימת כלשהי; מאחר שכבר קנה וספג והפנים את הגישה האמריקאית בכללותה, הרי הגישה העצמית שלו – שאולי מעולם לא היתה לו, שרק לפעמים נמצאה נשענת על מסד מוצק ורחב של פאטריוטיות או ייחוד רוחני-תרבותי, ועל-כל-פנים רק לעתים רחוקות הועלתה לרמה קוגניטיבית – נדחקת לקרן-זווית בנפשו שלו או נדחקת ממנה והלאה, "מוּחצנת" כביכול. אחד מגילוייה של "תסמונת" זו, ומן החמוּרים בגילוייה, הוא ההתנכרות ללשון העברית, או שימושה ה"מנוכר".
 

* * *

אין ערוך לתרומה שתרמה העתונות העברית המודפסת, והאלקטרונית בעקבותיה, ללשון העברית. הרבה מחָסנה, גמישוּתה ורהיטוּתה הלשון העברית חבה תודה לעתונות העברית. העתון, הראדיו והטלביזיה אף פילסו לה ללשון העברית דרך רחבה לתפוצתה ולכיבושיה. באוכלוסיה, שהיתה (ועודנה) מהגרית בחלקה הגדול.
 
הלשון העברית גם מיטיבה לציין, אטימולוגית, זיקה הדוקה וחיונית בין העת והעתון (זיקה הקיימת, ככל הנראה, גם בגרמנית, שבה "צייטונג", עתון, בא מלשון."צייט", שעניינו עת וזמן).
 
פזמוני-אקטואליה שכתב נתן אלתרמן המנוח והדפיסם בעתונים בשעתו לא לחינם קרויים הם בקיבוצם, כידוע, "שירי העת והעתון". והעת הזאת אין ספק שבכמה מובנים עת ברכה והתבצרות ושיכלול היא לעתונות העברית, כולה או בחלקה. גם עליית כוחה הפוליטי מתבלטת על רקע התרופפותה המופלגת של המערכת השלטונית-המפלגתית-האידיאולוגית.
 
בחיי-המעשה זיקת-הגומלים בין העת לעתון מתבטאת בכך שהעתון נזון מן העת ומאורעותיה, משקף אותה ואת חליפותיה. במידה ידועה היא מתבטאת גם בכך שהעתון לש ומעצב את העת, צטביע חותמו במאורעותיה, מחיש (או מעכב) את חליפותיה.
 
דומה לזו גם זיקת-הגומלים בין העתון ללשונו. בלי הלשון אין לו לעתון לא קיום ולא כוח. אך העתונות אף היא – כמודפסת וכאלקטרונית – יש לה השפעה ראשונה-במעלה על מצב-בריאותה של הלשון, על צביונה ועל כוחה. אפילו על קיומה.
 

* * *

 
אותו ניכור "מאוּמרק" בלשון העתונות, שעליו ייחדנו את הדיבור, ודאי שהוא יונק מספירות רחבות ועמוקות יותר של חיינו והוא חוזר ונאצל עליהן. ודאי גם שאינו מכה יחידה שלקתה בה העברית של העתון. מה-עוד שהוא עצמו מסתייע ברדידוּת-לשון וברישול-ביטוי ובנביבוּת תרבותית, שנעשו סימנים לכמה וכמה משמרות של כתבים ומאמרנים בארץ-ישראל, שלא לדבר על ניווּל או ווּלגאריזציה סתם בלשון. וכשם שלא מעט האמריקאניזציה מסתייעת בחלאים הללו, כך היא גם מסייעתם. לא בָמזיד. בשוגג.
היש, אפוא, תקנה לקלקלתו של המצב הנוכחי, להיזק שבצדו?
 
לדעתי, יש ויש. ולא בשמיים היא.
 
גם אם לקה העתון בלשונו, עדיין כוחו עמו לקלוט נוגדנים: נסיובים של השפעות מבריאות, "חיוביות". ובוודאי כוחו עמו להאציל השפעות כאלו, משעה שיקלטן. אך תנאי-מוקדם להבראה הוא תשומת-הלב ותשומת-הדעת. תנאי-מוקדם לכך הוא: שתתעורר העתונות להכיר בצרתה ובחלאיה אלה. ושבצד הכרת כוחה – שוודאי אינה זזה ממנה, לא בשאר תחומים ולא בתחום הלשון – תפתח גם את הכרת האחריות המתחייבת מכּוחה.
 
מידת האחריות – והבקורת-העצמית, שהיא מחשובי יסודותיה של זו – הלא הן לוואי הכרחי לכוח ולעָצמה. בלעדיהן הלא איש את רעהו חיים בלעו. וכל שכוחו גדול משל חברו, דין שתהיה אחריותו מרובה משל חברו.
 
מתוך הכרת כוחה ואחריותה גם יחד דין הוא, אפוא, שתתנער העתונות העברית לגוּל את האבן מעל פי באֶר הרגישוּת ללשון ולערכיה, רגישות הגנוזה, בלי ספק, בקהל יצרניה ובציבור צרכניה.
 
העתונות העברית, שבין מדעת ובין בהיסח-הדעת נעשתה צינור נכבד לקולוניזציה לשונית-תרבותית-ערכית, כלי לשטיפת-מוח נכרית ולשיעבוד השכל והלב והרצון הלאומי, יכול תוכל להשיב לה את כבודה-מקדם, לחדש את גבורתה ושליחותה התרבותית-החברתית, אם תיאות להיעשות כלי לשטיפת-לשון.
לשטיפת לשונה שלה. שממילא היא נעשית לשון קוראיה.
שממילא היא לשון כולנו, נשמת-אפינו.
 
אוקטובר 1979

אולי יעניין אותך לקרוא גם:

תגובות פייסבוק

השאר תגובה

כתובת הדוא"ל שלך לא תפורסם. שדות חובה מסומנים ב- *

בטל תגובה

כנס אילת לעיתונות 2018

הרשמו לניוזלטר

קבלו מדי שבוע אל תיבת הדואר האלקטרוני שלכם מבחר כותרות, ידיעות, כתבות ומאמרים בנושאי תקשורת ועיתונות מהארץ ומהעולם.