728 x 90
728 x 90
728 x 90
728 x 90

אלף הטורים של "רוי הגוי"

אלף הטורים של "רוי הגוי"
רוי אלסטון.

"דיוויד קורטני" - זה היה שם העט של עיתונאי בריטי יוצא דופן, שבא ארצה במלחמת העולם השנייה, פירסם טור ב"פלסטיין פוסט" ולחם בעטו את מלחמת היישוב

ספר השנה 80t"ספר השנה" של העיתונאים היה מפעל עיתונאי-ספרותי של אגודת העיתונאים בתל אביב. בסדרת ספרי השנה הופיעו 52 כרכים: הראשון – בשנת תש"ב (1941-2), האחרון – בשנת תש"ס (2000-1999). סדרת ספרי השנה כוללת חומר בסיסי רב חשיבות על ההתרחשויות בתקשורת הישראלית (הכתובה והאלקטרונית) ועל השינויים המפליגים שחלו בה במהלך עשרות שנים.
 
מובא כאן כלשונו מאמרו של גבריאל צפרוני ב"ספר השנה" של העיתונאים תש"ם 1980. גבריאל צפרוני (17 באוקטובר 1915 – 7 ביוני 2011) היה עיתונאי ישראלי, עורך העיתון "הבוקר" ומנכ"ל תיאטרון "הבימה".
 


 
השיטנה נגד הציונות, ששלטון המנדאט הבריטי טיפח בעיקר בשנות שלטונו האחרונות בארץ-ישראל – בדחף ממשלת הלייבור של אטלי-בווין -לא מנעה שדוקא בקרב אותו לייבור יקומו ידידים יוצאי-דופן לציונות, שלחמו בעטם למענה.
 
המפורסם שבהם היה ריצ'ארד קרוסמן. אבל הבולט שבהם היה עתונאי, שקשר את גורלו בגורלנו, המיר את לונדון בירושלים והציב לעצמו אנדרטה עתונאית בטורו היומי ב"פלסטין פוסט", שהיה לימים ל"ג'רוסלם-פוסט". זהו דיוויד קורטני, או בשמו האמיתי רוי אלסטון, שבחמדת לצון הדביק לעצמו את הכינוי: "רוי הגוי".
 
אכן, בתחילה היה רוי גוי גמור בעניינינו. חלפו שבועות מעטים וכבר שחה בהם בקלות. ידידים תמהו על הזריזות, שבה הצליח אדם זר זה להסב אליו בזמן כה קצר תשומת-לב כה רבה. אלסטון, שניחן בשאר-רוח ובעוז-נפש, בהשכלה רבה ובשנינות-ביטוי, סגולות שהיקנו לו מוניטין במערך הלוחמה הפסיכולוגית נגד האויב הנאצי, יצא מאלמוניותו בכל זוהרו. גרשון אגרונסקי (לימים: אגרון), מייסדו ועורכו של ה"פוסט", הוא שהביאו לאכסנייתו.
 
הומר ביגרט, כתבו של ה"ניו-יורק הרולד טריביון" הבלתי-נשכח, המשיל את טורו של אלסטון בהסברה הציונית ל"טור משוריין רב-עוצמה". לא-אחת ציטט ביגרט בהרחבה את משפטיו הנחרצים של עמיתו בירושלים. וכך תיאר את אמנות כתיבתו של אלסטון לאחר מעצר חברי הנהלת הסוכנות ב"שבת השחורה": "מבוכה לא-קטנה פקדה את היישוב. גם השלטון, שהפגין את שריריו, נתון בציפיה מתוחה לתגובת ה'הגנה', ה'ארגון' (אצ"ל), ו'קבוצת שטרן' (לח"י). מול טורי שריוניות המשטרה הבריטית ניצב, עד שידברו הפצצות, הטור הראשון של דיוויד קורטני, עתונאי בריטי, שטוריו הם כצנינים בעיני השלטון, וערכו כחטיבה משוריינת בחזית".
 
לא היה בדברים האלה שמץ של הגזמה. אלסטון היה אמן המלים וידע לנצלן כתחמושת בעיתוי מדויק. לא במקרה הישוו אותו לאורד ווינגייט. כשם שווינגייט היטיב עם ה"הגנה" והשפיע עליה מרוחו, כך, היטיב אלסטון בעטו עם ההסברה המדינית הציונית באותם ימים לוהטים.
 
"רוי הגוי" היה שבע-סיפוק מעמידתו האנגלית הג'נטלמנית לצידו של "הכלב המוכה". הוא זרע ידידות וקצר הערצה. בליל 29 בנובמבר 1947 נסחף בזרם ההמונים, שנהרו באותו ליל בשורת לייק-סכסס, לעבר המוסדות הלאומיים, והאזין לגולדה מאירסון, מנהלת המחלקה המדינית, שדיברה על גודל השעה ועל החודשים הגורליים המחכים לישוב ולעם. בדברי התודה לידידים, שפעלו למעננו בשדה המדיניות, הקדישה מלים חמות לדיוויד קורטני, "בעל הטור ב'פוסט', שהתקשר אלינו בלהט מסירות והתמכרות שבאמונה, וחלקו גדול בכיבוש דעת-הקהל העולמית והארצית". רוי, שאך זה סיים את כתיבת טורו, שבו תיאר את גודל החוויה הלאומית, ניצב בירכתי המרפסת בחברת אהבתו הגדולה מוניקה דיין, ומכרתו הנאמנה פייגל ברוידא (מנהלת סוכנות "רויטר"), ודמעות גיל זולגות מעיניו.
 

שידורים אנטי-נאציים

כאשר הגיע רוי אלסטון ב-1940 לירושלים, העיד על עצמו, שמלאו לו "ארבעים וארבע שנה ועוד ארבעה חודשים ושבעה ימים ותשע שעות". הוא בא בשליחות עלומה. היחידה ללוחמה פסיכולוגית, שסופח אליה בפרוץ מלחמת העולם השניה, "שלפה" אותו מהמחלקה האירופאית של ה"בי. בי. סי." בלונדון, ושלחה אותו כ"סגל חד-אישי" לקהיר. משימתו היתה לפתוח תחנת שידור אנטי-נאצית, שתשדר לארצות הבלקן ואירופה התיכונה, ולארגן צוות עתונאי רב לשוני, שיגוייס בעיקר בקרב ציבור העתונאים היהודיים בארץ-ישראל.
 
תבוסת צרפת, הכיבוש הגרמני של מערב אירופה והצטרפות איטליה למלחמה, שיבשו את תכניות המטה הראשי האנגלי בקהיר. תהפוכות המלחמה במדבר המערבי והאהדה לגרמנים במצרים, הבשילו את ההחלטה להקים את אולפני השידור הצבאיים על הר ציון בירושלים, ומשושיה הגבוהים הוקמו על פיסגת ההר של בית-ג'אללה. מהמחלקה האנגלית של "קול ירושלים" הועברו בכירי העובדים, ובראשם הקריינית והעורכת רות בלקינד-רוברטסון, לשירות התחנה החשאית. מלונדון הגיעה מנהלת לשכתו של רוי ב"בי. בי. סי.", מוניקה דיין. במיבצע משותף של האינטליג'נס הבריטי והמחלקה המדינית של הסוכנות היהודית גוייסו שדרים, מתרגמים ועתונאים, ששידרו לארצות אגן הים התיכון ודרום מזרח אירופה. רוי אלסטון היה לשדר התקווה הרועמת. גם הקשוחים בקציני הצבא, במטה המחנה התשיעי והשמיני, הירבו להללו על משפטיו התואמים את המיקצב המלחמתי.
 
רוי, שנולד קאתולי ואהד את הלייבור, למד בצעירותו ספרות אנגלית בקיימברידג'. בסוף שנות העשרים, כאשר החליט לפנות לעתונות, השכיר עטו למו"ל לספרי תיירות, וכתב "מורי-דרך לתיירים אנגלו-סכסים באירופה". ל"בי. בי. סי". התקבל במחצית שנות השלושים. ידענותו על אירופה העלתה את ערכו בפרוץ המלחמה. ריצ'ארד קרוסמן, שעמד בראש הלוחמה הפסיכולוגית, סיפח אותו לסגל עוזריו. רוי הגיע לקהיר וממנה לירושלים כ"אירופאי". את הרקע המזרח-תיכוני רכש במהירות ובחריצות. עד מהרה התקרב לציונות ונוכח לדעת, שהקצונה הבריטית הבכירה, כמו הפקידות המדינית והקולוניאלית, מואסות בדעותיו הפרו-ציוניות. כל עוד נמשכה המלחמה מחלו לו והתעלמו מהערותיו הקנטרניות כלפי המדיניות האנטי-יהודית.
 
בהתקרב המלחמה באירופה לסיומה, וערך תחנת השידור הצבאית התמעט, רמזו לו מגבוה, שעליו "לחזור ללונדון או לעבור לתפקיד אחר".
 

בביקורו האחרון בקהיר הועמד רוי בפני הפיתוי להתמנות למנהל-הכללי של תחנת השידור הכל- הודית. המלחמה ביפאן עדיין לא הסתיימה, ורוי התבקש לשרת את בעלות הברית באסיה. אלא שהוא דחה את הפתיון ושב לירושלים, שכבר היתה שרויה בעיצומה של מלחמת הישוב בשלטון המנדאט. בינואר 1945, ורוי עדין פקיד מדינה, הופיע בעמוד הראשון של ה"פוסט" הירושלמי "הטור הראשון" בחתימת קורטני.
 
ב"פוסט" המתון והמאוזן היכה הטור כחזיז. על צירו של הטור היומי סובב קורטני את תוכחתו לאלביון. עם זאת, השכיל להבליט, לא מעט בנפש חצויה, את אנגליה הידידותית שאיכפת לה. לקוראיו האנגלים – אליהם כיוון דבריו, מטוראי עד לנציב העליון – הטיף בלשון המעטה של תודעת שליחות. לימים למדנו, שאת שם העט "דיוויד קורטני" בחר באופן סמלי, כשם בן משפחה ממלחמת הבורים, שלא נסחף בבולמוס המלחמתי והזהיר מפני ניתוק דרום-אפריקה מהאימפריה. צידקת הנחותיו הוכחה, כאשר גנרל סמאטס היה לאחד מעמודי התווך באימפריה, שהתייצב לימינה במלחמות העולם הראשונה והשניה.
 

עלוני המחתרת מצטטים

עמדתו הזועמת הוציאה לרוי אלסטון מוניטין עולמיים. מובאות מטורו הוברקו מירושלים לרחבי תבל. היא גם הוציאה אותו מחוץ לתחום הסביבה האנגלית. יחסיו עם אישי הישוב התהדקו ונפשו נקשרה בו. נסיונו המדיני לימדו, שסוציאליזם היא תורה, המבטיחה יותר מאשר בכוחה להגשים, ואת סטיית הלייבור, שנהפך מידיד הציונות לאויבה, פירש כעיוות וכפרי מדיניות באושה. המטה הצבאי הבריטי בקהיר והשלטון בירושלים ראו בעתונות העברית בכלל, וב"פלסטיין פוסט" בפרט, נשק מדיני שיש להקהות את חודו. כאשר הפופולריות של הטור בחתימת דיוויד קורטני גברה והלכה, וקטעים ממנו צוטטו בעלוני המחתרות – ואף "המעש" של לח"י הירבה לפרסמו – החליטו להכות את ה"פוסט" בכיסו והוציאו עתון יומי אנגלי חדש, מיוחד לצבא הבריטי.
 
ה"מידל איסט מייל" הודפס בקהיר ומדי בוקר הובא ברכבת לארץ והופץ חינם במחנות הצבא ובערי הארץ. למעשה נערך העתון בירושלים ואת עיקר מאבקו ניהל נגד הטור של קורטני. ליתר תוקף הביאו ארצה כמה כתבי רדיו, לניהול המערכה נגד הישוב ב"קול-ירושלים". המרגיז שבהם היה אחד, אלכס ג'וזי, שהובא מסינגפור. עליו אמר ראש האינטליג'נס הצבאי בארץ, קולונל מרטין צ'רטרס, שהיה כעבור שנים למזכירה הפרטי של המלכה אליזבט השניה: "ליהודים יש קורטני ולנו יש ג'וזי". האמת המלאה היתה, שרוב העתונות הבריטית תמכה במדיניות בריטניה.
 
בערוב יומו, כאשר קבוצת ידידים בחיפה חגגה את הופעת ספרו היחיד על מדינת ישראל, סיפר אלסטון, שחרף האכזבות המרות שהיו מנת חלקו מאז אימץ את הציונות והציונות אימצה אותו, הוא נהנה משבתו בארץ: "כיום אני קאתולי מלידה, אנגלי בנשמתי וציוני לפי משלח ידי" – אמר. "עיתונאים הם בחזקת מפטי רעיונות מורכבים, שמביאים אותם במנות קטנות במסגרות מקובלות לידיעת הציבור. הנאמנים למקצועם גם מושפעים מסביבתם. זו דרך חתחתים. כמו השליחים הנוצרים, אין הם נוחלים נצחונות, אבל זוכים לתהילה."
 

התפוצצות מכונית-התופת

שטף לשונו הפובליציסטית של קורטני לא פיגר אחר זרם המאורעות הגורליים, שעברו על הארץ. שלטון המנדט היה על סף "יום הדין" שלו, והעולם ידע זאת. אחר קבלת החלטת החלוקה באו"ם, נקט השלטון שיטת "תוהו ובוהו מאורגן", כדי להוכיח שאין למי למסור את השלטון בארץ. הנסיון לפנות את רוי מהארץ, יחד עם שאר הבריטים שאינם בשרות חובה – נכשל. רוי ירד למחתרת, ובמשך חודשים החליף מען במען, אך טורו הופיע בקביעות. כאשר לא הצליחו ללכדו , מצאנ ידם הנוקמת של עריקים מהמשטרה הבריטית את עתונו, ובאחד מלילות ינואר 1948, שבועות ספורים לפני תום המנדאט, הוחדרה משאית תופת, שהוסעה על-ידי בריטים, לרחוב הסולל ופוצצה את בנין המערכת.
 

טורו החדש של רוי על הפיצוץ, אותו תיאר "כאנקת גסיסה של שלטון מתמוטט חסר תושיה, הסובל מאבדן חושים", היה לאחד הבולטים באלף הטורים שכתב הבריטי הזה ב"פוסט". צילום מתוך ארכיון הספריה הלאומית.

 
פועל דפוס נהרג, עשרה נפצעו. הבנין עלה באש. הטור היומי הושמד. העתון, במתכונת מצומצמת, נכתב, נערך, סודר והודפס מחדש, בדפוס ליפשיץ הסמוך. טורו החדש של רוי על הפיצוץ, אותו תיאר "כאנקת גסיסה של שלטון מתמוטט חסר תושיה, הסובל מאבדן חושים", היה לאחד הבולטים באלף הטורים שכתב הבריטי הזה ב"פוסט", ונצרר בספר "הטור הראשון", שהופיע כעבור שלוש שנים. תוך רבע שעה נכתב טור היסטורי זה, על גבי שולחן ששרד לפליטה מהבנין הבוער. אמן המלה הכתובה התגלה בפסגת יכולתו. כתבי חוץ הבריקוהו במלואו. הוא נשאר בירושלים כל חודשי המצור והיה עמה במלחמותיה. הפגזות הלגיון הערבי על העיר הנצורה הרעבה עוררוהו לכתיבה חדשה. מלוחם היה למנחם.
 
לאחר הקמת ישראל לא היו עוד הברק, ההערצה וזרי התהילה נחלתו של "רוי הגוי". מוניקה רעייתו היתה לפקידה בכירה בלשכת העתונות הממשלתית, בבנין ריץ' ברחוב הירקון בתל-אביב, ואילו רוי שימש סופר ה"ג'רוסלם פוסט" בקריה, בנוסף להיותו סופר "טיימס" הלונדוני בישראל. מוניקה גם היתה כחבת השבועון "טיים". בהגיע הציר הבריטי הראשון לתל-אביב, סיר נוקס הלם, היו מוניקה ורוי אורחיו האזרחיים הראשונים. קירבתו של רוי למנהיגי הישוב, שהיו עתה שרי ממשלה, היה בצידה שכר עתונאי, אבל חלפו שבועות עד אשר השלים רוי בנפשו, שעליו להמשיך כעתונאי ולא עוד כמוכיח-בשער.
 
לא תמיד שבעו שרי ישראל נחת מכתב ה"טיימס" רוי אלסטון. עבודתו ב"פוסט" נמשכה לסירוגין. ככל שחלפו שנים גבהו מחיצות בין בני הזוג מוניקה ורוי לאישי המדינה. כאשר אישים רשמיים השמיעו טענות נגדו, פטרם בחיוך ובהלצה: "מי כמוכם יודע, שאין בעולם גוי נקי מאנטישמיות – וחוק זה חל גם על רוי הגוי"… ביתם של בני הזוג אלסטון במושבה הגרמנית בירושלים, שנרכש מהממונה על נכסי נפקדים, היה ל"מועדון מדיני" ומקום "עליה לרגל" של עתונאי החוץ בישראל. כעתונאית התעלתה מוניקה בתפוקתה על בעלה והיתה לנציגת כמה עתונים גדולים בעולם, בצד "טיים". רוי נהג ברישול. פסנתרן-וירטואוז, שאינו מתאמן יום -הוא יודע זאת, יומיים אינו מתאמן – עמיתיו יודעים, שלושה ימים – הקהל יודע. כתב חוץ ועתונאי מתרשל – חמור הדבר פי כמה. רוי ידע זאת. הוא הטיל את האשם בעייפות חולפת, שמקורה בצרות משפחתיות ובתקלות נפשיות, שאותן ניסה להשכיח בעזרת הטיפה המרה.
 
באחד הימים מצא מכתב ממוניקה, שנטלה את הילדים ונסעה ללונדון לבלי שוב. רוי ידע, שהיא עומדת להינשא לפטריק וילסון, מי שהיה הקונסול הבריטי בירושלים. הוא ניסה לכפות על עצמו משטר עבודה ולחזור למסלול עבודתו היוצרת – ונכשל. עתה החליט לכתוב ספרים. אלא שלא עמד בהתחייבויותיו. מוסדות שונים החלו להעסיקו, אך הוא השתמט עד מהרה מעבודה. את ביתו בירושלים נטש, מכרו ואת הכסף ביזבז. ראש עירית חיפה, אבא חושי ז'"ל, חשב להחזירו למוטב, מסר לו דירה על הכרמל ועבודה במחלקה ליחסי ציבור באוניברסיטת חיפה. ואמנם, בשנה הראשונה נקלט רוי בעיר הכרמל, אך לבסוף בחל בשיגרה, וחזר לשיטוטיו אצל ידידים.
 

"בפעם הראשונה ללא מלים"

באחד מימי קיץ 1970 באו לחיפה ביכטה פרטית ידידו מימי המלחמה, קולונל דיוויד שטריץ, שהיה מפקד תחנת השידור ללוחמה הפסיכולוגית בארץ ובמצרים, ועיתו דוריס הייז. הם לקחוהו לסיור בנמלי המזרח התיכון, ולבילוי בחוילתו באחד מאיי יוון. כעבור חצי שנה החליט רוי לכתוב ספר, ספק אוטוביוגרפי ספק היסטורי, על יחסי אנגליה וישראל. מיטיבו וידידו העמיד לרשותו את ביתו בצפון אירלנד. בארץ לא ידעו לאן נעלמו עקבותיו. לורד אדוין סמואל סיפר, שפגשו בפתח בית הלורדים.
 
ב-2 בנובמבר 1971,תוך כדי כתיבת הפרק על "המניעים האמיתיים של הצהרת בלפור", מת רוי אלסטון, ערירי וגלמוד, כבן 75, בטירת ידידו.
 
שכנים גילו את גופתו כעבור שבוע. הידיעה על מותו הגיעה לארץ במחצית נובמבר והתפרסמה ב"ג'רוסלם פוסט". ידידיו בארץ נזכרו, כי פעם, כאשר הסב בחברתם והשקיף מהכרמל על המפרץ, אמר: "אִילו הייתי משורר, הייתי חולם להיות ביירון, לפחות טניסון, שהממשלה הבריטית זיכתה אותו בסוף ימיו בגימלה הגונה. כיון שאינני משורר, אבל ידעתי כל ימי לשלוט במלים דבר שעשאני לעתונאי, ברצוני לבקש כי על על מצבתי ייכתב: "כאן טמון רוי אלסטון – בפעם הראשונה ללא מלים".

אולי יעניין אותך לקרוא גם:

תגובות פייסבוק

השאר תגובה

כתובת הדוא"ל שלך לא תפורסם. שדות חובה מסומנים ב- *

בטל תגובה

כנס אילת לעיתונות 2018

הרשמו לניוזלטר

קבלו מדי שבוע אל תיבת הדואר האלקטרוני שלכם מבחר כותרות, ידיעות, כתבות ומאמרים בנושאי תקשורת ועיתונות מהארץ ומהעולם.