728 x 90
728 x 90
728 x 90
728 x 90

עתונות לוחמת? לשם מה?

עתונות לוחמת? לשם מה?
אילוסטרציה: Shutterstock

"ספר השנה" תשל"ז, 1977: "בכל המלחמות יש מלחמות מגן ומלחמות התקפיות, יש מלחמות צודקות ומלחמות לא-צודקות - והכלל הזה אינו פוסח על אמצעי התקשורת"

"ספר השנה" של העיתונאים היה מפעל עיתונאי-ספרותי של אגודת העיתונאים בתל אביב. בסדרת ספרי השנה הופיעו 52 כרכים: הראשון – בשנת תש"ב (1941-2), האחרון – בשנת תש"ס (2000-1999). סדרת ספרי השנה כוללת חומר בסיסי רב חשיבות על ההתרחשויות בתקשורת הישראלית (הכתובה והאלקטרונית) ועל השינויים המפליגים שחלו בה במהלך עשרות שנים.
 
מובא כאן כלשונו מאמרו של רומן פְרִיסְטֶר, כפי שהופיע ב"ספר השנה" של העיתונאים תשל"ז 1977.
 
פְרִיסְטֶר, (17 בינואר 1928 – 9 בפברואר 2015) היה סופר ועיתונאי פולני-ישראלי. בזמן מלחמת העולם השנייה שהה במחנות ריכוז ועבודה, ובהם איבד את הוריו. לאחר המלחמה שב לפולין ועסק בעיתונאות. ב-1957 עלה לישראל במסגרת עליית גומולקה, והחל לעבוד כעיתונאי ב"הארץ". בשנת 1968 מונה לסגן עורך "מוסף הארץ". מ-1991 ועד 2007 ניהל את בית הספר לעיתונאות "כותרת".
 


 
מלחמות היהודים פוקדות את החברה שלנו חדשות לבקרים. אך פוקחים עיניים, מסירים את קורי השינה ומציצים בכותרות העתונים – וכבר נפגעים. פרשיות למיניהן ומחדלים שונים (שתי מלים שהיו לאופנה:פרשה – מאז פרשת לבון ; ומחדל – מאז מלחמת יום הכיפורים) מסעירים תמיד מחדש את דעת הקהל בארץ. וכרוח תזזית מן העולם הגדול מגיעים אלינו בשפע הדים חזקים של שערוריות הזרים. הייתכן שבתנאים כאלה, ובמציאות שכזאת, לא תהיה לנו עתונות חושפת ולוחמת?
 
תתפלאו – אבל ייתכן. ומה שחשוב לציין כבר בתחילת הדברים: לא תמיד יש לרשום את התופעה בטורי החובה של המאזן הכללי. להגדרה "עתונות לוחמת" יש אמנם צליל ערב לאוזן, אך טמונות בה גם סכנות מרובות. כאשר דובר בנוכחות לנין על ערכי הדימוקרטיה, ידע שועל התעמולה הקומוניסטית להפתיע את בני-שיחוו: "דימוקרטיה – כן; אבל בשביל מי?". אם מותר לשאול את ההנחה ממילון הביטויים המקובלים כיום על תועמלנים מקצועיים ברחבי תבל, נציג את הקושייה בהקשר המעניין אותנו: "עתונות לוחמת – כן; אבל – לשם מה ? כי בכל המלחמות יש מלחמות מגן ומלחמות התקפיות, יש מלחמות צודקות ומלחמות לא-צודקות – והכלל הזה אינו פוסח על אמצעי התיקשורת ההמוניים.
 
לעתונות העברית עבר מפואר בתחום הלוחמה המדינית והרעיונית. דווקא בתקופה שבה סבלה עדיין העתונות מהיעדר אמצעים טכנולוגיים, ומשאביה הכספיים היו דלים בהם, בשנות המנדט הבריטי, ידעו העתונים העבריים להתעלות מעל לחילוקי הדעות הפנימיים וליצור חזית מגובשת. המטרה היתה ברורה: הגשמת הרעיון הציוני. לאחר אסון סטרומה ב-1942 הוקמה ועדת תגובה שהיתה ברבות הימים למוסד-של-קבע אשר ליכד את עורכי העתונים בתגובותיהם המדיניות. כעבור עשר שנים כתב יוסף הפטמן ("הבוקר", 16.2.1952) על העתונות העברית דאז, כי "היא היתה גם שופר לדרישות העם וגם שופרו של משיח בבת אחת."
 

הצטנן להט הקרב של העתונים

בינתיים הוקמה מדינת ישראל. דרישות העם עברו תהליך של "דצנטרליזציה", והתחוללו חילוקי דעות עמוקים על דמותו של ה"משיח" הפוליטי ואופיו. הרוח האידיאולוגית אינה נושבת עוד במפרשי המפלגות כבעבר, וגם הקונצנזוס שאיפיין את העתונים העבריים בהגדרת המשימות הלאומיות בטרם עצמאות – אבד עליו הכלח. ולבסוף, אך טבעי הדבר שגם ועדת התגובה המיליטנטית היתה במרוצת השנים לוועדת עורכים כבודה ולגורם ממתן, אם לא בולם במלחמות העתונות הישראלית.
 
התהליך היה בלתי נמנע: עם השגת המטרה המלכדת, לא היה עוד מקום לחזית משותפת. ‏התחזקה המגמה לחפש דרכים שונות לעיצוב שונה של המדינה ושל החברה. זוהי מגמה בריאה ביסודה, שהרי על העתונות הישראלית היה להיערך לתפקידה החדש – ככלב השמירה של הדימוקרטיה. אך כיוון שבמקביל נסתמנה בארץ ירידה כללית של המתח האידיאולוגי, הצטנן במידה רבה גם להט הקרב של העתונים העבריים. עם סיום המלחמה הכוללת, עברה העתונות שלנו לשיטה של גיחות ופעולות-גמול בנושאים ספציפיים ומשתנים מדי פעם שיטה המכונה בעגה המקצועית: "מסעות-צלב" (CRUSADES). מטבע הדברים, לא תמיד היו מסעות-הצלב האלה נקיים מפרטיקולריזם צר ולא תמיד כוונו חציהם למטרות החשובות ביותר.
 
דרך אגב: המונח והשיטה לא נולדו בעתונות המתיימרת להציג את עצמה כמכובדת ואובייקטיבית. מסעות-הצלב היו לנחלת העתונות הצהובה והם אשר עשו את היומונים הסנסציוניים של ויליאם ראנדולף הארסט לאימפריה בעלת עוצמה מפחידה. ג'ון הוהנברג מאוניברסיטת קולומביה מגדיר "מסע-צלב" (בספרו: העתונאי המקצועי, הוצאת ריינהרט-פרס, סאן פרנציסקו) כ"נסיונו של עתון לגייס את מירב כשרונותיהם של עורכיו וכתביו כדי לשרת ‏אינטרס ציבורי מסויים". אך זוהי, כמובן, הגדרה המשאירה מקום רב לפירושים: מי קובע ‏מהו האינטרס הציבורי? ומהם הכלים שבהם מותר להשתמש במסע הצלב?האם תיתכן מלחמה של תפוש ככל יכולתך", ‏ דהיינו: כל האמצעים כשרים כדי להשיג את המטרה – או שמא חייבת העתונות, גם כשהיא פועלת מתוך הרגשת צדק ושליחות -ליטול על עצמה מיגבלות מסויימות ולהתאים את מאבקיה לכללי המשחק המקובלים והמוסכמים בחברה חופשית?
 

החדשה – בעלת השפעה עצומה

כדי להבטיח ניצחון מלא, צריך בדרך כלל לרתום למאמץ המלחמתי את כל הכלים ואת כל הפוטנציאל האנושי העומדים לרשותנו. בעידן הרדיו, הטלוויזיה והציוד האלקטרוני החדיש להעברת מידע, לא רק Bad news travel fast אבל כל חדשה מועברת מקצה העולם לקצהו תוך דקות אחדות בלבד. המהירות המסחררת הזאת והעובדה שעמודי החדשות הם החומר הנקרא ביותר, עושים את החדשה לבעלת השפעה עצומה בעיצוב דעת הקהל ועושים אותה לנשק מסוכן בכל מלחמה עתונאית, בכל מסע-צלב עתונאי. אבל: האם מותר לנו לרתום גם את מדורי החדשות, החייבים לשקף את המתרחש סביבנו באורח אובייקטיבי ביותר, למאבק שטבעו סובייקטיבי בהחלט?
 
אומרת הגב' חנה זמר עורכת "דבר": "יציאה למסע-צלב עתונאי כלשהו, במובן הקלאסי של המונח, דורשת גיוס כל המדורים בעתון, כולל מדורי החדשות. כך, על כל פנים, נהגה בעבר, ונוהגת בהווה העתונות המכונה צהובה. ויש להודות, שהגישה הזאת אינה מרתיעה קוראים, שהרי דווקא העתונות הצהובה זוכה בתפוצה גדולה מאוד. עם זאת, אינני גורסת, שזו דרך הוגנת ונכונה בעריכת עתון. העתונות החופשית, הרצינית, קיבלה על עצמה את העיקרון של הפרדה מוחלטת בין מידע לבין דעות. את מדורי החדשות מנחה השיקול הענייני, האובייקטיבי. המלחמות למיניהן, מקומן בפובליציסטיקה. אך אינני משלה את עצמי: לאור המציאות, הפובליציסטיקה איננה הנשק היעיל ביותר. הידיעות משפיעות על הקורא דווקא בשל היותן אובייקטיביות לכאורה – המאמרים משפיעים לרוב על הרוצים להיות מושפעים. המסקנה: אין עתונות לוחמת ממש, אין מסעות-צלב עתונאיים מוצלחים, כשמוותרים מראש על השימוש בנשק היעיל ביותר דווקא. לכן, לדעתי, העתונות העברית בת-זמננו, איננה עתונות לוחמת במובן הקלאסי של ההגדרה. ועוד: ככל שהעתון פונה לציבור אינטליגנטי יותר, הוא חייב לשמור על יתר אובייקטיביות ולהשאיר את המסקנות הסופיות לשיפוט הקורא; ככל שהעתון פונה לציבור אינטליגנטי יותר, עליו להציג את ההתרחשויות מתוך היבטים שונים ומגוונים. וככל שהעתון המודרני דבק יותר בגישה הבסיסית הזאת – הוא נעשה, מטבע הדברים, פחות ופחות לוחם".
 
לוּא קיבלנו את הנחות עורכת "דבר" כאקסיומה, ניתן היה להצביע רק על השבועון "העולם הזה" כעל עתון לוחם. כאשר יצא "העולם הזה" למסע-הצלב שלו נגד שר הביטחון של המחדל, רתם עורכו למערכה את כל מדורי השבועון. בדף החדשות, בטורי הרכילות, במדור המדיני, בדברי המערכת -בכל פנה אפשר היה לאתר עוקץ כלשהו, ישיר או עקיף, שמטרתו להבאיש את ריחו של משה דיין. אפילו תצלומיו נבחרו תוך מגמה להציג את האיש כפי שרצה השבועון שיראוהו קוראיו. זו היתה, ללא צַל של ספק, מלחמה טוטלית, שבה אין אמצעים לא-כשרים. לאחר זמן-מה יצא "העולם הזה" למסע-צלב דומה נגד אשר ידלין והאמת ניתנת להאמר: השבועון הצליח והשיג, חלקית לפחות, את מטרותיו. ייאמר לשבחו, שבצד הגיוס הכללי למלחמותיו, מצטיין "העולם הזה" ביכולתו לדבוק במעקב צמוד (Follow up) ואינו מרפה בנקל מקרבנותיו. היעדר מעקב נכון אחר החדשות והגילויים שבמאמרים, הוא, לצערנו, עקב אכילס של העתונות הישראלית וגם הוא תורם לא-מעט לעצם היותה לא לוחמת.
 
אך כבר אמרנו שההגדרה "עתונות לוחמת" לא בהכרח טומנת בחובה היבטים חיוביים בלבד. מאידך גיסא, גם חוסר רוח מלחמתית איננו נכס יקר-ערך שעל העתונות לשמור עליו בשבע עיניים. דוגמת "העולם הזה" בוודאי אינה קוסמת למי שחופש אמיתי של אמצעי התיקשורת קרוב ללבו. מחבר הרשימה הזאת ערך לא פעם "מסע-צלב" לחשיפת תופעות דומות, אם כי פחות נראות לעין, הנהוגות גם בעתונים לא-צהובים. עם זאת אין להתעלם מכמה עובדות: בעתון חשוב מסויים קיימת צנזורה פנימית המסלקת אפלו "מכתבים למערכת" שעומדים בסתירה לדעות ולעמדות עורכיו; בעתון אחר קיימות הנחיות ברורות מה מותר ומה אסור לפרסם בעמודי החדשות; בעתון שלישי מיצרים את צעדיהם של עתונאים המעיזים לסטות מן הקו. כל התופעות הללו, ורבות אחרות, באות למעשה לשרת את "המאמץ המלחמתי" של העתון – אך ספק אם הוא ראוי בשל כך לדברי שבחי מיוחדים.
 
ובכל זאת: העתונות הגדולה בעולם (וגם בארץ) אינה חוטאת, בדרך כלל, בחטא הקדמון של העתונות הצהובה. אם כי אין ביכולתה לירות ביריביה בפגזים הכבדים של חדשות שנבחרו ונערכו בהתאם לצרכי המאבק, אין היא מוותרת על מערכות ומלחמות, פעמים ממושכות מאוד, שמטרתן לשרת את הציבור, כמיטב הבנתה הסובייקטיבית כמובן. אפשר לפתוח את הרשימה במסע-הצלב של ה"ליברייטור" האמריקאי שיצא בתחילת המאה הקודמת למערכה לחיסול ‎העבדות בעולם החדש – ולסיימה בשורה ארוכה של מיבצעים חשובים הזכורים לנו היטב מכותרות העשור האחרון: מאבקו של "ניו-יורק-טיימס" לפירסום מיסמכי הפנטגון הסודיים על מלחמת ווייטנאם, הצלחת "דר-שפיגל" הגרמני בסילוקו של .פרנץ-יוזף שטראוס מן הממשלה, חשיפת פרשת ווטרגייט ע"י "ואשינגטון פוסט", ועוד.
 

בזירה המקומית

ומה בזירה המקומית? העתונות הישראלית יכולה אך בקושי להיות גאה בהצלחות העשויות להשתוות לאלה מעתוני המערב. אך גם אנחנו לא שקטנו על שמרינו. היו מסעות-צלב ממושכים (למשל, מלחמתו העיקשת של "הארץ" נגד המדיניות הכלכלית של האוצר). אלא שהדבקות במשימות לא תמיד עמדה במיבחן הזמן והלחצים. א-פרופו לחצים: טוען אורי אבנרי, עורך "העולם הזה", כי העובדה ששבועונו מוחרם ע"י נותני מודעות רבים, שיחררה אותו מלחצים כלכליים, לחצים כבדים שעתונים אחרים חייבים להתמודד איתם. גם הגב' חנה זמר אומרת: "החולשה התקציבית שלנו היא גם היתרון שלנו; הידיעה שאינני חייבת לעשות רווחים, מביאה אותי אמנם למחשבה על הצורך לחסוך, אולם אין בה סכנה של שיעבוד מדיניות העתון בהתאם לאינטרסים הכלכליים שלו".
 
כיצד עומדים בלחצים כספיים העתונים החייבים להתקיים בלי סובסידיות ובלי תמיכת המוסדות למיניהם, זוהי פרשה בפני עצמה, החורגת ממיסגרת מאמר זה. אך אין ספק, שגם העיקביים שבהם מושפעים פעמים משיקולים כלכליים ונאלצים להיכנע ללחצים שאין לעמוד בהם. אלא שהכניעות הללו נעשות לרוב בעטיפה נאה עם סרט ורוד; לעולם אין קוראים לילד בשמו.
 
בעיקרון, אפשר לדבר בישראל על עתונות, הנאמנה לקו, לעקרונות פוליטיים, להשקפת-עולם. בעיקר בא הדבר לביטוי במחנה העתונות הדתית. ושוב יש לאבחנה זו צדדים חיוביים ושליליים כאחד, שהרי עתון שאינו מפרסם דעות "אפיקורסיות", אינו יכול, בשום פנים ואופן, להיות עתון אובייקטיבי. כמה עורכים בעתונים היומיים שלנו טענו בשיחה עם מחבר הרשימה שעתוניהם "לחמו לחשיפת עיוותים, לגילוי פרשיות שוחד" וכיו"ב. אך המלחמות הללו אינן ‏הופכות את העתונים לעתונים לוחמים, כפי שמערכות רבות למען מטרה כלשהי (למשל: שוויון חברתי, חינוך מתקדם, איכות החיים) אינן סימן-היכר בלבדי של עתונות לוחמת. אלה הם תפקידיו היומיומיים של כל עתון מודרני, ובלי התפקידים הבסיסיים האלה, אין הוא יכול לרכוש קוראים ומעמד.
 
בסבך הבעיות של ה"בעד" וה"נגד", אל לנו לקפח את חלקם של עתונים מסויימים היוצאים למסעות-צלב מקצועיים, ביוזמתם שלהם. דרך אגב: גם הסיקור המזהיר של פרשת ווטרגייט ב"ואשינגטון-פוסט" התחיל מיוזמה פרטית של שני כתבים, ולאו דווקא בכירים (כל מי שקרא על כך, או צפה בסרט "כל אנשי הנשיא", יודע את הפרטים). בעתונים ישראליים אחדים מוענק לכתבים חופש סביר בתחום עבודתם, והם רשאים לנהל מערכות-זוטא בלי לתאם את "המדיניות" עם עורך העתון או מזכיר המערכת.
 
הנסיון מלמד, כי למאבקים הקטנים האלה יש אמנם הדים נרחבים, בעיקר בשל השפעתם המצטברת; אך קורה גם, שהתוצאה הסופית גורמת נזק מסויים לדימויו של העתון. כך קרה, למשל, כאשר קבוצת לחץ פנימית קטנה במערכת של עתון מסויים נרתמה בשעתו למלחמותיו המדיניות של משה דיין – ואצל הקוראים נוצר הרושם המוטעה, כי העתון החליט לתמוך בדיין, ויהי מה. אלא שהרושם לא יכול לבוא במקום מערכה מתוכננת שעורכי העתון מתייצבים מאחוריה ונרתמים לביצועה במלוא כובד המשימה. לכן, בכל המלחמות הפרטיות טמונה גם סכנה של עיוותים ושל אי-הבנות. ובכל זאת: איזה עתונאי המכבד את עצמו ואת מישלח-ידו יוותר על זכותו להילחם? אין זה דבר והיפוכו. זו המציאות המאפיינת את המקצוע, עם כל היפה שבו ועם כל מגרעותיו.

אולי יעניין אותך לקרוא גם:

תגובות פייסבוק

השאר תגובה

כתובת הדוא"ל שלך לא תפורסם. שדות חובה מסומנים ב- *

בטל תגובה

כנס אילת לעיתונות 2018

הרשמו לניוזלטר

קבלו מדי שבוע אל תיבת הדואר האלקטרוני שלכם מבחר כותרות, ידיעות, כתבות ומאמרים בנושאי תקשורת ועיתונות מהארץ ומהעולם.