728 x 90
728 x 90
728 x 90
728 x 90

הקורא מבקר את המבקר

הקורא מבקר את המבקר
אילוסטרציה: pixabay

ספר השנה תשמ"ה: בניגוד לתחומי סיקור אחרים אין בנושא ביקורת הטלוויזיה למבקר שום יתרון על האזרח מן השורה. עליו לדעת, כי הקוראים שופטים גם אותו

"ספר השנה" של העיתונאים היה מפעל עיתונאי-ספרותי של אגודת העיתונאים בתל אביב. בסדרת ספרי השנה הופיעו 52 כרכים: הראשון – בשנת תש"ב (1941-2), האחרון – בשנת תש"ס (2000-1999). סדרת ספרי השנה כוללת חומר בסיסי רב חשיבות על ההתרחשויות בתקשורת הישראלית (הכתובה והאלקטרונית) ועל השינויים המפליגים שחלו בה במהלך עשרות שנים.
 
מובא כאן כלשונו מאמרו של טדי פרויס ז"ל  ב"ספר השנה" של העיתונאים תשמ"ה 1985. טדי פרויס (6 באוקטובר 1931 – 26 בנובמבר 2001) היה סופר, מתרגם ועיתונאי ישראלי. חבר מערכת העיתון "דבר".
 


 
מכל זווית שבה בוחנים את ביקורת הטלוויזיה, קשה להבין את פשרה. העיתונים משופעים בטורים שהכותרת "ביקורת" מודפסת מעליהם, ושלגביהם אפשר להבין מדוע מקצים להם כמות זו או אחרת של אינצ'ים. ביקורת קולנוע היא שרות לקונה הכרטיסים הפוטנציאלי, כדי שיידע אם כדאי או לא כדאי לראות את "הסיירת פוטיומקין" או את "אסקימו לימון". כך לגבי מסעדות: האם הסטייק המוגש אצל "בתאבון" תמורת 10,000 שקל (עם חמוצים) שווה את הכסף, אם לאו.
 
הוא הדין בביקורת ספרים, תיאטרון, גלריות לאמנות וכו'.
 
לא כן ביקורת הטלוויזיה (והרדיו). הביקורת מופיעה לאחר ההקרנה או השידור, כך שאין היא מורְה-דרך לצופה-המאזין הנבוך. גם שאלת המחיר אינה קיימת; ובכל זאת, ביקורת טלוויזיה היא מהמדורים הנקראים ביותר בעתון, בכל עיתון!
 
ההסבר אינו יכול איפוא להיות, שאיזה מבקר הניחן בשנינותו של אוסקר ווילד הוא הסיבה להתעניינות. לא – ההתעניינות נגזרת מעצם המדור.
 

תמיהה במערכות העיתונים ובאוניברסיטאות

מערכות עיתונים אינן היחידות התוהות על התופעה. לפני כשנתיים השתתפתי בדיון בבית-הספר לתקשורת ע"ש אננברג באוניברסיטת פילדלפיה, וגם שם עלתה השאלה: מה טעם לקרוא ביקורת "פוסט-מורטֶם", ומה סודה, שהיא מושכת המוני קוראים?
 
ההסבר שנשמע מניח את הדעת יותר מאחרים היה, שהטלוויזיה היא תחום פתוח לכל. הקוראים אינם יכולים לבחון ולאמת בעצמם ידיעה בכלי-תקשורת, לפיה אמר אחד השרים לרעהו בישיבת ממשלה "אפשיט אותך עירום ועָריה", בענין זה, נאלצים הקוראים לסמוך על הכתב המדווח מישיבות הקבינט, ויכולים להאמין או לא להאמין לעיתונאי החתום על הידיעה.
 
כך גם לגבי ידיעה, כי שר האוצר הציע פיחות – אך הצעתו נפלה מחמת התנגדות מצד ראש המִמשלה והשר לתחבורת פנים ואקולוגיה. או שכן – או שלא.
 

הצופה בטלוויזיה מבקר את המבקר

לא כך הוא המצב לגבי הטלוויזיה. את הופעת המפקח על המחירים או את הסרט על מכת החתולים בעיר יכול כל מי שיש לו מקלט – או שיש לו חברים בעלי מקלט -לראות, בדיוק כמו מבקר הטלוויזיה. הם עומדים באותה עמדת תצפית, ולעיתונאי (המבקר) אין יותר מידע משיש לצופה מן המניין. השוויון בהזדמנויות מקנה לצופה אפשרות לבחון את מידת הבנתו, כושר אבחנתו וטעמו של העיתונאי, אותו בעל מקצוע "מסתורי" כביכול, שהוא ועוד 50 כמותו מהווים את הכת השלטת במדינה, כפי שטען, כזכור, אחד השרים בישראל.
 
ישנו אלמנט נוסף: אם הצופה רוחש יראת-כבוד לעיתונות, הוא יכול לבקר את עצמו על-ידי השוואת התרשמותו לדעתו של המבקר. בנוסף לכך, במישדרי טלוויזיה חוזים בו-זמנית יותר אנשים מבכל סרט או הצגה, ולכן יש על מה לדבר למחרת בבוקר עם החברים לעבודה, ובליל-שבת עם מכרים הנכנסים לשתות כוסית. ‎
 
מודל דומה רווח במדורי הספורט. גם משחק כדורגל או כדורסל פתוח לכל (כמעט; תלוי במחיר שנגבה בשערי הכניסה לאיצטדיונים), והחובב רואה את התחרות יחד עם כתב הספורט.
 
הקריאה ההמונית של מדורי הספורט אינה מוסברת רק בהתמכרות לכדורגל או לכדורסל. אילו רק העניין היה מדרבן את הקריאה, צריך היה הקורא לעיין תחילה בדיווחים מהמגרשים שבהם לא נכח. אולם עובדה היא, שהקורא מתפנה תחילה לעיין בסיקור המישחק שבו צפה. היה לקרוא זאת לאחרונה, כי הרי במה התרחש במגרש "שלו", חזה במו עיניו. למה, אם כן, לקרוא? מתברר, שלא הרעב לאינפורמאציה מכתיב לקורא את סדר הקדימויות, אלא משהו אחר: הרצון לבקר את העיתונאי ואת עצמו, כמו במקרה של הטלוויזיה.
 

חובתו של המבקר: להתנער מסובייקטיביות

על השאלה את מי מייצגת או מבטאת הביקורת יש להשיב במלה אחת: אף לא אחד; היא מבטאת את דעת הכותב בלבד. ביקורת, למעשה כל ביקורת, היא פאר-אקסלאנס דעה אישית-סובייקטיבית של הכותב. כי מי מוסמך לקבוע שבטהובן נעלה יותר מעבדול וואהב, וכי טוסקאניני הוא המבצע הטוב ביותר של בטהובן? הסובייקטיביות הבלתי-נמנעת מטילה על המבקר חובה כפולה להתנער ככל שרק ניתן מעצמו. עליו לעמול ככל שרק ניתן כדי שלא להיות סובייקטיבי, שלא להבליט את עצמו, את דעותיו או את העדפותיו. מכל משמר עליו להיזהר מלנקוט לשון גוף ראשון יחיד, ודווקא משום שהסיטואציה מזמינה זאת.
 
פתיח לא בלתי-מקובל, לצערנו, בנוסח "אני יושב מול המקלט, כוס בירה בידי, ותמה מה הלא-יוצלחים בירושלים עומדים להראות לי הערב:.." פסול כשלעצמו; הוא פסול שבעתיים בכתיבת ביקורת. טעמיו ואהבותיו (או שנאותיו) של הכותב אינם ממין העניין והמבקר ההוגן חייב לשכוח אותם. ייתכן, למשל, כי המבקר אינו אוהב מדע-בדיוני. נטייה זו מפתה לקטול מישדר שיש בו מרכיבים של מדע-בדיוני. אבל, אם המבקר ייכנע לפיתוי הוא יחטא לתפקידו.
 
עליו לבחון את נשוא הסרט או הכתבה לא מבחינת טעמו, אלא מבחינת המדע הבדיוני: האם בקטגוריה שלו הסרט מעניין, טוב ועשוי כהלכה – או להיפך.
 
אם המבקר חובב כדורסל, עליו לבחון את השידור אם הוא טוב כמשחק כדורסל, אם הצילום היטיב לשקף את המשחק, ואם הייתה הצדקה אוביקטיבית לבטל את המשדר "מורשה" כדי לפנות את מסך-הטלוויזיה בשעה 8.00 בערב לענייני גוף, במקום ענייני נפש. העובדה שהוא חובב כדורסל אינה סיבה מספקת לשבח ולכתור כתרים למופע. עליו לשפוט אם המופע היה טוב בתור שכזה ואם לא הורידו בזמן האחרון יותר מדי תכניות מלוח המישדרים כדי להקרין כדורסל.
 
ההתנערות מה"אני" היא חובה גם לגבי חומר פוליטי. אם יופיע שר המצדיק את מלחמת לבנון, דעתו האישית של המבקר על המלחמה אינה נוגעת לעניין בהקשר זה. עליו לבחון את התומך במלחמה אם דבריו היו הגיוניים (מבחינתו), והוצגו היטב. המקר רשאי, ואף חייב, להזכיר שאלות שהמראיינים שכחו או לא העזו לשאול, אך העובדה כי השר טען שהמלחמה נחוצה או צודקת או מוצלחת, אינה סיבה לומר, כי הופעתו היתה כושלת. אם המבקר סבור, כי השר המרואיין כשל בהסבריו, עליו למנות את הנקודות שמהן התעלם, על אלו שלא היטיב לענות, והיכן סתר את עצמו – אם עשה כך. עצם הצדקת המלחמה אינה אומרת, כי ההופעה היתה רעה.
 
מבקרי הטלוויזיה מרבים לחרוג מהתחום הצר של הביקורת ותכופות נאחזים בתכנית משודרת כדי להרחיב את היריעה ולכתוב על הבעיה המוצגת באותו מישדר בהיקף רחב. זו גישה לגיטימית, מוסיפה עניין ומושכת אל טור הביקורת קוראים המעוניינים בנושא יותר משנאמר בטלוויזיה. המבקרים אוהבים "לתפוס טרמפ" על כתבות טלוויזיה, כדי להתייחס לבעיה מסוימת- זה מקובל בחו"ל כמו בארץ – הואיל ובקורת הטלוויזיה נקראת יותר מפובליציסטיקה נטו, אין צורך לומר שגם כאן חייב המבקר להותיר במרכז כתבתו את העניין, ולא להציב שם את עצמו. אין זה נוגע לעניין ש"מאז ומתמיד סלדתי מכפייה דתית".
 

המבקרים שוכחים, שבטלוויזיה גם מצלמים

במידה רבה של צדק אומרים, כי הטלוויזיה בישראל, יותר משהיא טלוויזיה, הינה רדיו שבנוסף למיקרופון יש מצלמה בצד. הכתבות אצלנו בנויות יותר על מלל מאשר על המראה, והצילומים הם מעין סרח עודף למדובר. הכוונה אינה רק לתכניות אולפן מובהקות כמו "מוקד" או "זה הזמן", אלא גם לכתבות מהשטח, שבהן יכולה המצלמה לחולל יותר משמניחים לה. לא כאן המקום לדון בסיבות למגרעת זו; כוונתי לציין שהמבקרים מעודדים בעקיפין נטייה זו על-ידי הדגשת תוכנן של כתבות ועבודת הכתבים, תוך הזנחת הצלם. לעתים רחוקות בלבד מתייחסים לטיב הצילומים, לאפשרויות צילום שנוצלו או בוזבזו, ומשבחים (או מגנים) עבודת צלם. זאת, על אף שעבודת הצלם אינה פחות חשובה מתרומתו של הכתב המדבר. הוכחה? רוב כתבי הטלויזיה מוכרים לקהל הרחב בשמותיהם; בשמותיהם של כמה צלמים יוכל הצופה לקרוא בשמם?
 
וכפי שמתעלמים מצלמים, נוטים להתעלם ממסגרת השידורים – מסגרת בניגוד לתוכן: האם צריך היה להרבות – או להמעיט – בהקרנת כתבות על אושוויץ ומאיידנק ביום הזכרון לשואה? האם יש יותר מדי, או פחות מדי חדשות? האם מגזימים, או ממעטים, לעסוק בבעיות בריאות או עוני או כלכלה? האם הכתבות נכונות באורכן ביחס לנושא הנדון בהן, או שמא הן קצרות מדי? האם "השבוע יומן אירועים" חייב להימשך שעה? האם השעה תשע בערב היא הנכונה לשידור מהדורת החדשות העקרית והאם "מבט ספורט" אינה מוקרנת בשעה מאוחרת מדי בשביל הילדים שצריכים למחרת להשכים לבית הספר? והאם יש הצדקה שהטלוויזיה תשדר עד קרוב לחצות? שאלות-מָסגרת כגון אלו נבחנות מעט מדי בהשוואה למקום שמקדישים המבקרים לתוכן כתבות ומן הראוי כי יקדישו להן יותר זמן ומקום בטורי הבקורת משמוקדש להן. כיום.
 

לא מזיק להיות רשע

ולבסוף, לשאלת יחסי מבקרים ומבוקרים. בנוסף לכך שישראל היא ארץ זעירה שבה כל אחד מכיר כל שלישי, הרי שביקורת הטלוויזיה פועלת בתוך הברנאז'ה: המבקרים כמו, נשואי הבקורת, הם עיתונאים, שרובם מכירים זה את זה אישית. האין ההכרויות משפיעות על דברי הביקורת לטובה ולרעה? תהיה זו איוולת לומר, כי הכרויות, חברויות, קשרים וטינות אינן משפיעות. הן משפיעות, לפחות בנימת הכתיבה. גם כשהמבקר ההוגן כובש את רגשותיו, מקטרג על ידיד שעשה עבודה קלוקלת ומשבח עמית "אויב" שביצע ג'וב ראוי לציון, עדיין נותרת נימת הכותבים. אפשר להתבטא בנוסח "יש לתמוה, כי כתב מוכשר ואחראי כמו משה כהן נכשל במשימתו", במקרה שמשה כהן הוא חבר, או לכתוב "למרבה הפלא הכין משה כהן סרט בכלל לא רע", אם משה כהן אינו חביב על המבקר.
 
למבקר דרושה מידה גדולה של יכולת לכבוש את אהדותיו וטינותיו, אבל בכך אין הוא שונה בהרבה משאר העיתונאים. כתבים מדיניים, למשל, מגיעים במשך השנים להיכרות עם השרים והפקידים הממונים על ביצוע מדיניות החוץ. כך גם הכלכליים: הם מתוודעים במהלך הזמן לקברניטי המשק בממשלה ובסקטור העָסקי, ולא פעם נוצרות ידידויות וחברויות (וכן טינות וסלידות), כפי שקורה בין הפקידים ובעלי העסקים בינם לבין עצמם.
 
זהו אחד המבחנים בהם חייבים עיתונאים לעמוד בכתיבת ביקורת טלוויזיה, הבעיה דומה במהותה -אך כבדה יותר בעוצמתה. מבקר הטלוויזיה מתייחס לעמיתים למקצוע, וקנאה וצרוּת-עין עלולים לכרסם בתת-מודע (אולי אפילו במודע?) של המבקר. כותב ביקורת בתחום זה חייב לבקר את עצמו כפל-כפליים גם כדי שלא יאשר את האימרה ש"מבקר טוב אינו חייב להיות רשע – אבל זה עוזר."

אולי יעניין אותך לקרוא גם:

תגובות פייסבוק

השאר תגובה

כתובת הדוא"ל שלך לא תפורסם. שדות חובה מסומנים ב- *

בטל תגובה

כנס אילת לעיתונות 2018

הרשמו לניוזלטר

קבלו מדי שבוע אל תיבת הדואר האלקטרוני שלכם מבחר כותרות, ידיעות, כתבות ומאמרים בנושאי תקשורת ועיתונות מהארץ ומהעולם.