728 x 90
728 x 90
728 x 90
728 x 90

בין ערגה לחוסר אונים

בין ערגה לחוסר אונים
מתוך שער ספר השנה של העיתונאים תשמ"ג 1983. איור: דני קרמן

ספר השנה תשמ"ג: יש אצלנו נסיגה כללית מן הדבקות בעתונאות המעצבת דעת-קהל אל הניתוק מדעת-קהל גולמית, אגרסיבית, הדבקה באישים חריזמאטיים

"ספר השנה" של העיתונאים היה מפעל עיתונאי-ספרותי של אגודת העיתונאים בתל אביב. בסדרת ספרי השנה הופיעו 52 כרכים: הראשון – בשנת תש"ב (1941-2), האחרון – בשנת תש"ס (2000-1999). סדרת ספרי השנה כוללת חומר בסיסי רב חשיבות על ההתרחשויות בתקשורת הישראלית (הכתובה והאלקטרונית) ועל השינויים המפליגים שחלו בה במהלך עשרות שנים.
 


 
מובא כאן כלשונו מאמרו של דב בר-ניר, כפי שהופיע ב"ספר השנה" של העיתונאים תשמ"ג 1983. ד"ר דב בר-ניר (3 בדצמבר 1911 – 7 במאי 2000) היה פובליציסט ואיש ציבור ישראלי, כיהן כחבר הכנסת מטעם מפ"ם בכנסת הראשונה.
 


 
בימי ששי, כאשר כל עתוני הבוקר והצהריים על מוספיהם נערמים על שולחני, לרגע מתמלא לבי אושר: איזו שיפעה של כתבות ופרשנויות ורשימות ומסות, המייצגות לא רק את כותביהן, אלא אמורות אף להשפיע על דעת-הקהל בארץ! עד שגוברת ספקנותי ואני נזכר בסקרי דעת-קהל הטופחים על פנינו ומעמידים אותנו ללא כחל ושרק על עובדה כפולה: מחצית העם הזה אינה קוראת עתונים כלל; והעם כולו, אפילו חשוף הוא שעות ארוכות לטלוויזיה, אינו אומר כלל "כזה ראה וקדש", אלא מוסיף לדבוק בעקשנות באמונותיו החברתיות והמדיניות הקודמות, כאילו לא קרה דבר. יתירה מזו: קורא אני בַ"אִיגרת לחבר" של אגודת-העתונאים את עדותו המזעזעת של עמיתנו יאיר עמיקם, שבעת שירות-מילואים, כאשר בא במגע עם חיילים רבים, הביעו הללו לפניו את רחשי העויינות שלהם כלפי כל אמצעי-התיקשורת,. מן העתון הגדול ועד למירקע הקטן, כאילו היינו כולנו, העתונאים והפובליציסטים, נושאי שקר ומירמה בקהלנו.
 
ואני נזכר בימים, הנראים עתה טרום-היסטוריים, כאשר, בהיותי עדיין עלם צעיר על סף העלייה לארץ, הייתיי חוטף ממש כל גליון "דבר" או "הארץ", וקורא בהם בצמא כל ידיעה; כל מאמר, אף כל מודעת-פירסומת. באותם ימים היה ערך מאגי למלה הכתובה, ושום חציצה לא באה להפריד בין העתון לבין קוראו. לא אטען כי כל מחלוקת שפרצה באותם ימים היתה לשם שמיים. גם אז בלטו ואפילו הזדקרו אינטרסים תנועתיים או מעמדיים שונים ומשונים – אך, כאמור, כל עתון היה נושא-דגל, לפי הכלל שכל אדם באמונתו יחיה. הנוכל שוב לומר בימינו שהעתון וקוראו עולים בקנה אחד, שהפובליציסט אומנם משפיע ומטביע את חותמו, לפחות על חלק של דעת-הקהל הישובית? עדיין מקשטים אנו את עצמנו בנוצות ההגדרה, שלפיה מייצגים אנו, העתונאים את "המעצמה הרביעית" בכל מימשל דמוקרטי. הנוכל עוד להישבע שכך הוא הדבר?
 

***

 
תשובתי תהיה כאן חיובית ומסתייגת כאחד.
חיובית – משום שיש ויש קוראי עתון ופובליציסטיקה ומוסף-ספרותי, והללו שייכים אם לא למירב הרי למיטב אזרחינו. הללו גם סלקטיבים ואינם אומרים אמן אחרי כל מה שכתוב, אפילו בעתונם המקובל עליהם. דברי הפובליציסט אינם בעיניהם דברי-אלוהים-חיים והם בוררים היטב-היטב בין מה שנקלט ומה שנפלט ממחשבתם העצמאית. עם זאת, כאשר הפובליציסט, גם הפרשן, מעלים לפניהם היבט חדש, או אף מבססים יפה טיעון ישן, מסייעים הם לחיזוק ולביצור השקפתו של הקורא המשכיל. ואל-נא ייאמר כי משכנעים אנו אז את המשוכנעים: גם המשוכנע יודע שעות היסוס ופסיחה על הסעיפים, בהיותו חשוף להסברה או לתעמולה נגדית.
הוא זקוק אז ל"תחמושת" טובה וטרייה וקולעת, במחלוקת הגדולה, לעתים הגורלית, החוצה את ישובנו. למחנות. יתירה מזו: מערכת-טיעונים זאת אינה נשארת נחלתו בלבד, שכן עתיד הוא להנחילה גם לחוג החברתי שבו הוא חי, הן בשעות העבודה, הן לאחריהן.
 
ברם, הפובליציסט יודע גם עגמומיות לא מעטה והסתייגות מעבודתו. הוא פונה, במיקרה הטוב, למחצית הציבור בלבד. מול המחצית השניה של העם הוא כקול-קורא-במידבר. קללת העקרוּת רובצת אז על כל עבודתו. יודע הוא נאמנה, שהוא כותב למען ציבור שלא יקרא את דבריו, לא יושפע על-ידם, לא יידע אפילו על קיומם. אפילו ייווצר לשעה קלה מעין מגע בינו לבינם – נניח בעת ויכוח בטלוויזיה -יהיה הצופה, שאינו קורא אותו בכל ימות השנה, די אטום לנימוקיו, שכן אותו צופה אינו נזקק לטיעונו הלוגי, למערכת הסברותיו, והוא חי כולו בעולם אחר: יש לו גיבורים, יש לו משיחים, יש לו מושגים שאינם שואבים את חיותם ממונחים כלליים כצדק ומשפט – אלא מהפגנת כוח ועוצמה. כל עוד ידנו על העליונה בחזיתות-חוץ, כל עוד יש מנהיג הדואג לנו והמוליך אותנו, מעימות לעימות, להכרעת אויבינו, די לו בכך והוא דוחה כל אתראה, כל אזהרה בעל-פה' או בכתב כ"פטפטת" בכלל, אף כהכנסת "מקלות" פובליציסטיים בגלגלי ההיסטוריה.
 
אל-נא נשכח שטינה פופולארית, או-"פופוליסטית" זו, כבר נתנה את אותותיה גם בעמי-התרבות המחוסנים ביותר. גם אצלם קמו אזרחים מכל ימות השנה נגד "ראשי הביצה", "יפי-הנפש", "האינטלקטואלים התלושים", הבאים להפר את ההארמוניה הלאומית הכללית. ואם כך הוא הדבר בעמים המושרשים יפה-יפה בתרבות הכתובה, מה נלין על מצבנו בארץ של קיבוץ גלויות, כאשר אלה שאינם יודעים קרוא וכתוב אינם מעטים כלל, וכל עולמם הוא עולם המירקע הקטן והקרבות הגדולים שאנו מנהלים נגד אויבינו מסביב. בין האוייב החיצוני לבין "האוייב הפנימי" המרחק אינו רב. מכאן העויינות נגד העתונאי "המשחיר את המציאות" במאמריו ה"חטטניים".
 

***

 
מבחינה זאת, יש אצלנו נסיגה כללית מן הדבקות בעתונאות המעצבת דעת-קהל אל הניתוק מדעת-קהל גולמית, אף אגרסיבית, הדבקה באישים חריזמאטיים, המשליכה את כל יהבה עליהם והנכונה ללכת אחריהם כל עוד ההצלחה תאיר להם פנים.
 
כלום ניצבים אנו איפוא מול חומה אטומה ומלאכתנו הפובליציסטית היא כמעט לריק, נדונה לעקרות? אין לכך תשובה קלה: כלום "נהמר" על מאורעות חיצוניים שיזעזעו דעת-קהל ישראלית סוררת עד שתלמד בדרך הקשה ותפיק את לקחיה מצרות-צרורות שיבואו לפקדנו – או שמא יש שכר לעמלנו, גם אם מלאכת השיכנוע תתארך ותתמהמה?
 
הבה נחזור לטענת הסוציולוגים, שלפיה חצוי העם בישראל בין מחצית קוראים ומחצית שניה שאינה קוראת בשקידה עתון וספר. כאן יש מקום להטעים היטב-היטב: הפנייה, אף "ההסתערות" על החטיבה הקוראת, לא רק שאינה מלאכה פובליציסטית בטלה, אלא חיונית היא ביותר בבואנו לעצב ציבור מוּדע ובעל הכרה, ותהיה השקפתו החברתית והמדינית אשר תהיה. שנית, אין זה נכון שחומת סין ללא פירצה מפרידה לאורך-ימים בין שתי החטיבות. המשלתי זאת פעם למה שקראו זרוּת או ניכוּר האמנות המודרנית מן העם הקרוי "פשוט".
 
קודם-כל, גם בימינו מיעוט קטן הוא ההולך לקונצרטים, קורא בתמידות ספר, מבקר במוזיאונים, או נהנה מן האמנות הפלאסטית החדישה. כלום נוצרות על-ידי כך מה שכינו "שתי תרבויות", ללא כל נקודות-מגע ביניהן – או שמא מסתננת וחודרת ומטביעה לבסוף תרבות אחת – זו החלוצית – את חותמה גם על התרבות האחרת, ויהיה שמה אשר יהיה? לעניות דעתי, "יורדת", במרוצת הימים, האמנות הטובה, ההגות החלוצית "אל הרחוב". טול בימינו, לשם הדגמה, כף ומזלג, והשווה אותם לסכו"ם של הורינו וסבינו – ויסתבר שהשפעת הקוביזם, האמנות הבלתי-פיגוראטיבית, אף בראק ופיקאסו, היא "שירדה" אל מיפעלי התעשיה המייצרים כיום את כלינו השימושיים ביותר. די לבקר בקולנוע ולהאזין למוסיקת-הרקע המלווה את העלילה על המסך, כדי להיווכח שתוך דור אחד בלבד קיבלה החברה את ה"בלתי-קביל" בשעתו.
 
ודאי, גם אנאלוגיה זאת צולעת, שכן למדינאי השפוי, לפובליציסט הישראלי החרד, אין זמן. שעון-החול אינו ממתין בסבלנות ללקחים שיופקו מאוחר-אולי לאחר שאסונות כבדים עלולים לפקוד אותנו. השעה דוחקת, ומכאן תחושת חוסר-האונים המעיקה על רבים מן העתונאים והפובליציסטים שלנו, ביודעם היטב שידם קצרה מלהושיע. ודאי, שמענו גם שמענו על ארצות-תרבות רבות, שבהן משכה העתונות את המוני העם בכיוון אחד, אך הקלפי הוליכה אותם לכיוון ההפוך. אין בכל אלה כדי לנחמנו, וזאת מסיבה מכרעת אחת: מוסיפים אנו לחיות על-הר-געש. המדיניות אצלנו אינה בבחינת מותרות, או נחלת מימסדים המתחלפים לפי כל כללי הדמוקרטיה.
 
אצלנו עלולים מעשינו לטבוע בים, בעוד אנו שרים את "שירתנו" הפובליציסטית כאילו שטנו כולנו על מי-מנוחות. מבחינה זאת, מלאכתנו היא אזעקה ממש, כאשר יסורי טנטאלוס עוברים עלינו בכל-יום: קרוב-קרוב מאוד אלינו, כמעט בהישג-יד, מצויים המוני אזרחים ישראליים ואין דו-שיח בינם לבינינו, כאשר שני העולמות חופפים זה את זה, ונבצר אף ממיטב עתונאינו לעבור את גשר-הנייר הדק, העלול להיקרע אם נציב עליו רגל, כדי להסיח את ליבנו עם מאות אלפי אחים במולדת.

אולי יעניין אותך לקרוא גם:

תגובות פייסבוק

השאר תגובה

כתובת הדוא"ל שלך לא תפורסם. שדות חובה מסומנים ב- *

בטל תגובה

כנס אילת לעיתונות 2018

הרשמו לניוזלטר

קבלו מדי שבוע אל תיבת הדואר האלקטרוני שלכם מבחר כותרות, ידיעות, כתבות ומאמרים בנושאי תקשורת ועיתונות מהארץ ומהעולם.