728 x 90
728 x 90
728 x 90
728 x 90

עונת מעבר

ח

האביב הערבי שינה את מפת התקשורת המזרח תיכונית. באווירת השינוי, גורמים בעולם הערבי המעוניינים בקשרים וביחסים עם ישראל יכולים לפעול ביתר קלות מאשר בעבר

במחצית הראשונה של שנת 2011 עוד קראו לזה "האביב הערבי" ואילו לקראת סוף השנה, כאשר התקיימו בחירות לפרלמנט הן בתוניסיה והן במצרים, החל להישמע בישראל המונח "חורף אסלאמי" לתיאור הגל המרתק של שינויים שסחף ועודו סוחף את המזרח התיכון. בעוד שהאופטימיסטים האמינו שהמהפכות יביאו לעלייתן של דמוקרטיות חדשות במרחב הערבי, חזו הפסימיסטים את שלטון השריעה והתמוטטות היחסים הקיימים בין העולם הערבי וישראל. ואולם, המציאות הוכיחה שגם הם וגם הם טעו.

השינויים היו ייחודיים לכל מדינה ערבית, והתוצאות היו ברובן בלתי-צפויות מבחינת חישובים פוליטיים. יחד עם זאת, אין כל ספק שלבד מהשינויים הפוליטיים המהירים, מתפתח בחברות הערביות ברחבי האזור שינוי איטי יותר ובעיקר משמעותי הרבה יותר. הרצון ביציבות ובשלום לא ערער את הרצון בשקיפות ובחירות, אלא דווקא להיפך. בינתיים, תוניסיה היא המדינה היחידה שנחלה הצלחה ביישום של דמוקרטיה פרלמנטרית, בעוד שבמצרים תוצאות ידועות מראש של הבחירות לנשיאות במאי 2014 ובבחירות לפרלמנט בנובמבר 2015 גרמו למצביעים רבים להישאר בבית ובכך להחרימן.

החברות הצעירות והשוקקות נאבקות למצוא את דרכן בים הגועש של השינויים; המערכות הישנות קורסות בעוד שהחדשות טרם קמו. כיצד השפיעו המהפכות על ההשקפות, הדעות והעמדות כלפי ישראל בעולם הערבי? ומה יהיה מקומה של ישראל במבנה הגיאופוליטי המזרח תיכוני החדש? כרגיל, התמונה אינה עשויה שחור ולבן. יש צורך לבחון בדקדקנות דקויות ופרטים רבים כדי להתוות את דרך הפעולה נחוצה.

בחמישים השנים האחרונות התרגלה ישראל להתמודד עם שחקנים מוכרים ובמידה רבה צפויים באזור. קל להבין מדוע האליטות הפוליטיות הישראליות חוששות משינויים מעבר לגבולות ישראל – "סינדרום שטוקהולם" טבוע עמוק בגופן, נכנס למחזור הדם וכמעט בלתי אפשרי להיפטר ממנו. ישראל הייתה מוכנה להתמודד עם מציאות של איבה, חרמות וגילויי אנטישמיות שנשמעו לרוב הן בירדן והן במצרים – השותפות הפומביות היחידות של ישראל להסכמי שלום אזוריים – בעוד שהיא שמרה על יחסים יציבים עם דמויות ידועות שלא התחלפו במשך השנים, אלא רק החליפו ביניהן תפקידי מפתח. ואולם, הפשרת השלום הקר הייתה בלתי-אפשרית, לאור חקיקה ושיח ציבורי בארצות אלה כנגד נורמליזציה של היחסים עם ישראל. הגישה המתנגדת לנורמליזציה קודמה במקרים רבים על-ידי אותן דמויות מפתח שלחצו ידיים והחליפו חיבוקים נלהבים עם עמיתיהם הישראלים באירועים פרטיים.

shutterstock_83526772

הפגנות בקהיר, פברואר 2011. צילום: Mohamed Elsayyed / Shutterstock.com

יחד עם זאת, אנשים וארגונים שניסו לקדם בניית גשרים עם ישראל או עם מגזרים מסוימים בחברה הישראלית (אפילו עם המגזר הערבי-ישראלי) נרדפו או נענשו לעיתים קרובות על ידי שירותי הביטחון של מדינותיהם ולבסוף הושתקו או אולצו להגר. הסופר והמחזאי המצרי עלי סאלם, העיתונאית הלא מוסטפא והסוציולוג סעד אל-דין אבראהים ורבים אחרים שילמו מחיר על כך שהתקרבו יתר על המידה לישראל ואולצו על ידי המשטר עצמו לסגת מכך. אך למרות זאת, קולותיהם נשמעו. פעילים באו להשתתף בסמינרים משותפים בחו"ל, שבהם השתתפו גם ישראלים, וחלק מהם אף ביקרו בישראל וחזרו לארצותיהם כדי להפיץ את מה שלמדו על המדינה שנחשבת ל"אויב".

באופן טבעי טיפחו המשטרים הערביים את רעיון הבלעדיות שלהם, והזהירו את ישראל ואת המערב שמשטריהם הם השומרים הבלעדיים של הלאומיות החילונית נגד הכוחות האסלאמיים. בזמן שאותם משטרים קיימו שביתות נשק משלהם עם האחים המוסלמים, הם דמיינו תרחישי יום דין של עליית האסלאמיסטים לשלטון. וכך, אין זה פלא שמתחילת 2011 התמקדו התחזיות הצבאיות והפוליטיות של יחסי ישראל-מצרים בסיכונים ובאיומים. אירועים שליליים, כגון שריפת דגלי ישראל וארצות הברית, וכן הפריצות לשגרירויות ישראל וארצות הברית בקהיר ובטריפולי, המשיכו להזין את מפלצת הפחד.

הפחד הגיע לשיאו ב-6 באוגוסט 2012, זמן קצר לאחר התקיפה הקטלנית על חיילים מצריים ברפיח, שבה נהרגו 17 חיילים. הנשיא מוחמד מורסי הורה על מבצע צבאי נרחב בסיני והזרים חיילים מצריים לתוך האזור המפורז, לכאורה תוך הפרת תנאי הסכמי השלום של קמפ דיוויד. תוך שבוע הוא אף פיטר את ראש המודיעין, הגנרל מוראד מואפי, ולמעשה נטרל את המועצה הצבאית העליונה, כאשר הכריח את הפילדמרשל עמר סולימאן והגנרל סמי ענאן להתפטר יחד עם דמויות מפתח צבאיות אחרות מעידן מובארכ. בתקופה זו התפוצצה התקשורת הישראלית מרוב כותרות מלחמתיות, כגון "הפרות גסות של הסכם קמפ דיוויד", "לחץ גובר בסיני", ו"מדוע תגברה מצרים את כוחה הצבאי בחצי האי". ואולם, ב-29 באוגוסט 2012 כבר הודיעה הממשלה לכנסת שלא היו שום הפרות של הסכמי קמפ דיוויד וכי כל המהלכים המצריים תואמו עם ישראל.

בימים הראשונים של ספטמבר 2012 דיווחו כל כלי תקשורת במצרים כי הטנק המצרי "הנוסף" האחרון עזב את חצי האי סיני. אך ידיעה חדשותית זו לא זכתה בישראל לאותה חשיפה כמו הידיעות הקודמות על ההפרות האפשריות של הסכם קמפ דיוויד. למרות התחזית השלילית, תוך זמן קצר התברר שעוד ישנם קשרים חזקים ובני קיימא בין שירותי המודיעין הישראליים והמצריים, שמעבר רפיח בין עזה למצרים נסגר שוב ושוב, וכי הצבא המצרי סותם במרץ את המנהרות התת-קרקעיות לעזה שהיו פתוחות לרווחה בתקופת מובארכ.

לאחר הדחתו של הנשיא מוחמד מורסי ועלייתו לשלטון של הנשיא עבד אל-פתאח א-סיסי יחסי ישראל-מצרים נכנסו לפאזה חדשה ולא-מוכרת: התחממות. במהלך מבצע "צוק איתן" פרשנים מצריים רבים, כגון תאופיק עוקאשה, הבעלים של ערוץ ה"פראעין" , תומך נלהב של א-סיסי קרא לכוחות הישראלים להשמיד את "המחבלים של החמאס שמאיימים על בטחונה של מצרים", בירך את הישראלים שנלחמו בחמאס והשתמש בנעל ישנה (סמל להשפלה) כדי להראות איך הוא היה מטפל באיסמעיל הניה, מראשי חמאס בעזה ואנשיו. במהלך 2014 ו2015 רמת ההסתה האנטי-ישראלית ואנטי-יהודית בכלי תקשורת במצרים, הממלכתיים והפרטיים, המשיכה לרדת. הסיבה לכך כנראה טמונה באווירה שנוצרה בשנים אלה בצמרת ההנהגה הישראלית והמצרית, וכן בכך שהערוצים ששימשו את האחים המוסלמים ואת המפלגה הסלפית "אנ-נור" נסגרו, כי הפרו את חוק הטרור החדש או הגבלות חדשות על חופש הביטוי, שנכנסו מתוקף הצו הנשיאותי. ברשתות החברתיות ישראל עדיין "מככבת" כבת ברית של דאעש (בכך מצרים לא ייחודית, כי תאוריות קשר כאלה נפוצות בכל העולם הערבי). מאידך, במהלך חודש הרמדאן בקיץ 2015 שודרה במצרים סידרה בשם "חאראת אל-יהוד" שתיארה בנימה נוסטלגית את היחסים בין יהודים למוסלמים במצרים טרום-1948 ותיארה את יהודי מצרים באור חיובי – לראשונה מאז מהפכת הקצינים החופשיים ב 1952.

לסיכום, רוב הפרשנים הישראליים והמערביים טעו ביכולתם לחזות את השינויים שעמדו להתבצע על ידי מורסי בשורות הצבא והמודיעין, וכן בהערכת הקצב והמאפיינים של היחסים בין מצרים וישראל לאחר עידן מובארכ. נכון להיום, הן שגרירות מצרים בתל אביב והן שגרירות ישראל בקהיר (וכן המרכז האקדמי הישראלי הפועל שם) מתפקדות היטב ומאז עלייתו של עבד אל-פתאח א-סיסי לשלטון היחסים השתפרו מאוד. מצרים וירדן אף מינו בהצלחה שגרירים חדשים לישראל בתקופה זו, השגרירות הישראלית בקאהיר עברה למעשה לביתו של השגריר בשכונת מאעדי והשגרירות המצרית בישראל מתכוננת לבואו של שגריר חדש שקיבל מינוי בקיץ 2015. חוגי הצבא והמודיעין הישראליים והמצריים ממשיכים בשיתוף הפעולה האינטנסיבי ביניהם.

המסקנה ההגיונית מניסיון זה צריכה להיות שדרוש סיקור אובייקטיבי. לא מתלהב ולא מתנבא של האירועים בזירה המצרית, וככל הנראה גם בזירות האחרות. יש להציע לציבור הרחב ואף לממסד הפוליטי סוגים נוספים של פרשנות לאירועים אלה ולהשלכותיהם האפשריות. כידוע, הסכסוך הערבי-ישראלי והמצב במזרח התיכון  אינם נמצאים בראש סדר העדיפויות של הציבורי הישראלי אך ראוי להתייחס לנושא ביתר כובד ראש כי תפיסות מוטעות בנוגע לזירה הערבית ובאשר למתרחש בה בסופו של דבר גם משפיעות על תפיסת עולם כוללת של ציבור הצופים והקוראים.

 

התקשורת הערבית וישראל בעידן שלאחר האביב הערבי

אין לצפות שמחסום האיבה ייפול בבת אחת, ואין זה סביר שאפילו התקדמות לקראת הסדר שלום עם הפלסטינים תשים קץ לעוינות ולחשדנות ההדדית. יש עוד רבים במזרח התיכון המתנגדים לעצם קיומה של מדינה יהודית במזרח התיכון. יחד עם זאת, באווירה של שינוי, נעשה קל יותר הן לשחקנים רשמיים והן לבלתי-רשמיים, המעוניינים בקשרים וביחסים עם ישראל, לפעול – בעיקר כאשר תשומת הלב של התקשורת הערבית כיום מוסבת מהנושא הישראלי-פלסטיני לעבר ההתפתחויות השוטפות בסוריה, מצרים, לוב, תוניסיה ומדינות אחרות.

לדברי וליד אל-עמרי, ראש משרד אל-ג'זירה בישראל וברשות הפלסטינית (בראיון ששודר בערוץ 9 בספטמבר 2012): "הסכסוך הישראלי-ערבי כעת נמצא מחוץ לאור הזרקורים. אירועים דרמטיים לאין ערוך מתרחשים במדינות ערביות רבות, כך שהנושא הפלסטיני כבר אינו מצליח להיכנס לרשימת חמש הידיעות החדשותיות המובילות בליין-אפ , או אולי אפילו עשר הידיעות המובילות. הוא כבר לא בפריים טיים"

אל-עמרי אף הודה שבעקבות התפתחות האירועים הדרמטיים בסוריה צנח הרייטינג של הרשתות הערביות המובילות כגון אל-ג'זירה ואל-ערביה באופן חד, בעוד שהרייטינג של התקשורת המקומית המסורתית (המודפסת והמשודרת) ושל הרשתות החברתיות נמצא במגמת עלייה.

מהפכת היסמין בתוניסיה ומהפכת תחריר במצרים הוכיחו שלמרות האנאלפביתיות והעדר גישה לרשת האינטרנט (הדבר במיוחד נכון במצרים), לרשתות החברתיות ולמדיה החדשה יש עוצמה ופופולאריות אדירה במדינות אלה, כמו במדינות ערביות נוספות. בעוד שרוב המצרים ממשיכים לקבל את מנת החדשות היומית שלהם מקריאת העיתונים אל-אהראם ואל-מצרי אל-יום, בזמנים נואשים עשויה המדיה החדשה להפוך למקור החדשות היחיד עבור מגזרים נרחבים מהציבור. התקשורת המסורתית הסתגלה במהירות לשינויים שבאו בעקבות המהפכות במצרים ובתוניסיה. קשה לומר שהתקשורת במדינות אלה כבר חופשיה מצנזורה או שהיא נהנית מהזכות לחופש הדיבור. במהלך מאה הימים הראשונים לשלטונו דיכא מורסי רבות מחירויות העיתונות, כשהוא מפטר את עורכי כתבי העת תחריר ודוסתור. תאופיק עקאשה, בעלי ערוץ הטלוויזיה  פראעין, הועמד לדין באשמת "הסתה לרצח הנשיא". בהמשך שחרר בית משפט מצרי את עקאשה בערבות ולאחר מכן פסק כי הוא זכאי. לאחר הדחתו של מורסי עוקאשה הפך למלך הרייטינג, בעוד ש"מצר 25" – ערוץ שהיה בבעלותם של "האחים המוסלמים" נסגר, יחד עם לא מעט עיתונאים, ביטאונים, תחנות רדיו וטלויזיה אחרים.

shutterstock_93691567

כיכר תחריר, פברואר 2011. צילום: Mohamed Elsayyed / Shutterstock.com

בעוד שבמישור הממשלתי והביטחוני מתפתחים יחסי ישראל-ערב באותו קצב כמו לפני המהפכות, והקשר מתפתח בעיקר במישור הביטחוני, נבקעו סדקים ראשונים בחומת האיבה כלפי ישראל, שנראתה בלתי שבירה, בחברה האזרחית במדינות ערב. ארגונים ישראליים נתנו סיוע הומניטארי לפליטים סוריים בירדן וממשיכים להעניק סיוע לפליטים סוריים ועיראקיים בתחנות המעבר באירופה, בעוד שחברי כנסת אחדים הצליחו לקשור קשרים עם ראשי אופוזיציה סוריים הנמצאים בסוריה ומחוצה לה. בשנת 2012 הגיע מספר שיא של אמנים, סופרים וקולנוענים ממרוקו, תוניסיה ואלג'יריה לבקר בישראל, למרות איומים, הפחדות וחרמים. משלחת רשמית ממרוקו ביקרה בישראל באפריל 2012, לראשונה מאז שנת 2000, והתקיימו מספר ביקורים בלתי רשמיים של אנשי עסקים ואישים פוליטיים מצריים. חוגים אסלאמיים ולאומניים קיצוניים בארצות האמורות גינו את המבקרים, כמובן, וכמה מהם נודו על ידי איגודי סחר וכיוצא בזאת. אך עצם העובדה שביקורים כאלה קרו, למרות התחזיות הקודרות, הוא בעל חשיבות רבה. ומעניין שמאז תחילת שנת 2011 חלה דווקא עליה במספר האזכורים החיוביים של ישראל בעולם הערבי.בסוריה, למשל, צעקו הפליטים הזועמים כי "אפילו ישראל לא טובחת כל כך הרבה סורים כמו בשאר אל-אסד".

לכן, על ישראלים המעוניינים להגיע לתקשורת הערבית לשקול גם את השימוש במדיה חברתית בשפה הערבית, היינו הבלוגוספירה, פייסבוק וטוויטר. ברמה פרטנית יותר, ניתן לזהות בקלות בלוגרים משפיעים (חלקם עיתונאים מקצועיים וחלקם לא) ואף לפנות אליהם ישירות או באמצעות צד שלישי. במקביל, ייתכן שיהיה קל בהרבה להגיע לכלי תקשורת שבסיסם במפרץ הפרסי (או עוד יותר טוב, כלי תקשורת מהמפרץ שבסיסם בלונדון, כגון העיתונים אל-ערביה שבבעלות סעודית, אל-שרק אל-אוסט ואל-חיאת, בנוסף לערוץ אל-ג'זירה). הפרסום שבלט בשנת 2015 התפרסם בעיתון כוויתי "אל-אנבא" ונשא את הכותרת "ישראל אינה אויבת שלנו".

לאחר נפילתו הדרמטית של משטר מובארכ וחתימה של המעצמות על הסכם עם איראן, רבים במדינות המפרץ הודו בכך (חלקם באופן רשמי ואחרים בעילום שם) שישראל היא גורם קבוע ויציב באזור, הן מבחינה ביטחונית והן כלכלית, ובהינתן החשש המשותף מהגמוניה איראנית, ניתן לשתף פעולה עם ישראל במישור הביטחוני. כשנה לאחר "צוק איתן" נפתחה נציגות ישראלית בבירת הנסיכויות המפרץ, אבו-דאבי.

נראה כי במדינות הפוסט-מהפכניות עשוי להיות קל יותר לישראלים ליצור קשרים עם כלי התקשורת החדשים, בעוד שבמדינות המפרץ המסורתיות – בהן האינטרנט נתון למגבלות קשות ולצנזורה – יש לפנות לאמצעי התקשורת המסורתיים. זאת ועוד, יש להתייחס אל התקשורת הערבית-הישראלית, הנהנית כיום מיחסים משופרים עם העולם הערבי הרחב, כמתווכת ושותפה ביוזמות תקשורתיות אפשריות בין ישראל לעולם הערבי.

 

מסקנות

עד היום ממשיכים באקדמיה, בתקשורת ובמכוני המחקר הישראליים לנתח את האירועים חסרי התקדים של האביב הערבי בעיקר לפי הקווים הביטחוניים הידועים, כאשר הם מטפחים את החרדות וחוסר הביטחון של הציבור הרחב. למרות שעוד מוקדם להגיע למסקנות סופיות, כבר ברור שלעת עתה האביב הערבי לא שינה באופן מהותי את אופי היחסים בין המשטרים הערביים לישראל, בעוד שהכיסוי השלילי של ישראל בתקשורת הערבית, במיוחד במצרים ירד ברמה משמעותית.

השינויים בעולם הערבי גם פתחו צוהרים קטנים של הזדמנות ואפשרו לשחקנים חדשים בזירה הערבית להעריך מחדש את אפשרות היחסים עם חוגים מסויימים בחברה הישראלית. צוהרים אלה הם הזדמנויות שאסור להחמיץ. יש לחפש גם הזדמנויות חדשות, כדי להפיק תועלת מרבית מהגמישות שתקופת השינוי הנוכחית מאפשרת. שחקנים רבים בעולם הערבי – כגון ראשי האופוזיציה הסורית הנוכחית, פוליטיקאים ממדינות המפרץ, סופרים, עיתונאים וקולנוענים – מוכנים כיום לחפש אפשרויות והזדמנויות חדשות. יחד זאת, לאור הקיפאון במישור המדיני והפסקת השיחות בין ישראל לרשות הפלסטינית רק מיעוט זעיר  מוכן להודות בקשרים עם ישראל ולעמוד בפני הביקורת הזועמת, היות שהחוגים האנטי-ישראליים חשים גם הם יתר חופש לפעול בהעדר מרכז כוח חזק. התקפות על ליברלים והתנקשויות בהם אינם דבר חדש בעולם הערבי, אך כעת אותם יחידים המבקשים לקדם פיוס עם ישראל עלולים לסבול יותר מאלימות פיזית.

יש לנצל את התקופה הנוכחית כדי ליזום ולחפש באופן פרטי הזדמנויות חדשות לקשרים ויחסים.

באשר לכיסוי האביב הערבי והשלכותיו בתקשורת הישראלית: לציבור הישראלי הזכות לדעת יותר על האירועים המתפתחים בחברות הערביות הפוסט-מהפכניות, כדי לגבש את דעתו האישית עליהם. ניתן לעשות זאת על ידי מתן מקום נרחב יותר בכלי התקשורת הישראלים לראיונות, מאמרי דעה ופרשנויות שמאירים זוויות חדשות ושמשמיעים נימות אחרות. הן הציבור הרחב והן הממסד הפוליטי בישראל זקוקים לשמוע קולות חדשים וגישות חדשות.


ח"כ קסניה סבטלובה (המחנה הציוני) משמשת כחברה בוועדת העלייה, הקליטה והתפוצות של הכנסת ועומדת בראש שלוש שדולות: השדולה לשימור וטיפוח מורשת ותרבות יהודים יוצאי ארצות ערב והאסלאם, השדולה לצרכנות וסחר הוגנים והשדולה לחופש הביטוי וחופש העיתונות. שימשה כפרשנית לענייני ערבים של ערוץ 9. דוקטורנטית באוניברסיטה העברית בירושלים.


*המאמר הינו גירסה מעודכנת למאמר שהתפרסם ב-2013

 

 

 

אולי יעניין אותך לקרוא גם:

תגובות פייסבוק

השאר תגובה

כתובת הדוא"ל שלך לא תפורסם. שדות חובה מסומנים ב- *

בטל תגובה
KE2017

הרשמו לניוזלטר

קבלו מדי שבוע אל תיבת הדואר האלקטרוני שלכם מבחר כותרות, ידיעות, כתבות ומאמרים בנושאי תקשורת ועיתונות מהארץ ומהעולם.

aguda ad haaretz