728 x 90
728 x 90
728 x 90
728 x 90

ספר השנה

ספר השנה
אילוסטרציה. צילום: (Magdalena Roeseler (CC BY-NC-SA 2.0

עיונים בדו"ח השנתי על התקשורת בישראל ב-2015: התרחבות שיח השנאה ברשתות, מהפך בחלוקת עוגת הפרסום ושיפור מסויים במידת האמון בתקשורת

המכון לחקר מדיה חדשים, חברה ופוליטיקה באוניברסיטת אריאל בשומרון פרסם בשבוע שעבר את הדו"ח השנתי על התקשורת בישראל בשנת 2015. הדו"ח, בעריכת פרופ' רפי מן וד"ר אזי לב-און, שיוצא לאור זו השנה החמישית, בשיתוף קבוצת יפעת וקנטאר מדיה מחקרי TGI, מאגד נתונים וניתוחים במגוון רחב של נושאים הנוגעים לסדרי היום, לשימושים ולמגמות בתקשורת בישראל. כמו בדו"חות הקודמים, גם הפעם מוצגים בדו"ח הנושאים העיקריים שעמדו על סדר יומה של התקשורת הישראלית, במגמות ובתהליכים, בשימושי המדיה, בשוק הפרסום וכן בחופש העיתונות ובסוגיות משפטיות הנוגעות לתקשורת.

עורכי הדו"ח, המהווה אַלְמָנָךְ של התקשורת הישראלית, כתבו כי הם מקווים שהדו"ח "ישמש, כמו ארבע המהדורות שקדמו לו, מקור מידע וכלי עזר יעיל לחוקרים, מרצים וסטודנטים, ולכל המתעניינים בזירה התקשורתית".

 

שיח השנאה ברשתות החברתיות

חלק מהממצאים מאששים תחושות והערכות קיימות לגבי המאפיינים של התקשורת בישראל , אולם הם מקבלים מישנה תוקף כאשר הם מגובים בנתונים סטטיסיטיים .
התרחבות שיח השנאה ברשתות החברתיות, שבאה לידי ביטוי במערכת הבחירות האחרונות, מהווה את אחד הממצאים הבולטים והמדאיגים ביותר בדו"ח, במיוחד לאור העובדה שהתופעה נמשכת במלוא עוזה בשלושת החודשים הראשונים של השנה הנוכחית.
אחד הנתונים המעניינים בהקשר זה הוא שבכל יום יש ברשתות החברתיות בישראל 15 אלף שיחות בממוצע שהכילו קללות, ביטויי שנאה ואף קריאה לאלימות. נתון מדאיג נוסף: מחצית משיח השנאה מופנה כלפי ערבים. ד"ר אזי לב און, שחתום על הדו"ח יחד עם פרופסור רפי מן, מציין כי השינוי הבולט והמדאיג השנה הוא ש-60 אחוז מכותבי הפוסטים האלימים כלל לא מנסים להסתיר את זהותם, כלומר רמת ההרתעה מפני עבירה על החוק, בכתיבת חלק מהפוסטים, כמעט לא קיימת, וכנראה גם שהיא נובעת מכך שאין כמעט אכיפה בנושא זה.

 

אמון הציבור בתקשורת

נתון אחד, מעט מעודד, הוא שיפור במידת האמון של הציבור בתקשורת. לאחר שבשנת 2014 הגיעה רמת האמון לשפל, הרי ש-35 אחוז מהציבור הביע רמת אמון גבוהה בתקשורת לעומת 29 אחוזים בשנה שעברה. עם זאת, ד"ר אזי לב-און מציין כי "אנחנו עדיין רחוקים מהשיא של 2011, אז רמת האמון של הציבור בתקשורת הגיע ל-51 אחוזים, ומאז החלה לצנוח."
בתוך הדו"ח משולב מחקר של ד"ר תהילה שוורץ-אלטשולר, מנהלת המרכז לערכים ולמוסדות דמוקרטיים וראשת הפרויקטים רפורמות במדיה וממשל פתוח במכון הישראלי לדמוקרטיה, על חופש העיתונות בישראל, ומערכת היחסים המורכבת עם השלטון. בראייה מסכמת כללית, ד"ר אלטשולר מציינת ששנת 2015 הייתה שנה "רגועה" לתקשורת מבחינת יוזמות חקיקה עוינות, יחסית לשנה הקודמת 2014, אבל זה לא הוריד כהוא זה את התחושה של הגברת המעורבות של פוליטיקאים באמצעי התקשורת, המשודרים והכתובים, במיוחד לאור העובדה שראש הממשלה, בנימין נתניהו נטל על עצמו את תפקיד שר התקשורת וחישק את שותפיו לקואלציה שהתחייבו לא להתנגד ליוזמות חקיקה בתחום. אין ספק, כותבת אלטשולר, שהחלק העיקרי של שנת 2015 התאפיין במערכת יחסים עכורה וטעונה בין ראש הממשלה לכמה אמצעי תקשורת.

 

פוליטיקאים תובעים עיתונאים

תופעה אחרת עליה מצביע הדו"ח, היא עלייה דרמטית במספר תביעות הדיבה שמגישים פוליטיקאים נגד עיתונאים.
לדברי ד"ר לב-און, המגמה מעניינת משום שמרבית תביעות הדיבה נגמרות בלא כלום, ולכן המסקנה של עורכי המחקר היא שמדובר בתביעות השתקה, שמטרתן ניסיון לסתום פיות ולפגוע בחופש הביטוי.
ללא קשר, מצויין בדוח כי בשנה שעברה כמו השנה נעשים נסיונות לאמצעי חקיקה שיגנו על העיתונות המודפסת מצד אחד (חוק ישראל היום, שהיה אחד הגורמים למשבר הקואליציוני בממשלה הקודמת) וניסיונות אחרים לעגן בחוק כללים במדיה הדיגיטלית, בכל מה שקשור לאתיקה ולשון הרע, בדומה לעיתונות המודפסת.

בחינה סטטיסטית של סיקור הנושאים המדיניים בעיתונות, במסגרת מחקר שערכה יפעת מחקרי מדיה עבור כנס אילת לעיתונות,  מעלה כי התקשורת בישראל פחות שמאלנית מכפי שנוטים לייחס לה, והנטייה שמאלה היא קלה בלבד. בתחום המשפטי מגוננת התקשורת על מערכת המשפט באופן ברור ומובהק. ד"ר לב-און מדגיש כי סקרים שנעשו בקרב הציבור לגבי תחושותיהם עדיין מלמדים שרבים סבורים כי התקשורת היא שמאלנית, למרות הנתונים האלו.

 

100 המובילים בסיקור התקשורתי

מנתונים של יפעת מחקרי מדיה, עולה כי את טבלת המסוקרים בתקשורת הישראלית הובילו ב-2015 בנימין נתניהו ואחריו משה כחלון, יאיר לפיד, נפתלי בנט ומבקר המדינה יוסף שפירא. 57 אנשים שמוזכרים ברשימה הם פוליטיקאים נתון המצביע לדברי שחר גור, מנהל יפעת מחקרי מדיה, על שליטת השיח הפוליטי בתקשורת. חלק מנוכחות גבוהה זו, אומר גור, אפשר לייחס למערכת הבחירות בשנה שעברה. נתון מענייין נוסף, מצביע על כך ש-63 אחוז מהפוליטיקאים שזכו לחשיפה גבוהה נמנים עם גוש הימין, 37 אחוזים מייצגים את גוש המרכז-שמאל. החלוקה המגדרית עדיין נטוה לטובת המין הגברי: 75 אחוזים מהאישים הבולטים בתקשורת הם גברים ורק רבע הם רבע נשים. ייצוגם של אזרחיה הערבים של ישראל, המונים כ-20 אחוז מאוכלוסיית המדינה, מצומצם ביותר בשיח התקשורתי: רק שלושה ערבים, חברי הכנסת חנין זועבי, אחמד טיבי ואיימן עודה, נכללים ברשימה.

 

מהפך בעוגת הפרסום

נושא אחר ראוי לציון הוא שינוי מעניין בחלוקת עוגת הפרסום. ד"ר לב-און מציין כי לראשונה מאז 2015, הפרסום בניו מדיה עבר את היקף הפרסום בעיתונות המודפסת. הטלוויזיה עדיין מובילה עם נתח של 38 אחוז מסך כל עוגת הפרסום בישראל, שהיקפה מוערך בכארבעה מיליארד שקל. השינוי הדרמטי הוא ש-27 אחוזים הולכים לפרסום באינטרנט ו-21 אחוזים בלבד לעיתונות המודפסת. גוגל, פייסבוק, ופלטפורמת המובייל, הם הדומיננטים ביותר בשוק הפרסום באינטרנט. יש גם השפעה לכניסת שחקנים חדשים שאפשרו למקסם את הערך של הפרסום המקוון ולספק את הדרישות של המפרסמים לתגובות מיידיות לכל פרסום ולתרגם אותם למימוש יעדיהם השיווקיים.
מציאות זו מותירה את עיתוני הדפוס בנחיתות, ונרשמה אצלם ירידה בולטת בהיקף ההכנסות מפרסום. עיתון הארץ הוא היחיד ששיקף את המצב בנתוני אמת לפיהם ב-2015 היקף הירידה מפרסום בדפוס הגיע לארבעה אחוזים, אבל ברור שהוא אינו היחיד וההוכחה לכך היא המשך הפיטורים והצמצומים בעיתונות המודפסת כמו למשל גל הפיטורים האחרון בגלובס, כאשר לכולם ברור כי לא נאמרה המילה האחרונה.
אין להתעלם מהעובדה שלכל העיתונים הגדולים בישראל יש ערוצי און ליין. עם זאת, ד"ר לב-און אומר כי אין ספק שהעיתונות נמצאת כיום בתקופת ביניים שבה היא תצטרך לעשות התאמות ארגוניות ופרסונליות למציאות החדשה.

הפרסום ברדיו ממשיך להיות יציב ואף לגדול והוא מגיע ל-7 אחוזים מסך עוגת הפרסום. אפשר להסביר זאת, בין היתר, בשכלול אמצעים טכנולוגים שמאפשרים להעלות שידורי רדיו לאינטרנט (פודקאסטים) ופיתוח אפליקציות שמאפשרות להאזין לרדיו גם במכשירי הסלולר.

עליית הניו מדיה, מחמירה את תופעת הפער הדיגיטילי בישראל. גם הסקרים שפורסמו השנה, בין היתר על ידי TGI, מראים שלפחות 20 אחוזים מהאוכלוסיה, בני 65 פלוס, מודים כי הם " אינם מסתדרים עם המחשב ולעולם לא יתחברו אליו". הפער בולט גם בקרב אוכלוסיה שהשכלתה אינה עולה על 11 שנות לימוד ואלו מדווחים על פי אותו סקר ש-26.3 אחוזים מהם לא יכולים לצרוך מידע דרך הרשת.

 

הנייר לא מת

לעומת התחזיות הפסימיות לגבי העיתונות המודפסת, הדו"ח של התקשורת קובע חד משמעית כי עם ישראל הוא עדיין עם הספר המודפס וכל התחזיות על מותו של הנייר היו מוקדמות מדי, אם לא מנותקות מהמציאות. בגלל קוטנו של השוק, אי אפשר להגיע למידע סטטיסטי מדוייק, אבל מסקר שנערך בקרב המו"לים הגדולים בישראל עולה, כי שוק הספרים הדיגטליים בישראל אינו עולה על שלושה אחוזים, מסך כל שוק הספרים הישראלי.
המגמה בישראל דומה למה שקורה בעולם, שם החל עידן הספר הדיגיטלי, בקול תרועה רמה, אולם בשנת 2015 ההתלהבות הצטננה ומו"לים גדולים הודו כי הגידול באימוץ הספרים הדיגטליים הואט.
סביר להניח שבישראל צמיחתו של הספר הדיגיטלי איטית יותר בגלל מיעוט הכותרים שיוצאים במהדורה דיגיטלית בשפה העברית. מערכת החינוך, היא אחד הגורמים שכנראה מניעה את השוק הזה, באמצעות מיזמים של ספרי לימוד דיגיטליים.


 

אולי יעניין אותך לקרוא גם:

תגובות פייסבוק

השאר תגובה

כתובת הדוא"ל שלך לא תפורסם. שדות חובה מסומנים ב- *

בטל תגובה

כנס אילת לעיתונות 2018

הרשמו לניוזלטר

קבלו מדי שבוע אל תיבת הדואר האלקטרוני שלכם מבחר כותרות, ידיעות, כתבות ומאמרים בנושאי תקשורת ועיתונות מהארץ ומהעולם.