728 x 90
728 x 90
728 x 90
728 x 90

הצעירים של פעם

הצעירים של פעם
משתתפי הסימפוזיון בבית סוקולוב.צילומים: מתוך ספר השנה של העיתונאים תשמ"ז, 1987

ספר השנה של העיתונאים תשמ"ז: העיתונאים הצעירים יאיר לפיד, נילי לנדסמן, שלמה מן, שי כרם, גפנה אמיר, טל פרי, עמיר שיינקמן ועמי כברי ברב-שיח על המקצוע

בסימפוזיון שהתקיים ב"בית סוקולוב" בתל אביב ב-25/6/87, השתתפו שמונה עיתונאים צעירים, שהביעו דעתם בנושאים שונים. ברב השיח השתתפו אז: שלמה מן, 27, ידיעות אחרונות; שי כרם, 21, "העולם הזה"; גפנה אמיר, 21, "ידיעות אחרונות"; נילי לנדסמן, 21, "העיר"; טל פרי, 21, "במחנה גדנ"ע"; עמי כברי, 24, "מעריב";  עמיר שיינקמן, 24, "ידיעות אחרונות"; יאיר לפיד, 24, "מעריב".

הנחה: יצחק לבני. אורחים: יונה שמשי, מזכ"ל אגודת העיתונאים; משה לרר, עורך ספר השנה תשמ"ז, 1987.

הסימפוזיון שהתפרסם ב"ספר השנה" של העיתונאים תשמ"ז 1987, מובא כאן כלשונו.

"ספר השנה" של העיתונאים היה מפעל עיתונאי-ספרותי של אגודת העיתונאים בתל אביב. בסדרת ספרי השנה הופיעו 52 כרכים: הראשון – בשנת תש"ב (1941-2), האחרון – בשנת תש"ס (2000-1999). סדרת ספרי השנה כוללת חומר בסיסי רב חשיבות על ההתרחשויות בתקשורת הישראלית (הכתובה והאלקטרונית) ועל השינויים המפליגים שחלו בה במהלך עשרות שנים.


תשואות ראשונות

שמונה צעירים, חלקם בתחילת הדרך. גיל ממוצע :24. מה מעניין אותם, מה בראש שלהם. יצחק לבני הנחה שאל, וקיבל תשובות מאנשי דור ההמשך. בעוד כמה שנים נפתח שוב את הספר ונראה מה קרה.

 

יצחק לבני: כולנו נסכים שבמידה רבה יש כיום עיתונות חדשה. מי ששמע את הציטוטים בטלוויזיה וקרא בעיתונות את סיכומי 20 השנה למלחמת ששת הימים ואת הציטוטים מהעיתונים מלפני 20 שנה ויותר- ההלם של שינויי הסגנון ברור. אני, שלא הייתי ילד אז, לא זכרתי שעד כדי כך השפה הייתה שונה, המנטאליות הייתה אחרת והטקסטורה החשיבתית והמילולית היו שונות הרבה יותר ממה שניתן לצפות מתקופה כזאת.
בענייני חדשות אנחנו, לפי מספרים של האו"ם, השניים בעולם. אנחנו "עושים" אירועים שראויים להופיע אחר-כך כחדשות בכלי-תקשורת מחוץ לישראל. רק ארה"ב עומדת לפנינו בנושא זה, ואילו אנו מקדימים מעצמות כמו אנגליה, סין, צרפת ובריה"מ.
מה שמשתמע מהעניין הזה – עושה את השינויים. התוצאה :"העיר", "חדשות", המקומונים, השינויים ב"מעריב" וב"ידיעות אחרונות","כותרת ראשית" ועוד, שלא לדבר כבר על ההיערכות ברדיו ובטלוויזיה. זה מתבטא גם באנשים צעירים רבים. אני לא זוכר כמות כזאת של אנשים צעירים חודרת לתקשורת בבת אחת והשאלה היא האם יש לקבוצה הזאת סגנון אחר, מנטאליות אחרת לומר דברים בסגנון אחר, או כמו שפסימיסטים נוטים להניח שזה הכל תנועה צנועה בתוך אותו דבר.
בתשובה לשאלה הזאת, שרבים מאתנו מנסים לתת בשנים האחרונות, יש טענות לא מבוטלות וגם כמה שבחים. הטענות הן, בחלקן, הטענות הבסיסיות שכבר לא נעים לחזור עליהן. על אחדות מהן אחזור בקצרה, לצרכי הדיון כאן.
טענה בסיסית שאנשים מציינים אותה, היא שלא הניו-ג'ורנליזם מזהים עם אנשים צעירים, למרות שלא תמיד זה נכון. יש לא מעט צעירים שהם לא ניו-ג'ורנליסטים , והרבה ניו-ג'ורוליסטים, שדן בן-אמוץ היה הראשון שבהם בארץ, שהם לא בדיוק צעירים.
באשר לקאסח, בעבר הוא היה ביטוי של איזו עמדה חברתית או מוסרית, בעוד שהקאסח של היום הוא מכני, נעשה לשמו, בלי דחף מוסרי ונקי מערכים.
האמת היא שלצרכי הדיון והעימות שיפתחו כאן, אני מקווה, הייתי צריך לשים נקודה אחרי ההשמצות הללו ולהסתפק בכך. אבל כיוון שאני לא ניו-ג'ורנליסט, ואני לא מכני, אני חייב לומר את דעתי האמתית והיא שאף כי יש אמת בחלק מהטענות שהזכרתי עד עכשיו, הרי שמעלות היכולת שהתגלתה בכתיבה של אנשי הדור הזה, עולות במידה ניכרת על המגרעות שהזכרתי.
ומהן המעלות העיקריות שמוזכרות, או שאני יכול להזכיר?- יש "התפוצצות" שלא היתה בעבר, לדעתי, של כישרון מקיף, שהתאפשר הן ע"י ההזדמנויות שניתנו מעצם תופעת הניו-ג'ורנליזם. כמות האנשים שאני יכול להצביע עליהם כעולים בכישרונם על הממוצע, הוא גדול ואני יכול למצוא עצמי קורא אותם, לפני ותיקים ומפורסמים מהם.
הישג נוסף – השפה. התפתחות השפה היא באמת יוצאת מן הכלל, גם בעיתונות וגם בספרות, יש הישגים גדולים בתחום הזה.
כאשר מונים את כל השבחים, אלה ואחרים, צריך לחזור ולהזכיר מחדש את המגרעות. בוודאי שיש מכניות, שיש מידות שונות של כישרון, ויש חיקוי ויש חוסר השכלה ועצבנות. אולי אין מי שילמד כיום את הצעירים. ה"מייסטרים" שהיו בעבר- אין להם זמן היום. כל מיני אורי אבנרים, כאלה שחינכו דורות, יותר קשה להם היום. העיתונים גדלים ומתעצמים ולעורכים אין זמן. לא תמיד אנשים רוצים ללמוד כפי שרצו בעבר. כל אלה יחד יוצרים קשיים לא מבוטלים.

 
כיוון שגם שיבחתי וגם השמצתי, אני מבקש מכם להתייחס לכל מה שאתם מוצאים לנכון, לפי הבנתכם. אנא הציגו עצמכם ואולי ניתן כבוד ליאיר, שהשבוע נולד בנו במז"ט.
יאיר לפיד: עובד ב"מעריב" כמעט ארבע שנים. מסלול: "במחנה", יחד עם עמיר שיינקמן כיסינו את מלחמת לבנון, ערכתי את עמודי החדשות ב"מחנה". ב"מעריב" ערכתי תקופה קצרה את מוסף תל אביב וכיום משתתף במוספי סוף-השבוע של העיתון.
ובאשר למה שהעלית כאן, יצחק: קיימת תחושה שהניו-ג'ורנליזם זה המצאה של שנות השמונים. הסגנון הזה קיים כבר 40 שנה והעובדה שהגיע אלינו רק היום קשורה בין השאר, לנושא השפה הכתובה כיום.
תחום ההשפעה העיתונאית עבר היום מאנגליה לארה"ב. לפני 20 שנה ויותר התייחסו לעיתונים כמו "טיימס" של לונדון, "לה-מונד" מצרפת ו"פרנקפורטר אלגמיינה" מגרמניה, כאל אורים ותומים. כיום

YJ1

יאיר לפיד

העיתונות האמריקנית היא זו שמובילה את העולם, כפי שאמריקה מובילה את העולם בשטחים רבים.
מה שקרה כיום בארץ, הוא לא תופעה ישראלית מדהימה. זה חלק מתנועה כלל עולמית, לפיה עד שנות החמישים של המאה הזאת אירופה הייתה זו שהנהיגה את העולם, כולל ארה"ב, ואילו היום אמריקה היא זו שנטלה את ההובלה ולכן אנחנו הולכים בעקבות הזרם העולמי.
השינוי הכי בסיסי הוא השפה. אנחנו, שנולדנו אל תוך העברית, מתייחסים אליה אחרת, כאל מקפיצה לומר כל מיני דברים. דיברת על קאסח. נכון שיש יותר קאסח. אני, למשל, לא אשתמש במילה כמו "איצטלה", וכן אעשה שימוש במילה כמו "זין". למה? מפני שאני כותב בשפה שבה אני משתמש. הסבא שלי, דוד גלעדי, ממייסדי "מעריב", משתמש בהרבה יותר שפה ממני, ואני משתמש בשפה הרבה יותר מדוברת ממנו. זה ההבדל בין הסגנונות. אז אם אני מקסח, זה לא מפני שאני קסחן, ולא מפני שעיתונאים צעירים הם קסחנים, אלא מפני שהם משתמשים בסיגנון דיבור יותר ברוטאלי והיחס לשפה הוא פחות מכובד. השפה היא כלי, לא מטרה.
ההבדל בין הדור שלנו לקודם. אז לא הייתה טלוויזיה וגם החדשות לא שודרו בכל שעה. אם יש לי סקופ ב-2 בלילה אין לי סקופ, מפני שהרדיו ישדר את הידיעה הרבה לפני שהעיתון יצא לאור. אם יש סקופ בשש בערב המצב עוד יותר גרוע. הטלוויזיה תשדר אותו ב"מבט".
העיתונות לא יכולה לרדוף היום אחרי הרדיו והטלוויזיה ולכן היא ממלאה את החסר בכתיבה. אבל היא צריכה להיות מעניינת. פעם היו קונים עיתון ויושבים עליו שעות. היום, אם שתי השורות הראשונות בידיעה שלי לא יהיו מעניינות הבן אדם יעבור לכתבה הבאה, כי יש המון עיתונים, ויש טלוויזיה ורדיו, ויש לו פחות זמן, והוא יותר עסוק. כל זה מחייב סגנון יותר ברוטאלי, נכון יותר לומר סגנון אגרסיבי. העין של הקורא מפונקת היום יותר מתמיד.
לבני: אצל סבך אפשר להגדיר, לזהות את ערכיו, אצל אביך (יוסף לפיד) בוודאי שאפשר. אתה מניח שכאשר קוראים אותך, אפשר לזהות אצלך ערכים, או שאתה פשוט צינור יעיל של החומר?
יאיר: התפיסה שלך, או של אבי וסבי, ושלי לגבי המילה "ערכים" שונה. "מעריב" של סבא שלי התחיל עם שני עמודים וכשאבא הגיע לעיתון היו בו 16.
היום "מעריב" זה מאות עמודים, אני חלק מים של מילים, מה שהופך את השקפת העולם שלי הפוליטית, הלאומית, הציונית וכו' לפחות משמעותית. מה שנשאר, בסופו של דבר, זה איך אני מעביר דברים, רואה אותם ומרגיש. אגב, אני צריך למצוא השקפת-עולם בהזדמנות, אבל אני לא מעוניין להשתילה אצל הקוראים שלי. אני מעוניין להעביר להם דברים שיעניינו אותם ויגרמו להם לקרוא אותי עד הסוף, עיתונות זה מקצוע. זה לא אומנות.

 

YJ3

טל פרי.

טל פרי: מהנוכחים כאן-אני היחידי במדים. בקרוב אני משתחרר ומקווה למצוא מקום בעיתונות הגדולה. ניסיון קודם: שנתיים ב"מעריב לנוער" וארבע שנים ב"במחנה גדנ"ע. התחלתי שם ככתב ונוער והמשכתי בשירות צבאי.
אפילו בגילי הצעיר אני ער לעובדה שיש עיתונות חדשה, על מעלותיה ומגרעותיה. אני חושב שהמשפט הכי נכון לתאר בו את העיתונות החדשה, כפי שאני רואה אותה, זה "הדרך לגיהינום רצופה בכוונות טובות".
התחום שהכי מעניין אותי בכתיבה זה תחום האמנות והבידור. בתחום הזה יש תופעה שלדעתי היא נוראית. "תופעת הקולגות". העיתונאים העוסקים בתחום זה הם, בעצם, חבר'ה שברוב המקרים מכירים אחד את השני. כל אחד יודע ומכיר טעמו של השני. יש, למשל, כלל ברזל בקרב העיתונאים בשטח הבידור, לפיו אם אחד מהם יקום ויאמר שהוא לא רואה את ה"ביטלס" כדבר הגדול שהיה בתולדות המוסיקה – אז אין לו מה לחפש ב"קלוב" הזה. זה קורה גם עם תקליטים שרצים עכשיו. אני שומע תקליט לפני שהוא יוצא לשוק – ובתשעים אחוז מהמקרים אני יודע מה יכתבו עליו החברים שלי, דבר שלדעתי אסור שיקרה. כל כתיבה ביקורתית צריכה להיות תלויה, קודם כל בדעה אישית של הכותב, כתיבה משוחררת מכל לחצים.

 

 

YJ6

עמיר שיננקמן.

עמיר שיינקמן: עובד כיום בעריכה במדור הספורט ב"ידיעות אחרונות" , אבל החוויות המקצועיות שלי הן מתקופה מוקדמת יותר, מ"במחנה", שם היה לי הכבוד לערוך יחד עם יאיר לפיד מדור סאטירי בשם "פרה קדושה". עוד חוויה, קצת טראומטית, הייתה כאשר הכרתי לראשונה את חרב הפיפיות של העיתונות. הודחתי מ"במחנה" ערב פרסום מוקדם של דו"ח "ועדת צור" לפני הפרסום הרשמי שלה.
לבני: זה הסיפור של טל יערי ועורך "במחנה"?
עמיר: כן. אלה, בינתיים, החוויות שהכי זכורות לי והן, יחד עם מלחמת לבנון שאותה כיסיתי, מעצבות את הגישה והיחס שלי למקצוע.
ובאשר לדברים שכבר נאמרו כאן –אני רוצה להוסיף שאני מתייחס לא לעיתונאים צעירים, לא לדור צעיר, אלא לעיתונות צעירה כאל ז'אנר מסוים שמקיף גם מבוגרים יותר כדן בן –אמוץ ונחום ברנע, וגם צעירים כמוני וכמו יאיר. אני משווה את הדור הזה, או את הז'אנר הזה, לשדה שצומחים בו הרבה פרחים יפים, אבל גם לא מעט עשבים שוטים. הפרחים ניחנו בכל המעלות שצוינו פה, והעשבים השוטים בכל המגרעות, אם זה חוסר-ידע, שפה דלה, חיקוי מתוך התבטלות, אגו טריפ ועוד.
בין ה"פרחים" יש "סטארים" ואפילו "סופר –סטארים" ויש גם כאלה שהם "פועלים שחורים". אני שייך לאלה האחרונים. ה"עשבים" , שלצערי הם רבים מאוד, גדלו וצמחו כי נוצרה דרישה לכאלה, בגלל העלייה במספר העיתונים. המקומונים והעיתונים החדשים יצרו ביקוש לכח-אדם . כל דכפין ייתי ויכתוב. אין מי שיחנך וידריך את האנשים האלה. אין מי שינחה אותם. כדי להיות עיתונאי לא זקוקים אפילו לתעודת בגרות. יש אמנם אוטו-דידקטיים והם יודעים גם בלי שתהיה תעודה ביד, אך יש גם בורים וזה ניכר היטב בתחום העבודה והשפה.
לבני: אתה חושב שצריך לחייב מי שרוצה להיות עיתונאי בלימודים לתואר ראשון כנהוג בארה"ב?
עמיר: אסור לעשות הכללות, אך לרבים מאלה שכותבים היום לא היה מזיק אם היו לומדים.
לבני: האם בכלל אפשר ללמוד עיתונות או שזה בכל זאת עניין של כשרון או נסיון?
עמיר: אפשר ללמוד תחומים שונים שמתקשרים איכשהו לעיתונות.

 

YJ4

נילי לנדסמן.

נילי לנדסמן: קצת נבוכה למסור את פירטי הביוגרפיה שלי, משום שהם מאוד דלים ואני מציינת שזה לא כל כך לזכותי. אחרי שנתיים ב"במחנה נח"ל" , שקשה לכנותו עיתון, וחצי שנה ב"העיר"- קשה לי לכנות עצמי "עיתונאית". אני כתבת, ואחד הדברים שמעוררים אצלי חלחלה זה כל מיני ילדים שעובדים חודשיים במקצוע והם כבר "עיתונאים". מזה סובלת העיתונאות הצעירה הכי הרבה.
הביקורת שהושמעה כאן נגד העיתונאים הצעירים נכונה. חוסר השכלה מאפיין את מרביתם, אלה שקפצו כיתה מהעיתונות הצבאית לאזרחית. אף אחד לא לוחץ אותם לקיר או מציב לפניהם את הכורח ללכת ללמוד. בנקודה זו אני חושבת שהעורך שלי, יואל אסתרון, הוא די נדיר. אחד התנאים שלו לקבלתי לעבודה אצלו היה שאלך ללמוד.
משה לרר: נילי, פרט ללימודים דרוש גם כישרון.
נילי: נכון, אבל אין טעם ללכת רק לבי"ס לעיתונאות. בית-הספר הכי טוב הוא הניסיון.
לבני: השכלה לא בתחום העיתונאות, אבל השכלה כללית?
נילי: כן, השכלה רחבה, אבל למרבה הצער, הצעירים של היום כבר יודעים הכל. בחור או בחורה בני 21 שהשתחררו מהצבא והגיעו לעיתון אזרחי, חושבים שהם יודעים כבר הכל, שהם ראו כבר את הכל ושאין מה לחדש להם.
לבני: וזאת ההרגשה אצל בני 21?
נילי: חלק מהתחושה היא שאין לך מה לחדש.
יונה שמשי: איך את מתייחסת לבדיקת עובדות ורצינות בעבודה אצל צעירים?
נילי: אני חוששת לומר שחלק מהלחץ לבדוק עובדות כמו שצריך, הוא פשוט להיות מוגן מתביעות-דיבה. קשה לי להגיד שיש איזו מדיניות של "תביא את האינפורמציה הנכונה". אבל מעבר לזה תלוי כמובן בעורך. בפעם הראשונה שמעתי ב"העיר" שצריך לבדוק עניין מסוים עם שלושה מקורות לפחות. עד אז חשבתי שמרבית הדברים שכתבתי היו מבוססים, כך או אחרת…
לבני: על שמועה, מישהו אמר?
נילי: לא, אבל זה די הגיוני כשמדובר בעיתונות צבאית, זו שאני הייתי בה. שם זה לא כל כך עניין של נכון או לא נכון. מה שכתבנו – ממילא הצנזורה חגגה שם…
לבני :מחזירים לך כתבה לכתיבה מחדש?
נילי: כן, וגם שולחים אותה לפח, אם זה מה שהיא שווה.

 

YJ8

שלמה מן.

שלמה מן: משתתף במוסף תל אביב של "ידיעות אחרונות" ובעיתון. שבע שנים במקצוע. בן 27. מסלול: בטאון חיל-הים, "רחוב ראשי", "במחנה".
אני לא רוצה להיכנס לעניין של סגנון, שפה, קאסח ועוד. בסך הכל, כשאני מסתכל על ביקורת של עיתונאים ותיקים אני אומר לעצמי למה אתם תוקפים אותנו על סגנון ושפה? אחת הסיבות לכך היא,

כנראה, שאתם התחלתם בקריירה כאשר המדינה היתה בדרך, עברתם את שלטון מפא"י, קדש, ששת הימים וכו' . היום אנחנו על סף שנת ה-40 למדינה, וזה גם גיל מעבר. הצעירים מתחילים להחליף את הוותיקים. כל הסיפור של הקאסח זה שהצעירים רוצים לשנות את העולם. קאסח הוא חלק מהחברה הישראלית. זה מתחיל בכנסת ונמשך בצה"ל.
העיתונות של היום משקפת את הדור של היום. אם דיברו כאן על ערכים שיש בכתיבה העיתונאית – אני חושב שיש פיחות מול מה שהיה פעם. היום מה שמדבר יותר אל הצעירים זה וידיאו, כסף ומכוניות. זה גם בא לידי ביטוי בכתיבה וככה גם רואים אותנו.
העיתונות החדשה הרבה יותר ביקורתית מזו של פעם. היום יש פחות "פרות קדושות". יש הרבה תחקירים, נוגעים יותר בצה"ל, מה שלא עשו הרבה בעבר. זהו אחד הצדדים הטובים בעיתונות של היום.
לבני: אתה מרגיש שהאתיקה העיתונאית של היום הדוקה מזו שבעבר?
מן: לא, העיתונאים הצעירים מנסים להיות פחות "משוחדים", רוצים לתקוף דברים. בשטח הבידור, לדוגמא, אמרגנים שולחים חומר על אמנים והם מצפים שהעיתונאי ישתמש בחומר. פעם היו משתמשים: היום הצעירים משתמשים אך רוצים גם לתקוף, לתקוע.

 

YJ5

עמי כברי.

עמי כברי: שנתיים בעריכה ובכתיבה במדור הספורט ב"מעריב". לפני כן: שנתיים ב"מעריב לנוער". כפי שאתם שומעים- הרקורד שלי בוסרי עדיין, אבל אין סיבה להתבייש בזה.
אחד הנושאים שמעסיקים אותי הוא נושא האגרסיביות ואני תופס אותו כמתחייב מהשקפה יותר גדולה של העיתונות. לי אין ספק שהתקשורת, בעצם, עושה דברים. יש לה המון כוח, הרבה יותר מאלה שחושבים שיוכלו לרסן אותה. התפיסה שלי בעניין זה קצת פילוסופית. העיתונות היא זו שמטפטפת הרבה אינפורמציה לתוך התודעה ובכך היא בונה תודעה קולקטיבית. כעיתונאי צעיר, בתחילת הדרך, אני מרגיש מוזר כשאני אומר את זה…
לבני: אתה מאוכזב מהדור העיתונאי הקודם?
כברי: דור עיתונאי קודם בשבילי, זה אנשים שהיום עובדים מעלי, אבל הרשה לי לחזור לרגע לנושא האגרסיביות בכתיבה שהוזכר כאן. כל אחד צריך להיות אגרסיבי, במידה כמובן ובהתאם לאופיו. הוא צריך לדעת את הגבול ולעשות את זה בגבולות הטעם הטוב.
לבני: אגרסיביות לשם מה? אורי אבנרי, שהיה גדול האגרסיביים וכתב בשעתו ב"העולם הזה" סדרות שלמות על קרליבך, אבא חושי, בן גוריון ועוד, טוען היום נגד "חדשות" ו"העיר", הכותבים באגרסיביות על שום דבר, בעוד שב"העולם הזה" לדבריו, אז כמו היום, כותבים באגרסיביות בשם משהו. אתה אגרסיבי נוסח אבנרי, או מה?
כברי: אני נזהר מהמשפט הזה, ואני חושב שאם הכתבה שלך לא רוצה להגיד, בעצם, שום דבר- מוטב שתשתוק. כתבה חייבת להיכתב , לדעתי על כל פנים, אפילו במטרה שבעוד מאה שנה ישלוף סוציולוג או מישהו את הכתבה מהארכיון ויאמר: " רבותי, קידמתי את הדיון במידה משמעותית. הנה לכם כתבה מלפני 100 שנה"…
נילי: אני חושבת שההגדרה הממצה ביותר לתפקיד העיתונאי, ובמיוחד לצעירים הייתה זו שנשמעה כאן. אני חושבת שכולנו צינורות שדרכם זורם החומר, וכל העניין הזה של שליחות עיתונאית-צר לי להגיד שבגילי הצעיר, זה עוד לא ברור לי.
כברי: לא יכול להיות שאת כותבת בצורה מסוימת ואת קוראת לעצמך "צינור" את לא. גם אני לא. התחושה שלי ש"צינור" פשוט לא יכול לתפקד.

 

YJ2

גפנה אמיר

גפנה אמיר: בת 21, אחרי צבא, כותבת במוסף תל אביב של "ידיעות אחרונות", ב"כותרת ראשית", משתתפת במחלקת הנוער של הרדיו. השתתפתי בעיתונות הצבאית, אבל אני לא מחשיבה את זה מבחינת ניסיון שצברתי. אני מרגישה שחסר לי ידע, אין לי תואר אקדמאי, אתחיל ללמוד אולי בשנה הבאה.
בישיבות המערכת של "כותרת ראשית" שבהן השתתפתי, היו צריכים להסביר לי על מה מדברים. אפילו את החוכמות שלהם לא הבנתי. הם צחקו ואני לא הבנתי מה מצחיק כל כך. אבל עם כל זאת אני לא סבורה שמשהו ימנע ממני לכתוב. אני לומדת תוך-כדי, אני משתדלת, אם אני לא מבינה משהו – אני לא מתביישת לשאול.
לדעתי יש צורך להקים אגודה לפרי-לנסרים, מפני שהם אחרוני העיתונאים בכל מערכת והמון פעמים יש בעיות אתם. אני לא מדברת מניסיון אישי, כי אלי התייחסו , עד עכשיו, יפה, אבל אני יודעת שיש בעיות. יושב כאן יונה שמשי מאגודת העיתונאים, אולי הוא יכול לייעץ לנו.
שמשי: קשה. כל זמן שפרי-לנסר לא מקבל קביעות במקום העבודה שלו הוא אינו יכול להיות חבר באגודה, אם כי באחרונה קצת שינינו קונספציה בעניין. אגב, האם יש שימוש לרעה בפרי –לנסרים?
גפנה: אני מרגישה שיש. זה ניצול, אבל אולי לא במובן הרע של המילה, ואולי זה גם קצת לגיטימי. אני היא זו שצריכה לעבוד ולהוכיח את עצמי. עלי לעבוד קשה. אך לפי מה שאני רואה בעיתונים עובדים קשה עד לקבלת הקביעות, ואחר כך- שוקעים בנירוונה אדירה.
שיינקמן: דברי בשם עצמך.
יאיר: אני רואה סביבי אנשים שקיבלו קביעות ועובדים קשה מאוד.

 

YJ7

שי כרם.

שי כרם: מ"העולם הזה", בן 21, אחרי צבא, בסך הכל חודשים ספורים במקצוע. לדעתי , המאפיין העיקרי של עיתונות צעירה זה האגו-טריפ שממנו נובעים, בעצם, כמעט כל הדברים שהזכרנו כאן. כשמראיינים מישהו, אין שום סיבה לרדת עליו קאסח. אך זה מה שעושים היום וזה חלק מאגו-טריפ שהכתב מפתח כדי להצדיק את קיומו.
אני לא יודע אם תפקיד העיתונות זה לחנך. אולי כן – אבל זה לא בית-ספר. תפקיד העיתון לספק את דרישות הקהל, ולכן אם "חדשות" קם- יכול להיות שזו הייתה דרישה מסוימת וכך הקהל רוצה.
דיברנו על השכלה ושכחנו בדיון דבר חשוב: קהל הקוראים. הבחינה של העיתונאי היא יומיומית. הוא לא צריך תעודה. אנשים קוראים אותו ומעניקים לו ציון. הם הבוחנים שלו. מהם הוא מקבל ציונים, לטוב או לרע. אני לא חושב שאם עיתונאי הוא גם סטודנט לגיאוגרפיה זה יכול לעזור לו, כמו שנילי אמרה.
יש עוד תחום בעיתונות הצעירה שמרגיז אותי. המילים הלועזיות. ב"העיר" יש המון מלים כאלה והן לא נחוצות כלל. יש מילים עבריות במקומן, אבל אולי זה חלק מהאגו, להראות עד כמה אנחנו יודעים וכו' '…
נילי: זה ממש מרגיז, כי ב"העיר" מוחקים את המילים הלועזיות אם הן לא רלוונטיות, ככה שכל ההאשמות הן…
שי: אני לא יודע מה נעשה בפנים. אני מקבל את העיתון וקורא. חוץ מזה, אמרת "רלוונטיות". …

 

יצחק לבני: תודה על השתתפותכם בסיבוב הראשון. נעשה עוד סיבוב, הפעם קצר יותר, שבו אני מציע להתייחס לעיתונים של היום. האם נראים בעיניכם השינויים ב"מעריב", האם "ידיעות" צריך לעבור שינויים נוספים על אלה שהוא כבר עבר, מה דעתכם על "חדשות", "העיר", או כל עיתון שתבחרו. האם יש דמויות בדור הזה, או בקודם, שאתם מעריצים, או רוצים להידמות להם.
לכל הנושאים האלה, אם אתם רוצים להתייחס –בבקשה.

נילי לנדסמן: לא אעשה סקירת עיתונים, כי אני חושבת שזה לא לעניין, אבל אני יכולה להגיד שבמקום שממנו באתי, קיבוץ איילת-השחר, יש רק עיתון אחד, "מעריב", וביום שבו אכתוב ב"מעריב" אוכל לומר שאני עיתונאית ואז באמת יכירו בי. מעבר לזה, אני חושבת שהעיתון שבו אני כותבת היום, "העיר", הוא באמת עיתון טוב, וזו הסיבה שפניתי אליו כשהשתחררתי מהצבא.
יש, אולי, עיתונאי אחד שאני חושבת שהוא גם צריך להיות המודל- לא לחיקוי, אלא ללימוד- והוא נחום ברנע. היכולת שלו למצוא את המקורות הנכונים, את החומר המעניין ולכתוב טקסט ברמה מאוד גבוהה – עושים אותו כזה. בעיני הוא צריך להיות המודל, לפחות של העיתונאים הצעירים.
לבני: איך אתה רואה את הריבוי העצום של נשים במקצוע גם ב"העיר"?
נילי: קראתי כמה קטעים, מאוד שוביניסטים, בדבר השתלטות נשים על המדיה, ועל כך שזה מוריד את המשכורות… אני חושבת שנשים הן עיתונאיות לא פחות טובות מגברים, אם לא טובות מאוד.
ואם מדברים על העידן החדש – אני מוכרחה לומר בכנות: הדרך היחידה לפרוץ את המוגבלות של העיתונות זה לעבור לתקשורת האלקטרונית. קשה לי להאמין שאפשר להתקדם הרבה בעיתונאות. באיזה שהוא שלב ארצה לעבור, כשארגיש בשלה די הצורך.
יאיר לפיד: אני מקבל את רוב העיתונים היומיים ואני מגלה שאני קורא את כל עיתוני הצהריים בערך בארבעים דקות ואת "הארץ" אני קורא בשעה וחצי. זה מפני ש"הארץ" מלא באנשים שמעניין אותי מה הם חושבים, ב"הארץ" יש הרבה פובליציסטים טובים.
זה צידו האחד של "הארץ". מן הצד השני – לא הייתי כותב שם, כי אני לא אוהב להיות אנונימי (קריאת ביניים: יואל מרקוס אנונימי?) לא. יואל לא אנונימי, אבל עלי משפיע בכל זאת הרעיון שאני כותב בעיתון שיש לו חצי מיליון או 800 אלף קוראים, ולא בעיתון שהולך על אוכלוסייה הרבה יותר קטנה, "הארץ" לא שייך לסגנון הכתיבה שלי. אני חושב שיותר קל לי להשתלב ב"מעריב".

לבני: אל מי אתה מביט למעלה, כשטומי לפיד לא מסתיר לך את הנוף?

יאיר: אני נהנה מתמר מרוז, מנחום ברנע. את עידו דיסנצ'יק אני אוהב , עם זה שיש לי בעיה, כי עידו הוא העורך שלי, נו טוב, מה אגיד שאני אוהב איך אבא שלי כותב? אני נהנה בתור מדריך. חוץ מזה, נעים להיות דור שלישי בעיתונות, גם מצד אימא (שולמית לפיד) וגם מצד אבא. סבא שלי , מצד אבא, היה עיתונאי ביוגוסלאוויה . טוב לעבוד בעיתון שאני מכיר בו את המזנון ואיך מגיעים לקינלי מגיל 4…
שי כרם: לפי השינוי האחרון ב"מעריב", נראה לי שגם לנכד של יאיר יהיה שם מקום. יכול להיות שהשינוי חיובי. במקום להילחם ב"ידיעות" עשו ב"מעריב" תפנית. לי נראה שזה לא הולך. כך אני מתרשם משיחות בסביבה הקרובה שלי. אישית אני לא אוהב את העיצוב החדש. העריכה של "מעריב" משעממת, לדעתי.
לגבי העתיד: אני לא רואה את עצמי בעיתונות בגיל מבוגר יותר, בגלל העובדה הפשוטה שבעיתונות אין כסף. אין לי אבא בעיתון. יש לי אבא בעסקי ביטוח, אז יכול להיות שאנחת שם. כרגע לא אכפת לי להרוויח את הסכום הפעוט שאני מקבל, אבל בשלב כלשהו הכסף יעניין אותי, ואת זה אין בעיתונות.
על עיתונים ועיתונאים, יש שאני נהנה מהכתיבה והסגנון. את אורי אבנרי אני מעריך, דניאלה שמי כותבת פשוט, קצר ובהומור. אם הייתה יותר צעירה-אולי הייתי מתחתן אתה. היא ממש נהדרת. לעומת זאת, יש לדן בן-אמוץ בעיה. עם כל הכבוד לבן אדם בגיל 60, זה קצת מגוחך שהוא כותב על מעלליו במיטה עם ילדה בת 17. זה לא רק מגוחך. זה עצוב.
ובאשר לשליחות, הרי שאין לי, כנראה את היסוד הזה. עכשיו זה כיף, נוח ונעים. אבל בעתיד יהיו בוודאי דברים חשובים מזה.
עמי כברי: גם בקיבוץ של אשתי, עין-דור, יש רק עיתון אחד, אלא שזה "על המשמר". כשאני בא לשם, הם לא יודעים מי אני. הם לא קוראים "מעריב" וחבל. אנשים לא יודעים הרבה על "מעריב" צריך פעם לקחת אותם לסיבוב בבניין. ל"מעריב" יש, משום מה, דימוי לא נכון בעיני הקהל. אודי אדיב אמר לי, לפני כמה זמן, ש"מעריב" הוא עיתון פאשיסטי, ואני לא מבין למה. אני, עם כל הגישה הקופצנית שלי בחיים, שוחה היטב בעיתון הזה, שנחשב לשמרני, ומוצא בו את מקומי. מבין העיתונאים – אני אוהב לקרוא את אמנון אברמוביץ.
לשאלה אם אשאר במקצוע. אז מי שיושב בכל לילה, עד שלוש-ארבע בבוקר מול המסך הירוק ומזניח את האישה –איש כזה לא יכול לעזוב. כנראה שאשאר.
עמיר שיינקמן: כמי שגדל ב"מעריב" הודח מ"במחנה" ועובד היום ב"ידיעות", לא אבקר עיתונים אחרים. הכישרון שלי להסתבך על לא עוול בכפי גדול, וחוץ מזה אני גם לא יודע איפה אהיה מחר. אדבר על העיתון שלי, שבו קיימת אי שביעות רצון מתמדת אצל האנשים. מעצמם ומהעיתון וזה, לדעתי, קנה המידה הכי מבטיח לעיתון להמשיך ולהצליח. כי אם "ידיעות" לא קופא על שמריו, והוא לא חי במין שביעות רצון כמו ש"מעריב" חטא וחי עד לפני כמה שנים, יש סיכוי שלא יקרה לו מה שקרה ל"מעריב".
מבחינת עבודתי כעורך. לא יצא לי לעבוד ישירות תחת דב יודקובסקי. עבדתי במחיצת אדם ברוך וזה היה בהחלט שיעור מאלף. כעורך הוא דמות שאין הרבה כמותו.
המשך הקריירה שלי. אני לא מניח שאפרד מהמקצוע. באותה מידה אני גם לא רואה את עצמי במדיום אחר מאשר בעיתונות הכתובה, שם אני נשאר נאמן לנחום ברנע, לאמנון אברמוביץ, לדורון רוזנבלום ואחרים.

 

שלמה מן: אני אוהב את הכתיבה של אדם ברוך, למרות שלפעמים אני לא מבין אותה, ואז אני אומר לעצמי שאולי אני אידיוט. מבחינה עיתונאית פרופר, אני אוהב אדם מסוגו של אריה אבנרי. אריה עוסק בפרשיות כלכליות ויש לו המון ידע. אני חושב שהוא כותב בלי משוא פנים, גם כשמדובר באנשים שהוא מקבל מהם אינפורמציה.
לגבי העתיד- אני לא רוצה להתנבא, למרות שאני מעיד על עצמי שאני נגוע בחיידק העיתונאות. אני רק מקווה שבעוד ארבעים שנה, כשמישהו יערוך את "ספר השנה"- אנחנו נהיה שם.

 

גפנה אמיר: לא נעים, אבל אין לי כיום שום עיתונאי שאני מסתכלת עליו כעל "אליל הנוער" . יש רבים שאני נהנית לקרוא אותם. נקודה. באשר להעדפות האישיות שלי- אני רואה את עתידי בכתיבת ספרים, תסכיתים וסיפורים למגזינים. עיתונאות, לפי שעה, היא רק מקור פרנסה בשבילי.

 

טל פרי: מרוצה מאוד מהשינויים ב"מעריב". אני לא זוכר מתי בשנים האחרונות קם עיתון שלם והחליף צורה, ולא רק צורה. גם תוכן וסגנון . הרוח הכללית תישאר אולי "מעריבית", כי זה "מעריב" אבל בסך הכל יש פה ניסיון מאוד כנה לעלות על פסים שונים.
בניגוד לכמה חברה כאן, אני בהחלט רואה את עתידי בעיתונות. אני לא יאיר לפיד, דוק שלישי. אבא שלי מנסה להוציא לי כל הזמן מהראש את ה "ג'וק" הזה ולחפש משהו ריווחי יותר. אני מקווה שהוא לא יצליח ובכל זאת אמצא עתידי בעיתונות.

 

יצחק לבני: אני רוצה להודות לכולם על ההשתתפות בדיון. ממה ששמעתי כאן – כולכם מודים שעבר גדול עוד אין לכם, אז בואו ונקווה לעתיד טוב יותר. בהצלחה.

אולי יעניין אותך לקרוא גם:

תגובות פייסבוק

השאר תגובה

כתובת הדוא"ל שלך לא תפורסם. שדות חובה מסומנים ב- *

בטל תגובה
STD15

הרשמו לניוזלטר

קבלו מדי שבוע אל תיבת הדואר האלקטרוני שלכם מבחר כותרות, ידיעות, כתבות ומאמרים בנושאי תקשורת ועיתונות מהארץ ומהעולם.

aguda ad haaretz