728 x 90
728 x 90
728 x 90
728 x 90

מה למדנו

מה למדנו
ירי ארטילרי של תותחי צה"ל לעבר לבנון מאיזור הגליל, אוגוסט 2006צילום: משה מילנר, לע"מ (אוסף התצלומים הלאומי)

עשור למלחמת לבנון השנייה. פרופ' גבי וימן חוזר למחקר שבדק את ביקורת הציבור על התנהלות התקשורת: "לממצאים יש עדיין רלבנטיות ורעננות מאכזבת". מיוחד

ביולי 2006 יצאה ישראל למלחמה שלא הייתה אמורה להיות מלחמה. התמשכות הקרבות וההסתבכות הצבאית בצד פגיעות קשות בעורף שנחשף להפגזות טילי הקטיושה הביאו לביקורת ציבורית ערה על הממשל, על הצבא, על ניהול המלחמה ועל הפקרת העורף האזרחי. גלי הביקורת, כבר במהלך המלחמה, הופנו גם אל התקשורת הישראלית. יצאנו אז למחקר בו בדקנו את בקורת הציבור על התקשורת בימי מלחמת לבנון השנייה: בדקנו את מימדי הביקורת, את מאפייניה, את נושאיה ואת סיבותיה. לשם כך ניתחנו את עמדות הציבור בסקרי דעת קהל, את השיח באינטרנט, את השיח בעיתונות על תפקוד התקשורת, ואת מכתבי התלונות אל נציבי קבילות הציבור ברשות השידור וברשות השנייה לטלוויזיה ורדיו.
ממצאי המחקר פורסמו בדו"ח מפורט מטעם מכון חיים הרצוג באוניברסיטת תל אביב. היום, עשר שנים מאוחר יותר, יש לממצאים עדיין רלבנטיות ורעננות מאכזבת. אמנם נלמדו לקחים וחלקם אף יושמו לגבי התנהלות דוברות צבאית ומדינית בעת מלחמה, אך עדיין, למרבה האכזבה, בביקורת הציבורית על התנהלות התקשורת בימי מבצעים כ"עופרת יצוקה" (2008), "עמוד ענן" (2012), ו"צוק איתן" (2014) עדיין מדהדים רבים מהטיעונים שמצאנו אז, לפני עשור. לכן מעניין לבחון כמה מהיבטי הביקורת ושרידותם.

 

מה חשב הציבור?

במהלך המלחמה ולאחריה נערכו מספר סקרים שבדקו את עמדות הציבור כלפי המלחמה בכלל ותפקוד התקשורת בפרט. בנוסף לאלה ערכנו סקר בשלהי המלחמה (27-28 אוגוסט, 2006). הממצאים הצביעו על אי שביעות רצון רבה של הציבור מתפקוד התקשורת, במימדים שונים של הערכה. חשוב לציין כי גל הביקורת כלפי התקשורת החל רק לאחר כשבועיים של לחימה: בימים הראשונים של המלחמה (שעדיין לא הוגדרה אז כמלחמה) לא העלו הסקרים שבדקנו אי נוחות או ביקורתיות כלפי התקשורת. אלה הופיעו רק במהלך המלחמה, התעצמו לקראת סופה והגיעו לשיאם בימים שלאחר המלחמה.

אחד ממימדי הביקורת השכיחים היה לגבי פגיעה במורל של הציבור בכלל או של הלוחמים. על פי עמדות הציבור בסקר, תפקודם של אמצעי התקשורת פגע הן במורל העורף והן במורל החיילים: 47.2% מהנשאלים סבורים שביקורת התקשורת בזמן מלחמה פגעה במורל העורף, לעומת 10.8% הסבורים שהביקורת תרמה חיובית למורל זה. יחס דומה ניכר לגבי הפגיעה במורל החיילים: 49% מהנשאלים סבורים שהביקורת פגעה במוטיבציה של החיילים להילחם באויב, לעומת 7.4% שסבורים כי הביקורת תרמה למורל הלוחמים.
אחד הממצאים המעניינים שעלו מהסקר מצביע על כך שהתקשורת נחשבה כביקורתית מדי כלפי צה"ל, אך לא כלפי הממשלה. בעוד ש-47.8% מהנשאלים סברו שהתקשורת ביקורתית מדי כלפי צה"ל, רק 25.2% סברו שהיא ביקורתית מדי כלפי הממשלה. מכאן שהציבור חושב שהתקשורת לא מילאה את תפקידה בביקורת על הדרג המדיני ולעומת זאת ביקרה יותר מדי את הדרג הצבאי. הסקר העלה גם ביקורת ציבורית שכיחה על הפרשנים והמומחים בכלי התקשורת. רוב הנשאלים בסקר (66.2%) סברו כי בערוצי הטלוויזיה ניתן זמן רב מדי לפרשנים ומומחים. יוסי שריד ז"ל בהתייחסו למצעד קציני המילואים בדימוס במשדרי הטלוויזיה כתב: "בטלוויזיה לא ניתן היה לראות את קופת המחדלים שתלויה להם מאחוריהם, ולא את חבילת הכישלונות הנמסה על ראשם באור העז של האולפן. האיפור היה מושלם". (במאמר ב"הארץ" 18.8.06).

 

ביקורת על הדוברות הלאומית והצבאית

הציבור הישראלי התייחס בביקורתיות רבה להסברה הישראלית בעת המלחמה: הנשאלים התבקשו לדרג את יעילות הדוברים הישראלים במשך המלחמה, בציונים שבין 1 "גרוע" ל-7 "מצוין". מרבית הדוברים הרשמיים – ראש הממשלה אהוד אולמרט (3.42 ציון ממוצע) והרמטכ"ל דן חלוץ (3.73) זוכים להערכות נמוכות מאוד; ציונים בינוניים קיבלו שרת החוץ ציפי לבני (3.99) ודוברת צה"ל מירי רגב (4.06). לעומתם, שגריר ישראל באו"ם, דני גילרמן (5.3), קיבל ציון גבוה במיוחד וגם ראש האופוזיציה, בנימין נתניהו (4.51), הצטיין בעיני הנשאלים. בימים הראשונים של הלחימה העניקה התקשורת העולמית לישראל סיקור אוהד אך במהרה היה הסיקור הזר לביקורתי ואף עוין. התמונות הקשות מפגיעות חיל האוויר בביירות התחלפו בפגיעות באזרחים בלבנון, בצילומים הנוראים מכפר קנא – שהיו שכיחים יותר מהסיקור שניתן לפגיעות בעורף הישראלי. בישראל עורר הסיקור הבינלאומי כעס רב והיא לביקורת קשה שהוטחה בהסברה הישראלית.
במצבי חירום ומלחמות עולה הצורך של הציבור ושל התקשורת ב"מסביר לאומי" דוגמת חיים הרצוג ז"ל במלחמת ששת הימים או נחמן שי בימי מלחמת המפרץ. מחקרים רבים שנערכו בישראל ובחברות אחרות הצביעו על הצורך בדמות כזו שתשלב כריזמה, אמינות, בקיאות וכישורים תקשורתיים ובהם יכולת קומוניקטיבית, בהירות ויכולת אמפתית מוחצנת. במלחמה בלבנון הוצבה דוברת צה"ל מירי רגב בחזית התקשורתית ולדעת רבים כשלה בתפקיד, לא רק בגלל מגבלות אישיות אלא בעיקר כי נתפשה כ"יחצ"נית של הצבא ושל הרמטכ"ל". ואכן גם במחקרי וגם במחקרים נוספים עוררו הופעותיה של דוברת צה"ל ביקורת ואף אנטגוניזם רב: יכולתה התקשורתית דורגה לרוב כבינונית ורבים (39 אחוזים) אף טענו שהיא מעוררת אנטגוניזם. שר הביטחון עמיר פרץ (16 אחוזים) והרמטכ"ל (12 אחוזים) דורגו כפחות מעוררי אנטגוניזם ממנה. בסקר מ-1997, שערך דורי שדמון (טלסקר), האמון הציבורי בדובר צה"ל הגיע ל-86 אחוז. לעומת זאת, בעקבות מלחמת לבנון השנייה נמצא בסקר כי אמינות דובר צה"ל התדרדרה ל-19 אחוזים. דוברי צה"ל שקדמו לרגב נתפשו "מעל לפוליטיקה" והצבא זכה לאמינות רבה (86 אחוזים), הוא נתפש כממלכתי לעומת הדוברים הפוליטיים שמקדמים אינטרסים צרים. בקיץ 2006, לראשונה בתולדותיו, דובר צה"ל זוכה לפחות אמון מאשר הדוברים הפוליטיים.

 

ביקורת הצבא על התקשורת

גם ההנהגה הצבאית לא חסכה שבטה מהתקשורת. בלטה בכך במיוחד דוברת צה"ל דאז, מירי רגב, שחשה פגועה מהביקורת הציבורית שהוטחה בה, בין השאר גם מעל בימות התקשורת. רגב מתחה ביקורת על התנהלות התקשורת בעת המלחמה, ולטענתה התקשורת לא הייתה תמיד מאוזנת בסיקור הצד הישראלי לעומת סיקור החיזבאללה ולא הייתה תמיד מספיק רגישה בסיקור פצועי צה"ל והמשפחות השכולות. בעדותה בפני הועדה לאתיקה בימי מלחמה של מועצת העיתונות (20.10.06), פירטה רגב טענות קשות על התנהלות התקשורת ובהן על צילום פצועים ושידור התמונות ("אני חושבת שאף אחד מאיתנו לא היה רוצה לראות את הבן שלו נוחת ממסוק במצב פציעה כזה או אחר, בחלק מהמצבים גם ללא בגדים על גופו עם אינפוזיות וכד', מצולם עוד לפני שהאמא בבית יודעת מה מצב בנה"); פרסום מספרי הרוגים ונפגעים; הלהיטות לדווח על קרבנות ("ואם פעם תהיו שם ותראו איך חלק מכלי התקשורת מתנהגים בבית משפחה שכולה, זה קשה. הם מתנפלים כדי להביא את התמונה, כדי לצלם את קצין המודיעין. הם לא נותנים את החמש דקות הראשונות האלה לעכל את המידע רגע בצורה הגיונית") ועל פצועים ("אני רק אומרת שבזמן שהוא [הפצוע] נוחת מהמסוק לא חייבים מיד לצלם אותו ולשדר אותו בשידור חי"). רגב ביקרה גם את הרדיפה אחר תמונה בכל מחיר ("במהלך המלחמה היו מספר אירועים שהתמונה שווה את הכל- היא שווה ביזיון כלפי חיילים, כלפי מפקדים"); כניסת כתבים לשטחים צבאיים סגורים; הפעלת לחצים ואיומים על קצינים ("העיתונאי שאמר לכתב 'אני אעצור את הקידום שלך'"); הכתבים שלא רצו להיכנס לשטח בגלל פחד או בגלל בעיות ביטוח; אי התאמת הכתבים למשימות ("הכתבים הצבאיים, המערכות לא אהבו להכניס אותם פנימה למספר ימים, משום שהם רצו שהם יהיו זמינים לאירועים שוטפים"); העדר איזון בין מידע שלילי לחיובי ("אני מבקשת שיהיה איזון. אנחנו מצאנו את עצמנו במהלך המלחמה שיום-יום, מספר פעמים ביום משדרים את כמות נפילות הטילים, את ההלוויות. וכשאנחנו מביאים את ההישגים של הצבא: 600 הרוגים, כך וכך מחבלים הרוגים, כך וכך מצבורי אמל"ח – זה נכנס בקטע מסוים ובזה זה נגמר. אני מבקשת לחזור על זה באותה מידה שחוזרים על דברים אחרים, אלא אם כן יש חידוש").

 

התקשורת מבקרת את עצמה

ולבסוף, גלי הביקורת הציבורית על תפקוד התקשורת הגיעו במהרה לתקשורת עצמה וכפי שהעיד גלעד עדין, מנכ"ל חברת החדשות של ערוץ 10, במכתב לעובדיו: "מעולם לא הייתה עלינו התנפלות כה עזה: בצבא, בממשלה, וגם בציבור הרחב – לא היו מוכנים לקבל ביקורת בזמן הלחימה… דברים רבים השתבשו במלחמה הזו ואנחנו היינו השליח שהביא את בשורות האיוב. בטווח הקצר – היה נוח לכולם לירות בשליח". מכאן שלדעתו "אשמת התקשורת" הייתה בהיותה השליח עם הבשורות הרעות. אולם לדעת רבים מעמיתיו של עמית, התקשורת גם חטאה ונכשלה. במסגרת עדותו הפומבית של הכתב הצבאי רוני דניאל בפני ועדת מועצת העיתונות לכללי אתיקה בימי לחימה אמר הפרשן הצבאי של ערוץ 2 כי שגה כאשר דיווח בשידור חי על תחילת התנועה של כוחות צה"ל לתוך שטח לבנון. דניאל אמר את הדברים בעקבות פרסומים עם תום המלחמה, שלפיהם נאלץ צה"ל לבטל את הפעולה באל-חיאם בעקבות השידור. רוני דניאל סיפר, כי החליט לשדר את הידיעה לאחר שצפה בדיווחים של שתי רשתות טלוויזיה זרות שדיווחו על תחילת התנועה של הכוחות הישראליים. עם זאת הוסיף, כי בדיווחיו הקפיד שלא לומר בשידור היכן מצוי הכוח ולאן הוא נע.
גם לרביב דרוקר, איש החדשות של ערוץ 10, הייתה ביקורת קשה: "האולפנים הפתוחים במשך עשרים שעות ביממה יצרו הרבה רייטינג, אבל גם היסטריה… שידרנו זבל, תמונה מזעזעת של דור שלישי שלא הראתה כלום, וטירטרנו את הכתב המסכן שלא היה לו בעצם שום דבר להגיד… עם ישראל רוצה חדשות בכל מחיר. השאלה היא אם ערוץ יכול לקבל החלטה אמיצה אחרת ולומר 'לא קרה שום דבר, תירגעו ונשים לכם סרט. אתם אומה היסטרית, אבל אנחנו תקשורת אחראית'". יוסי לוי, עיתונאי לשעבר ויועץ תקשורת, טען במאמרו ב"עין השביעית": "במהלך המלחמה בלבנון חצתה התקשורת את כל הקווים האדומים ונהגה בחוסר אחריות הגובל בהפקרות. כמו להוסיף חטא על פשע, גילו אנשי תקשורת רבים שביעות רצון וחלקו מחמאות איש לרעהו. המלחמה האחרונה שרטטה קו שבר ברור בין הדרג המדיני והדרג הצבאי הבכיר לבין הדרג הלוחם. באופן מצער, התקשורת אינה נמצאת בצד הנכון". יתר על כן, "התקשורת יצרה את תרבות הלא־כלום, והרייטינג הפך לחזות הכל. המג"ד שלחם ונפצע בלבנון הוא גיבור תרבות בדיוק כמו הדוגמנית עם הסיליקון. שניהם יהיו בשבוע הבא תמהיל טוב בתוכנית אירוח כלשהי. תרבות הרייטינג מקדשת הכל". בהופעתו בפני הועדה לאתיקה בימי מלחמה מטעם מועצת העיתונות (24.11.06), טען לוי: "אני אומר לכם בוודאות שבלא מעט מקרים סיפרו על שיטות פעולה, על אמצעי לחימה, על אזורי פעולה בצורה, לא אחראית זה עדין מדי, בצורה מופקרת. כמו שאני רואה את הדברים התקשורת הפכה למן מפלצת שצריך כל הזמן להקריב לה קורבנות, כלומר לרצות אותה כדי שהיא תהיה שקטה".
את החשבון הנוקב ביותר עם התקשורת ניהל העיתונאי מתי גולן מעל דפי "גלובס".הוא פירט את כל חטאי התקשורת לדעתו ואף קרא להקמת ועדת חקירה של התקשורת כי "עם כל הכבוד לכתבים יש טעויות שהורגות ועל המחוקק להגן על חיינו". מתי גולן הטיח בעיתונאים שורה של מחדלים וטעויות קשות: "נציגי התקשורת שעסקו במלחמה לא הסתפקו רק בדיווחים, במלחמה הזאת הם הפכו גם למצביאים ולמנהיגים, למפרשים ולמנתחים. מציעים, לעתים דורשים, לפעול בצורה כזאת או אחרת. האם אפשר שהניתוחים והפרשנויות לא השפיעו על מהלכי המלחמה וההחלטות שהתקבלו?". גולן לא ביקש להרשיע או להעניש את העיתונות, אך הוא מציע חקירה של מחדלים ומשגים לכאורה: "למה אין חקירה על תפקוד התקשורת במלחמה? למה לא חוקרים אם דיווחים מסוימים סיכנו חיים? אולי אפילו גרמו לאובדן חיים? כי אין מי שידרוש זאת. את חקירתם של ראש הממשלה אהוד אולמרט ושל הרמטכ"ל דן חלוץ וכל השאר מי דרש? התקשורת. מי יכול לדרוש את חקירת התקשורת? בטח לא הפוליטיקאים, או אנשי הצבא, או אף אחד אחר. כי הם פוחדים, רועדים מפחד, מאנשי חופש הביטוי. הם יודעים, שכאשר התקשורת דורשת חופש ביטוי, היא לרוב מתכוונת לעצמה, לא לאחרים, ולא למי שמותחים ביקורת עליה".

 

במקום סיכום

לפני עשר שנים, לאחר מלחמת לבנון השנייה, סיכמנו את מחקרנו בשאלה: "האם אכן למדה התקשורת הישראלית מהמשגים והאתגרים הקשים, האם נלמדו לקחים ויושמו מסקנות או שהשגרה היומיומית, האירועים החדשים ורוטינות העבודה השכיחו את הכל ומה שהיה הוא שיהיה?". היום, לאחר עשר שנים וסדרת מבצעים צבאיים, דומה כי חלק מהביקורת וטיעוני הנגד נותרו עדיין רלבנטיים, אקטואלים ותקפים.

 


גבי וימן הוא פרופסור מן המניין בחוג לתקשורת, אוניברסיטת חיפה ומחברם של תשעה ספרים ולמעלה מ-180 מאמרים מדעיים בתחום חקר התקשורת.

סייעה בהבאת המאמר לפרסום: יהודית יחזקאלי

אולי יעניין אותך לקרוא גם:

תגובות פייסבוק

השאר תגובה

כתובת הדוא"ל שלך לא תפורסם. שדות חובה מסומנים ב- *

בטל תגובה

כנס אילת לעיתונות 2018

הרשמו לניוזלטר

קבלו מדי שבוע אל תיבת הדואר האלקטרוני שלכם מבחר כותרות, ידיעות, כתבות ומאמרים בנושאי תקשורת ועיתונות מהארץ ומהעולם.