728 x 90
728 x 90
728 x 90
728 x 90

מעבר לספק סביר

מעבר לספק סביר
אילוסטרציה. צילום: CC BY-NC 2.0) Ariel Dovas)

צבי רייך ויגאל גודלר מציעים בספרם החדש להגביר את השימוש בנשק הספקנות בעבודה העיתונאית, כדי להתגונן מהרעות החולות של המקצוע

מדי חודש בחודשו מדווחת הלשכה המרכזית לססטיסטיקה (למ"ס) אודות השכר הממוצע במשק. מדובר בדרך כלל בסכום של 9,800 שקל בחודש ברוטו, פלוס מינוס (לפני כשלושה חודשים הוא אף נגע ב-10,000 שקל) שמקבלים השכירים. עיתונאים רבים נוהגים לפרסם את הודעת הלמ"ס כמעט כלשונה. רק עיתונאים מעטים מתייחסים לנתון בספקנות. לא שמדובר במידע שגוי, ואולם גישה עיתונאית ביקורתית, ובעצם ספקנית, שאינה מוכנה לקבל את הדברים כפי שנמסרו מפי דוברת הלמ"ס או הופיעו באתר של הלשכה, תגלה שאמנם השכר הממוצע במשק הוא בסביבות ה-9,800 שקל, ואולם השכר החציוני במשק, אותו שכר שמחצית מהשכירים משתכרים מעליו ומחציתם משתכרים מתחתיו, הוא בסביבות 6,300 שקל בחודש לבד, מה שמשנה מהותית את התמונה.

 

במקרה אחר, כתב פלילי של אחד מערוצי הטלוויזיה המובילים קיבל לאחרונה מידע מהמשטרה ולפיו מנהל אדמיניסטרטיבי של ישיבה במרכז הארץ התלונן במשטרה על מסכת של הטרדות טלפוניות מצד ההורים של שניים מתלמידי הישיבה. במקום שימהר לפרסם את הידיעה, מחשש שזו תעלה לשידור בערוץ מתחרה, הכתב שעה לספקות שעלו במוחו מעצם קבלת הידיעה. הוא לא התעצל, בירר את פרטי המקרה במשטרה, ואז התחוור לו כי אותו מנהל חשוד בעצמו בהטרדה מינית של שני תלמידיו.

"הספקנות היא כלי עבודה בידי העיתונאי. יום עבודה עיתונאי טיפוסי הוא סדרת ניסויים בהעלאת ספיקות, במהלכו אי אפשר לפסוח על שאלות כמו, 'האם אני יכול להאמין לאיש הזה, או ' למה היא באה עם המידע הזה עכשיו'?". זה המוטו בספרם של פרופ' צבי רייך מאוניברסיטת בן גוריון ושל הדוקטורנט יגאל גודלר "הספקן בחדר החדשות".

השניים מציעים להטיל ספקות בארבעה מוקדים של העשייה העיתונאית: כלפי המידע שמקבל העיתונאי, כלפי מקורות המידע, כלפי שיטות העבודה שבאמצעותן אספו המקורות של העיתונאי את הנתונים או המידע וכלפי שיטות העבודה העיתונאית עצמן.

מדוע ספקנות היא יסוד חשוב בעבודה העיתונאית? המחברים טוענים שגישה ספקנית נחוצה דווקא בשנים האחרונות, בעידן של ספינים והטעיות מצד בעלי עניין בכלכלה, בפוליטיקה ובכל תחום בעצם, כשהאתגר של העיתונאי להבין את ההתרחשויות ולדווח עליהן באופן מקצועי נעשה מורכב יותר. לדבריהם, הספקנות מסייעת בחשיפת כזבים בהם מופצץ העיתונאי, היא מפצה על היכולת האנושית הדלה לזהות שקרים, מחזקת את יכולת ההגנה העצמית של העיתונאי מפני שפע גורמים העלולים להטעות אותו, במיוחד במצבי קונפליקט, ובסופו של דבר היא שומרת על השם הטוב, בסביבה תקשורתית שנוטה לשכוח בהרף עין הישגים מקצועיים, אבל מתעקשת להבליט מעידות ודיווחים לא מדויקים.

עם זאת הם אומרים שעיתונות ספקנית היא לא עיתונות מגמגמת, מהוססת ורופסת שנצמדת בחוסר ביטחון לגרסאות של מקורות סמכותיים. "ההיפך הוא הנכון: ספקנות פירושה עיתונות אוטונומית, קפדנית, אנרגטית ודעתנית. ספקנות אין פירושה חשיפה של פחות מידע. ככל שהעיתונאי יצליח לרתום את כלי הספקנות לשירותו, כך הוא עשוי להרגיש בטוח יותר עם המידע שיעבור את המסננת הספקנית שלו ולא יהסס להניח את ידיו על עוד ועוד מידע, ביודעו שהמסננת הזו ערוכה לנפותו כראוי".

 

saf1

צבי רייך (מימין) ויגאל גודלר עם ספרם "הספקן בחדר החדשות". צילום: דני מכליס, אוניברסיטת בן גוירון

 

יצור חדשות עובד לכאורה כמו מכונה פשוטה: מצד אחד נכנס למכונה מידע ראשוני וטעון בדיקה, שלעתים מכיל פסולת צפה, ומהצד האחר יוצא מידע בדוק שהעיתונאי מתייצב מאחוריו. בתווך, בין שני אלה, מתקיים תהליך של בדיקה ואימות של הידיעה.

על פי רייך וגודלר, רוב הזמן עיתונאים אינם ניצבים מול אמיתות צחורות כשלג וגם לא מול שקרים שחורים משחור. מחקרים בישראל מראים כי לדוברים ויחצ"נים יש יד ורגל בכ-70% מהידיעות המתפרסמות בעיתונות הכתובה והאלקטרונית, אף כי שליטתם של אלה בידיעות אינה בלעדית, מכיוון שעיתונאים, לפחות אלה המנוסים, מסתמכים גם על מקורות אחרים.

שקרנים גמורים ועזי מצח מורחקים במהירות ממעגל מקורות המידע, ומצד שני, המפגשים של עיתונאים עם מוסרי אמת לאמיתה בתום לב הם נדירים ביותר. במקום שחור ולבן, עיתונאים פוגשים עשרות גוונים של אפור – בליל של חצאי אמיתות, עובדות סלקטיביות, מניפולציות, יפוי של המציאות, שקרים לבנים, ספינים, תוכן שיווקי, לוחמה פסיכולוגית, תעמולה, טעויות בתום לב ואי דיוקים, והרשימה עוד ארוכה.

 


פרופ' צבי רייך ויגאל גודלר מציעים להטיל ספקות בארבעה מוקדים של העשייה העיתונאית: כלפי המידע שמקבל העיתונאי, כלפי מקורות המידע, כלפי שיטות העבודה שבאמצעותן אספו המקורות של העיתונאי את הנתונים או המידע וכלפי שיטות העבודה העיתונאית עצמן


 

השאלות שעיתונאים שפיתחו ספקנות שואלים את עצמם הן, מדוע המידע הזה מגיע אלי? מדוע המידע מגיע כעת? האם הדרך שבה המידע הגיע אלי והעיתוי שבו נעשה הדבר, מלמדים משהו על האינטרסים שמאחורי מסירתו? האם המידע שקיבלתי זה עתה לא סותר מידע אחר שהגיע לידי? האם המידע לא חלקי או מניפולטיבי? אילו פרטי מידע חסרים לי להשלמת הסיפור? מה אפשר להסיק מהעובדה שהם לא נכללו במידע שנמסר לי? האם המידע נראה טוב מכדי להיות אמיתי? כיצד ייתכן שלא שמעתי עליו עד כה? האם המידע ראשוני מכדי להצדיק את פרסומו? האם הידיעה מתמודדת בהצלחה עם ראיות נגדיות? איך מקרינים האינטרסים של המקור על המידע ועל הטיפול שנדרש בו? גם אם המקור הזה לא הטעה אותי אף פעם, האם די בכך כדי לתת בו אימון בסיפור החדש שאני עוסק בו? האם אספתי מספיק מידע כדי שאדע האמת על מה אני מדבר?

 

ויש גם שאלות שראוי שהעיתונאי ישאל את עצמו ביחס לממונים עליו בעיתון, כגון: עד כמה אני חייל על לוח המשחק של ארגון החדשות שלי, של מנהליו ושל המקורות של אותם מנהלים? האם אני מודע לדרך שבה נולד הסיפור שהטיל עלי העורך? האם אני מסוגל לשער מה היו הסיכומים שנעשו מאחורי גבי? האם אני מודע לכך שהעורך לא בהכרח, יודע מה הכי חשוב ומה ראוי להבלטה בידיעה זו? האם התאמצתי להבהיר לו את הדברים?

 

המחברים מציעים שלא להסתמך על מקורות מידע קבועים, הרגל הטבוע אצל כתבים רבים. לדבריהם, זו שיטה נוחה ויעילה, שמספקת הגנה מסוימת מפני הונאות מצד שחקנים לא מוכרים אבל יש לה מחיר: מעגל של מקורות קבועים אמנם מחבר אותך למתרחש, אבל באותה מידה הוא גם מנתק אותך מהנעשה. מקורות קבועים אינם מעודדים את העיתונאי לפתח ערוצים נוספים. הם מגדילים את תלותו בפרצופים הקבועים ובפרספקטיבות שלהם, ובסופו של דבר הם משמשים להדרה של אוכלוסיות שלמות מהסיקור.

לכן חשוב שתערוך מדי פעם בדיקה ביקורתית של עצמך – האם המקורות הקבועים לא "מרדימים אותך בשמירה", או מסתירים ממך חלקים חיוניים בשדה הראיה, והאם למרות ההשקעה בהם אולי הגיעה השעה לפתוח את השורות לקולות חדשים.

 

safkanתחום מרכזי שרייך וגודלר מציעים להטיל בו ספק הוא נתונים שיוצאים מארגונים שונים, נחשבים ככל שיהיו כגון בנק ישראל, הלמ"ס, אוניברסיטאות, המשטרה, משרדי הממשלה, או מכוני מחקר ודעת קהל הבודקים את הלך הרוח הפוליטי.

נניח שהרגע הגיע לתיבת הדוא"ל שלכם קובץ נתונים. הוא יכול להכיל סטטיסטיקה משטרתית על מצב הפשיעה בחצי השנה האחרונה, תוצאות של סקר פוליטי, מעקב אחר ציוני הבגרות, או ממצאי מחקר רפואי חדש. אילו חלקים במסמך כדאי לכם, כעיתונאים, לקרוא, ובכלל, איזה משקל תתנו לנתונים שבו? כמי שמורגלים בחילוץ מהיר של מידע רלוונטי, עיניכם ירוצו מן הסתם הישר אל שורת המסקנות. יש עיתונאים שאפילו יזדרזו להעתיק את המסקנות ולהדביק אותן כלשונן בידיעה, בלי להוסיף דבר משלהם מעבר ל"גזור- הדבק" הזה.

וכי למה לא בעצם? הרי מאחורי הנתונים עומדים גופי מחקר ומוסדות מוכרים ומכובדים! ובכן, מה שלא בסדר, על פי המחברים, הוא שטיפול עיתונאי אחרי בנתונים יכול להתחיל בפנייה ישירה אל המסקנות, אך בהחלט לא להסתיים בזה. מסקנות לא יספקו לנו די מידע על תהליך הפקת הנתונים ועל מהימנותו או על מגבלות המחקר, רצינותו ושלל האינטרסים שמסתתרים מאחוריו. לעיתונאי שהעתיק את שורת המסקנות יש שורה של הגנות, לכאורה: ראשית, מעולם לא הוכשרתי בתכנים המקצועיים הרלוונטיים, ואיני מכיר לעומק את שיטות המחקר הנוהגות בתחום. שנית, לא ראיתי במו עיני כיצד בוצע איסוף המידע הגולמי. ושלישית, מגוחך לצפות ממני שאשלים עד למועד ההגשה של הידיעה את ההכשרה החסרה, אפצח את הדקויות של שיטות המחקר ואחזור אחורה בזמן כדי לפקח אישית על תהליך הפקת הנתונים.

 


יש גם שאלות שראוי שהעיתונאי ישאל את עצמו ביחס לממונים עליו, כגון: עד כמה אני חייל על לוח המשחק של ארגון החדשות שלי, של מנהליו ושל המקורות של אותם מנהלים? האם אני מודע לדרך שבה נולד הסיפור שהטיל עלי העורך? האם אני מסוגל לשער מה היו הסיכומים שנעשו מאחורי גבי?


 

ולכן, מה טבעי יותר מלהתייחס אל מסקנות המחקר כאל חומר עיתונאי לגיטימי ולשתול אותן בידיעה שלי? לא מעשי ולא הוגן לצפות מכל העיתונאים לאותה מידה של מומחיות ולאותה יכולת להעריך באופן עצמאי מחקרים ונתונים. המחברים טוענים שאם אתם מסקרים מחקרים ונתונים על בסיס קבוע, כפי שקורה אצל כתבים לענייני בריאות, או לעניינים פוליטיים למשל, ולא קיבלתם הכשרה פורמלית לתחום הסיקור הקבוע שלכם, עדיף לפני כניסתכם לתפקיד ולכל הפחות בד בבד עם עבודתכם העיתונאית השוטפת לפתח בעצמכם מומחיות בתחום. המומחיות נדרשת, כדי שהעיתונאי יוכל להטיל ספק בנתוני המחקר או לזהות את האינטרסים העומדים מאחוריו. הם מציעים לשאול האם יש למזמיני הסקר אינטרס להגיע לתוצאות מסוימות? ואם כן, האם הוא פוסל את התוצאות? האם עורכי הסקר הבליטו את הממצאים החשובים והמעניינים ביותר, או שיש נתונים אחרים ראויים להבלטה? האם ההבדלים בין קבוצות אוכלוסיה בסקר הם משמעותיים, או שהם בטווח של טעות הדגימה המירבית? האם מכון המחקר שביצע את הסקר הוא מוכר ובעל מוניטין בתחום? האם המסקנות לא מפליגות יחסית לממצאים ולמגבלות של המחקר?

מחקר שלא מפרט את הבחירה במתודולוגיה, את הפרוצדורות שננקטו ואת מידת התאמתן למטרותיו, צריך להדליק אצל העיתונאי נורת אזהרה. במשפט אחד: העיתונאי מחויב לבחון בעין ספקנית כיצד עורכי המחקר הגיעו מן הממצאים אל המסקנות, רק כאשר הגישור משכנע, שקוף ונטול קפיצות, המסקנה של המחקר מתקבלת על הדעת.

 

השימוש בכלי הספקנות רלוונטי במיוחד היום, כשתעשיית החדשות הממוסדת נדרשת להמציא את עצמה מחדש ולאמץ תפיסות חדשות, כדי לחזור ולהיות ספק מידע חיוני ורלוונטי בסביבה תובענית. במצב שבו העיתונאים עצמם נמצאים במצב לא פשוט של גלי קיצוצים, פרישה כפויה ושחיקת שכר וכאשר עיתונאי אחד נדרש לעתים לבצע הרבה מעבר לתפקידו המסורתי בגלל אילוצים כספיים בהם נמצאות מערכות התקשורת, האם זה המקום לדבר על יסוד הספקנות בעבודה העיתונאית?

 

מבחינה ערכית, יש בכך חשיבות רבה. במציאות היום יומית המטורפת, שבה עבור עיתונאים רבים מקום העבודה הוא מירוץ הישרדותי – ספק. ספק גדול, וחבל.


 

"הספקן בחדר החדשות", מאת צבי רייך ויגאל גודלר, הוצאת עם עובד והמכון הישראלי לדמוקרטיה, 95 עמודים, 78 שקל

אולי יעניין אותך לקרוא גם:

תגובות פייסבוק

השאר תגובה

כתובת הדוא"ל שלך לא תפורסם. שדות חובה מסומנים ב- *

בטל תגובה
KE2017

הרשמו לניוזלטר

קבלו מדי שבוע אל תיבת הדואר האלקטרוני שלכם מבחר כותרות, ידיעות, כתבות ומאמרים בנושאי תקשורת ועיתונות מהארץ ומהעולם.

aguda ad haaretz