728 x 90
728 x 90
728 x 90
728 x 90

הסדר מיושן ואנטי-דמוקרטי

הסדר מיושן ואנטי-דמוקרטי
ד"ר תהילה שוורץ אלטשולר, ראשת פרוייקט רפורמות במדיה במכון הישראלי לדמוקרטיה.צילום: המכון הישראלי לדמוקרטיה

מחקר מדיניות שערכו ד"ר תהילה שוורץ אלטשולר וד"ר גיא לוריא מהמכון הישראלי לדמוקרטיה: הצנזורה הצבאית מיותרת. די בבתי המשפט

האם קרב סופו של מוסד הצנזורה הצבאית בישראל? זה לא יקרה מחר, אבל הצעת מדיניות של המכון הישראלי לדמוקרטיה, מנסה לקרב את היום הזה. על פי המסמך המופץ בימים אלה בקרב משרדי הממשלה, חברי הכנסת ובאקדמיה, הצנזורה הצבאית הפכה להיות גוף מיושן שלא הסתגל לעולם התקשורת הדיגיטלי והיא גם גוף אנטי- דמוקרטי. לכן יש לבטל אותה או להפכה לרשות למידע ביטחוני מחוץ לצבא.

 

כותבי המסמך, ד"ר תהילה שוורץ אלטשולר, העומדת בראש התוכנית לרפורמות במדיה במכון הישראלי לדמוקרטיה וד"ר גיא לוריא, חוקר במכון ופוסט דוקטורנט בפקולטה למשפטים באוניברסיטת חיפה, מציעים שתפקיד הצנזורה הצבאית או הרשות האזרחית החדשה יהיה רק לייעץ לבתי המשפט כאשר אלה עוסקים בהוצאת צווי איסור פירסום מטעמים ביטחוניים.
 
"הותרת המצב החוקי הקיים, לא רק שאינה ראויה מבחינת ערכיה הדמוקרטיים של ישראל. היא גם אינה מעשית, על רקע שינויים בעולם התקשורת, שבו סודות ביטחוניים מתגלים באמצעות המדיה הדיגיטלית" (ברשת האינטרנט, ברשתות חברתיות ועוד), טוענים השניים. הם מזהירים שאם לא תבוצע רפורמה הכרחית זו, הצנזורה תיהפך עם השנים לדרקונית ופוגענית עוד יותר – או שהיא תתרוקן מכל תוכן מעשי.

 


 
לדבריהם, בשנים האחרונות, בעקבות השינויים המהותיים בדרכי התקשורת, בשל הפיכתה לרב גונית הרבה יותר, גוברים הפקפוקים בהצדקה לקיומה של צנזורה צבאית. הרי אפשר למנוע חשיפה או פרסום מידע משעה שאלה דלפו למרחב הדיגיטלי ולכן הפעלת צנזורה היא חסרת תכלית. אלטשולר ולוריא אומרים שגם בנסיבות הטכנולוגיות של עידן המידע, נותרו סודות שמוצדק למנוע את פרסומם, למשל פרטים על מבצע צבאי סודי שאמור להתבצע בתוך כמה שעות, פרטים על יכולות גרעיניות או צבאיות, על טכנולוגיה חדשנית שפותחה או מקום הנפילה של טיל, שידיעה עליו עלולה לאפשר לאויב לפגוע באזרחים באמצעות שיגורו של טיל נוסף, מדויק יותר.
 
ואולם, הם אומרים, בזמן האחרון הצנזורה החריפה את האמצעים שהיא משתמשת בהם ברשת האינטרנט, עד כדי דרישה בעייתית ממפעילי דפים בפייסבוק ומכותבי בלוגים להגיש לה את התכנים שהם כותבים לבדיקה מוקדמת. "מגמה זו מעוררת חשש שפעולת הצנזורה תהפוך לדרקונית יותר בניסיונותיה להתמודד עם השינויים שהביא עמו העידן הדיגיטלי", הם טוענים.
 


"המתח בין חשיבות הדיון הציבורי בשעת חירום לבין הקושי לקיימו מוקצן בגלל הנטייה השלטונית – בעיקר בשעת חירום ובעיקר בענייני ביטחון – להפריז בחשיבותה של שמירת הסוד, להפריז בחשיבותו של הערך הביטחוני של מידע ולערבב בין האינטרסים הביטחוניים של המדינה לבין האינטרסים הפרטיקולריים של הממשל ושל בעלי התפקידים בו להימנע ממבוכה או מכישלון פוליטי"


 

מה שעוד תרם לפגיעה במעמדה של הצנזורה הצבאית היא, לדברי השניים, תופעת ההדלפות ממערכת הביטחון. רוב ההדלפות החדשותיות נעשות על ידי אישי מפתח בכירים מתוך מערכת הביטחון או הדרג הפוליטי, ולכן קשה לנקוט צעדים משפטיים ומשמעתיים נגדם. האצבע המאשימה בכישלון הבלימה של תופעת ההדלפות הופנתה בעיקר כלפי הצנזורה, הנתפסת כמחסום האחרון לפני פירסום מידע שהודלף, ומשלא עשתה כן, האפקטיביות שלה נשחקה עוד יותר.
 
במקום מוסד הצנזורה, כותבי המסמך מציעים כי מניעה מוקדמת של פירסום מידע ביטחוני מסוכן תיעשה רק על ידי בתי המשפט, בעוד שהצנזורה, במתכונתה החדשה, רק תייעץ לאמצעי התקשורת להמנע מפרסום של מידע ביטחוני מזיק. במקביל יתוקן הדין הפלילי המטיל עונשים על מוסרי מידע ביטחוני סודי, כך שייקבע מדרג מתאים של חומרה, למשל בין סודות חמורים לבין מידע שגילויו אינו כרוך בנזק חמור למדינה. לדבריהם, במדינה דמוקרטית, המחויבת לעקרונות של חופש הביטוי, חופש העיתונות וחופש המידע, הדרך להתמודד עם פרסום מידע ביטחוני רגיש חייב להיות ענישה מאוחרת (לאחר ביצוע המעשה).

 


בזמן האחרון הצנזורה החריפה את האמצעים שהיא משתמשת בהם ברשת האינטרנט, עד כדי דרישה בעייתית ממפעילי דפים בפייסבוק ומכותבי בלוגים להגיש לה את התכנים שהם כותבים לבדיקה מוקדמת. "מגמה זו מעוררת חשש שפעולת הצנזורה תהפוך לדרקונית יותר בניסיונותיה להתמודד עם השינויים שהביא עמו העידן הדיגיטלי", טוענים כותבי המסמך


 

"מניעה מוקדמת של ביטוי, מעניקה לשלטון כוח רב מדי, העלול לפגוע ביכולת לנהל שיח ציבורי תקין וביקורתי", הם טוענים ומציינים שגם למסלול של ענישה מאוחרת לפי פסק דין של בית המשפט יש אפקט מרתיע. "אם עבירות הנוגעות למסירת מידע ללא רשות – בעיקר מתוך כוונה לפגוע בביטחון המדינה – יהיו עבירות שעונשן חמור, הדבר יגרום למדליפים פוטנציאלים לחשוב פעמיים בטרם יחליטו להדליף".
 
למסלול של ענישה מאוחרת על ידי בתי המשפט יש, על פי כותבי המסמך, יתרון מעשי. הצנזורה הצבאית מיועדת, ומסוגלת, לפעול מול מספר קטן של שחקנים בשוק התקשורת בתוך ישראל, שזהותם ידועה מראש. לעומת זאת, הדין הפלילי מאפשר להעמיד לדין מי שנמצא על אדמת ישראל, מי שפירסם בשטח ישראל או העביר ועשה שימוש שניוני (למשל, באמצעות הרשתות החברתיות) במידע בעל אופי ביטחוני.
 
"גם אם ההגנה על הביטחון היא חשובה, החשש הוא מפני ניצול לרעה של הצנזורה או של הגבלות אחרות על חופש הביטוי בישראל", טוענים אלטשולר ולוריא. לטענתם, דווקא בשעת חירום ובעיקר בענייני ביטחון המדינה, חשיבותו של הדיון הציבורי רבה בשמירה על זכויות האדם, בקבלת ההחלטות הטובות ביותר, בחשיפת מחדלים ובהפקת לקחים. "המתח בין חשיבות הדיון הציבורי בשעת חירום לבין הקושי לקיימו מוקצן בגלל הנטייה השלטונית – בעיקר בשעת חירום ובעיקר בענייני ביטחון – להפריז בחשיבותה של שמירת הסוד, להפריז בחשיבותו של הערך הביטחוני של מידע ולערבב בין האינטרסים הביטחוניים של המדינה לבין האינטרסים הפרטיקולריים של הממשל ושל בעלי התפקידים בו להימנע ממבוכה או מכישלון פוליטי".
 
מי נפגע יותר מפעילותה של הצנזורה בישראל? דווקא התקשורת הלא ממוסדת, החלשה יותר והקטנה יותר, כגון העיתונים והאתרים בערבית. אלה, על פי כותבי המסמך, חשופים לסמכויות הצנזורה השרירותית והאנטי- דמוקרטית, ואילו העיתונות החזקה והממוסדת נהנית מהסדרים המיטיבים עמה, כגון ההסכם בין ועדת עורכי העיתונים היומיים לבין צה"ל (אף כי הסכם זה הפך בשנים האחרונות לרלוונטי פחות).
 
הצנזורה הצבאית בישראל, הם אומרים, יחודית באופיה האנטי- דמוקרטי, לפחות מבחינת סמכויותיה שבחוק. היא נשענת על חקיקה מנדטורית דרקונית, שנועדה לשמש כאמצעי דיכוי לשעת חירום. הדבר גורם, לדבריהם, נזק תדמיתי לישראל ומציג אותה בעולם כמדינה לא דמוקרטית.
 
אפילו הצנזורית הראשית לשעבר עצמה, סימה ואקנין- גיל, שכיהנה בתפקיד זה עד 2015, הודתה כי יש לארגן מחדש את המנגנון הממלכתי המופקד על מניעת פרסום של סודות ביטחוניים. לפי גישתה, המבנה של הצנזורה אינו תואם עוד את האתגרים והמציאות שבהם היא מתמודדת. לפי הצעתה, יצומצמו סמכויות הצנזורה, כך שהיא תיוותר כסמכות מחייבת בתחומים מוגדרים ותהפוך לסמכות מייעצת ביתר התחומים, במסגרת גוף עצמאי אזרחי.

 

ייתכן שהמסמך החדש של המכון הישראלי לדמוקרטיה, שבא כנדבך נוסף לדבריה של ואקנין- גיל, יעורר דיון מחודש בשאלה מי באמת צריך את מוסד הצנזורה הצבאית בעידן התקשורתי החדש. ואולם מותר להניח שהיום שבו ייסגרו שעריו של גוף זה, המשרת תדיר גם מטרות עלומות של פטרוניו הפוליטיים, אינו קרוב.

 


 

אולי יעניין אותך לקרוא גם:

תגובות פייסבוק

השאר תגובה

כתובת הדוא"ל שלך לא תפורסם. שדות חובה מסומנים ב- *

בטל תגובה

כנס אילת לעיתונות 2018

הרשמו לניוזלטר

קבלו מדי שבוע אל תיבת הדואר האלקטרוני שלכם מבחר כותרות, ידיעות, כתבות ומאמרים בנושאי תקשורת ועיתונות מהארץ ומהעולם.