728 x 90
728 x 90
728 x 90
728 x 90

ועדת העורכים – מיתוס ומציאות

ועדת העורכים – מיתוס ומציאות
ראש הממשלה גולדה מאיר נושאת דברים במהלך הפגישה המסורתית עם ועדתהעורכים, בבית סוקולוב בתל אביב, דצמבר 1971צילום: COHEN FRITZ, לע"מ

ספר השנה של העיתונאים, תשמ"ז: מוסד המטיל על עצמו סייגים מרצון לזכות הציבור לדעת. התהליכים והאירועים שהובילו לפיחות במעמדה ולדעיכתה של ועדת העורכים

צבי לביא, 80, מוותיקי העיתונאים הפעילים בישראל, הכותב כיום ב-YNET, אומר כי לפני עשרות שנים, כאשר העיתונות הכתובה שלטה בתקשורת ואליה נוספו הרדיו וערוץ אחד בלבד, היה פשוט למדי לכנס את ועדת העורכים כדי להחליט על שמירת סודיות, בנושא ביטחוני או מדיני רגיש, לפי פניה של ראש הממשלה או השר הרלוונטי. "אבל היום ועדת העורכים היא גוף חסר משמעות לחלוטין, גם אם לא הוכרז רשמית על מותו".
 
לדבריו, פרשת המרגל ואנונו, שפרצה בעקבות חשיפת העיתון הבריטי סנדיי טיימס ומיד אחריו עיתון הארץ, היתה מעין קו פרשת המים שחרץ את גורלה של ועדת העורכים, לשבט. "אם עד לאותו אירוע, ועדת העורכים נהגה לקבל מידע חם שאינו לפירסום, הרי שמאותה שנה, ועדת העורכים הפכה להיות מועדון חברים, או מעין מסיבת עיתונאים בצירוף ארוחה. למען האמת, הכרסום במעמדה של הוועדה ההל לפי התפוצצות פרשת ואנונו, כאשר העיתון חדשות, שהחל להופיע ב-84', לא גילה התחשבות בהחלטותיה".
 

– ואין מקום היום לחדש את פעילותה של ועדת העורכים? הרי גם כיום יש מידע רגיש שחשוב שלא לפרסמו בתקשורת.

"אין מקום אפילו לחשוב על הקמתה מחדש של הוועדה הזו, מכיוון שכיום הכל פרוץ. אם התקשורת הממוסדת תחליט שלא לפרסמם מידע כלשהו, המידע הזה יופיע מיד ברשתות החברתיות. כל אידיוט יכול היום לפרסם בפייסבוק כל מידע שיש לו, החל מרכילות שולית ועד לידיעה בעלת משמעות. היום אין שום מגבלה לפרסום חדשות, אפילו רכילות צהובה על מישהו שהתחבק עם מישהי או סלבס שקנה חולצה מתפרסם ברשת. כשראש הממשלה לשעבר לוי אשכול נפטר, שרר מסתורין לגבי הסיבה שבגללה הוא הלך לעולמו. כיום, אם אתה רוצה לדעת אם אדם כלשהו חולה או מה בדיוק גרם  למותו, תמצא את התשובה המפורטת ברשתות החברתיות.
"מה שנשאר לעשות בוועדת העורכים הוא להיפגש לצורך סמול טוק ולשמוע הרצאה של איזה שר, או אפילו ראש הממשלה. כמו במועדון חברים. ובדומה לוועדת העורכים, גם הצנזורה הצבאית נמצאת בשחיקה מהירה. תפקידה הצטמצם לכך שהיא משגיחה על כתבי החוץ. העיתונים מעטים להגיש לה חומר לעיון, ראשית משום שהם עצמם למדו להיזהר בפרסומיהם כאשר מדובר בנושא שעלול לגרום נזק למדינה ושנית מכיוון שלכל עיתון יש את היועצים המשפטיים שלו.
 

חיים ביאור 

 


yb87

המאמר של צבי לביא שהתפרסם ב"ספר השנה" של העיתונאים תשמ"ז 1987, מובא כאן כלשונו.

"ספר השנה" של העיתונאים היה מפעל עיתונאי-ספרותי של אגודת העיתונאים בתל אביב. בסדרת ספרי השנה הופיעו 52 כרכים: הראשון – בשנת תש"ב (1941-2), האחרון – בשנת תש"ס (2000-1999). סדרת ספרי השנה כוללת חומר בסיסי רב חשיבות על ההתרחשויות בתקשורת הישראלית (הכתובה והאלקטרונית) ועל השינויים המפליגים שחלו בה במהלך עשרות שנים.


 

תמורות בוועדת העורכים 1971-1986

ב-15 השנים האחרונות לא השתנה האקלים הביטחוני והמדיני המיוחד לישראל, שהוליד את ועדת העורכים והיה עילת קיומה מיום הקמת המדינה, כמוסד המטיל על עצמו סייגים מרצון לחופש העיתונות ולזכות הציבור לדעת, מתוך התחשבות בצרכים בעלי אופי ממלכתי. נהפוך הוא . התפתח הטרור הפלסטיני ופרצו שתי מלחמות קשות, גם אם בין שתיהן נחתם הסכם שלום עם מצרים. ואף על פי כן , ניכר בתקופה זו פיחות גובר והולך, במעמדה של ועדת העורכים, עד כדי הטלת ספק בחיוניותה ובעצם קיומה.

 

בהערכת המצב אי אפשר לבודד את הוועדה מהתמורות שחלו בחברה הישראלית בכלל, בממשל, ובתקשורת בפרט, ובהשפעות הגומלין בקרב הגורמים האלה. בשנות החמישים וראשית שנות השישים הייתה המדינה צעירה וקטנה בהיקפה הפיסי ובעשייתה. רובו של דור העורכים בעת ההיא ליווה את המדינה עוד מן הימים שקדמו לה. הוא חש עצמו שותף פעיל במפעל הציוני, ונשמרה בו לא מעט מהרוח של "ועדת התגובה". כלומר, באותם מקרים שבהם נדרש להעריך את טובת המדינה על פני חופש העיתונות, הנטייה לגלות אחריות ממלכתית הייתה גדולה יותר. באווירה זו, הייתה הזיקה ההדדית בין הממשל לעורכים באופן טבעי הדוקה יותר, פשוטה ומובנת. באותם ימים גם לא העלו על הדעת כי בשלטון יכולה להיות מפלגה אחרת זולת מפא"י או "העבודה" בגלגולה שלאחר מלחמת ששת הימים. משה ז"ק , לשעבר עורך "מעריב" ומוותיקי הוועדה, מסכם תקופה זו ואומר שגוף זה הכתיב פעם את מצב הרוח הלאומי.

 

משבר האמון בחכמתו ובשיקול דעתו של הממשל שהתחולל בעקבות מלחמת יום הכיפורים, ובמהפך הפוליטי של 1977 שהעלה את "הליכוד"- החלישו את הזיקה שבין העורכים לממשל. החל משלהי 1973, התקשורת בכללה אינה כה מסבירת פנים לממשל. גם בנושאי בטחון, היא ביקורתית יותר, וביקורתה מעודנת פחות ומתחשבת פחות במעבר.
 

הממשל, לעומת זאת, הגיב בצורה הפוכה. מאז מלחמת יום הכיפורים, הצנזורה הצבאית מחמירה פחות וליברלית יותר. כך, למשל, מותרים לפרסום נושאים צבאיים רגישים כמו "מלחמות הגנרלים" סביב ניהול קרבות, תפישות אסטרטגיות, ומינויים בכירים לרבות המאבקים על כהונת הרמטכ"ל – שבעבר לא העזו העיתונים אף להגישם לביקורת הצנזורה. הממשל גם נוטה פחות לבקש את רצונם הטוב של העורכים להצנעת מידע בטחוני רגיש, שיש בו כדי לחזק את השאננות שהולידה את המלחמה ההיא. עם זה, גדלה המודעות ליחסי ציבור ולפיתוח הדימוי החיצוני אצל אנשים, פקידים ומוסדות, ובעיקר אם נדרשת תמיכה פוליטית לקידומם או לקידום ענייניהם. זרועות הממשל, לרבות מערכת הביטחון, פיתחו מאוד את ערוצי הקשר שלהן עם התקשורת. ממצב של איפול כמעט מוחלט אפילו על פעולות קטנות יחסית לאורך הגבולות בשנות החמישים והשישים הראשונות, עבר דובר צה"ל לשיתוף נציגי התקשורת בכל פעולה צבאית. זאת מלבד דיווח מידי על כל פעולת איבה או נושא אחר שיש בו עניין לציבור. במלחמת לבנון אף שוטטו כתבים בגזרות הלחימה ומפקדות. עם זה, גם אם הנגישות למקורות המידע קלה יותר- הרי הנגישות למידע הבלתי רשמי מוגבלת כבעבר, ותלויה בקשריו וכישוריו של הכתב, ומעמדו או תפוצתו של כלי התקשורת שהוא עובד בו.

 

פגישת ועדת העורכים, בנוכחות ראש הממשלה שמעון פרס, במשרד רה"מ בירושלים, אוקטובר 1985. צילום: HERMAN CHANANIA, לע"מ


 

באדר וחזן עשו יד אחת

על עבודת הכתבים מקלה היריבות הפוליטית והאישית התוך-מוסדית והבין –מפלגתית שגברה והחריפה אחרי 1973 (בנקודה זו כדאי לציין, כי למעשה אירע השבר הראשון לא בתקופה זו אלא שתים-עשרה שנים קודם לכן, במהלך "פרשת לבון", כשהחלו ההדלפות המכוונות הראשונות מוועדת החוץ והביטחון במטרה להאיר את מפא"י המסוכסכת . יעקב חזן ממפ"ם ויוחנן באדר מ"חירות" עשו אז יד אחת לעדכן את הכתבים המדיניים בדיוני הוועדה בפרשה). בכל מקום, מאז מלחמת 1973 , פוליטיקאים ופקידים מנהלים ביתר שאת את מאבקיהם דרך התקשורת ובאמצעות הדלפת מידע חסוי, גם מישיבות ממשלה רגישות, מידע שיש בו כדי לשרת אינטרס אישי, סיעתי, או מוסדי-או כדי להכפיש את היריב. כמו למשל במהלך המאבק הפנימי על הבכורה במפלגת העבודה בין שר הביטחון שמעון פרס לראש הממשלה יצחק רבין.
בנסיבות אלה נזקקים לוועדת העורכים פחות ופחות במעבר, כדי לדעת מידע חסוי. הם גם מרגישים פחות לאותה אחריות ממלכתית שנתבקשה מהם בעבר, לנוכח אותן הדלפות המקריבות לעתים את האינטרס לטובת החשבון הצר.
 
כאמור, לא הייתה הכבדת יד על התקשורת, למעט חיפושי הדרך כיצד להרתיע עיתונאים מפרסום הדלפות שהחלו תחת שלטון המערך (כמו הצעת הנפל להעבירם בדיקה במכונת אמת או להפעיל את השב"כ כדי לאתר מדליפים: או בחקיקה- כמו ההצעה להסמיך את הצנזור לפסול ידיעות הנוגעות לביקורי נציגים, ממדינות שישראל לא מקיימת אתן יחסים דיפלומטיים, או לפסול אגרות המתקבלות מראשי מדינות, אפילו ידידותיות .כל זה , בעקבות ידיעה שפרסם "הארץ" על ביקור שני נציגים סובייטים, וידיעה שפרסם "מעריב" על איגרת בעניין ההתנחלויות שהביא שליח אמריקני מהנשיא פורד, ושהוחזרה על ידי ראש הממשלה יצחק רבין. היזמה הוכשלה במאבק של ועדת העורכים).\
 
תחת שלטון הליכוד, המאוכזב מיחסם העוין של רוב כלי התקשורת ובעיקר של זו הכתובה, התפתחו שתי תופעות: מצד אחד, אווירה ציבורית עוינת המוקיעה את התקשורת כאויבת הציבור(הכינויים הרווחים: רעל, אש"פיסטים), כשהמגמה לערער את אמינותם: ומצד אחר, ניתוק המגע עם ועדת העורכים מצד ראש הממשלה מנחם בגין, שחרג ממסורת קודמיו, ובכל שנות כהונתו כמעט שלא נפגש עם חברי הגוף הזה, חוץ מ-2-3 פגישות לא משמעותיות . הוא נמנע מכל מגע עם הוועדה אפילו בתקופות קריטיות, כגון לפני המו"מ לשלום עם מצרים שהתקיים בקמפ-דיוויד או בעקבותיו, ובמהלך מלחמת לבנון. יהיו אשר יהיו מניעי ה"חרם" הזה(להלן), אם מתוך נימוק עניני או כצעד הפגנתי- הוא מהווה ציון דרך סמלי בתולדות הוועדה לירידת קרנה גם בעיני עצמה.
 
בכל תולדות הוועדה היה ראש הממשלה המקור העיקרי שחילק אתה מידע חסוי(תקופת בן גוריון הייתה תור הזהב שלה בנקודה זו, ובתקופת גולדה מאיר הייתה השפל ). על כך אומרת חנה זמר, עורכת "דבר": " לא שמעתי מגולדה דבר שלא היה בעיתונים. היא הרצתה בפתיחות ובחום על מי אמר מה למי, כמו לוועדת החוץ והביטחון, אבל מעולם לא דבר סודי. רבין לעומתה כן דיבר. הוא פתוח יותר. " החרם של בגין חיסל גם את המעט הזה.

 

"בוועדת העורכים לא קורה דבר"…

באספה הכללית של הוועדה שהתקיימה ב-16 במארס 1986 אושר תקנון חדש בעקבות הפקת לקחי העבר, דרישות החברים, ולאחר דיונים ממושכים. בתקנון החדש הוכנסו שינויים משמעותיים בחלקם, לעומת התקנון שאושר ב-19 ביוני 1966 ותוקן כעבור שלוש שנים.
אחד מתפקידיה המוגדרים, המרכזי למעשה בעבר, היה "לשמוע אינפורמציה פנימית מאת שרי המדינה וראשי הציבור." עכשיו רוכך הסעיף, והעורכים מסתפקים ב "לשמוע מידע מאת שרי המדינה ונציגי מוסדות הציבור". לא עוד רמז לשמיעת סודות מדינה.
 
סיבת השינוי, לפי עידו דיסנצ'יק , עורך "מעריב, שהיה הרוח מאחורי תיקון התקנון לאחר שנבחר לתפקידו בקיץ 1985, היא במאמץ לתקן את הדימוי הציבורי המטעה שנוצר לוועדה, מצד אחד- מיתוס של חוג סגור המורכב מנציגי הממסד והתקשורת, אשר מסתודד עם שועי המדינה, ויחדיו הם קושרים קשר להעלים מידע חשוב מידיעת הציבור: ומצד אחר- "האמת העובדתית הפשוטה, שבוועדת העורכים לא קורה דבר. גם כשמישהו בא לספר לנו סיפורים חצי-סודיים או סודיים לגמרי, זמן קצר אחר-כך הם מתפרסמים, ולא כהדלפה מהוועדה, אלא אחרי שאותו מישהו מצא פורומים אחרים לספר אותם".
 
התקנון הקודם הגביל את החברות בוועדה לעורכי העיתונים וממלאי מקומם המתמנים על ידם, שבפועל היו סגני העורך הראשי או מזכירי המערכות. עכשיו ניטלה מן המוסד גם הילת" מועדון האצילים". חברי הוועדה הם העיתונים, ובתקנון החדש אין סעיף מפורש המגביל את הנוכחות בישיבות הוועדה לבעלי תפקיד בכיר או אחר בעיתון. אך בפועל ממשיכים לייצג את העיתונים ראשי אגפים, עורכים בכירים ועיתונאים בכירים, פובליציסטים ברובם, שזקוקים למידע ממקורות הוועדה כחומר רקע (למשל, יואל מרקוס מ"הארץ" וישעיהו בן-פורת מ"ידיעות אחרונות").אילו נציגים וכמה מכל עיתון רשאים להשתתף בישיבות?-התשובה לשאלה זו הייתה גורם חשוב בפיחות שחל במעמד הוועדה, אחרי הגידול שחל במרוצת השנים בממדי העיתונים והתקשורת האלקטרונית. בשל כך השתנה גם שם המוסד, והוא נקרא עתה "ועדת העורכים של העיתונים וכלי התקשורת בישראל".
 
סעיף 4(ג) קובע, שכל כלי תקשורת החבר בוועדה, שמספר העיתונאים המועסקים בו במשרה מלאה וקבועה נמוך מ-50- ייוצג בישיבות על ידי שני משתתפים קבועים, שימונו על-ידי העורך או ממלא מקומו או בעל תפקיד מקביל. אין הנחיה חד-משמעית לכך, שאחד משני הנציגים הקבועים חייב להיות עורך העיתון, אם כי הערה סתמית בסעיף- "כולל עצמו"-מרמזת בכיוון זה. עיתון שמספר עובדיו 50-120 , יוכל לשגר שלושה משתתפים קבועים, ואם מספר העובדים גדול מ-120 יוכלו לייצג אותו ארבעה משתתפים קבועים. לפי סעיף קטן (ד) יכול עיתון לשגר לישיבות הוועדה גם משתתפים לא קבועים מתוך מאגר של שני שמות הידוע לנשיאות. עם זה, ההזמנות לישיבות יישלחו אך ורק לעורך הראשי, לממלא מקומו או לבעל תפקיד מקביל, והוא יודיע למזכיר הוועדה את שמות הנציגים לאותה ישיבה.
 
ההחלטה להגדיל את מספר הנציגים לא שינתה כלל יסודי שנקבע בתקנון הקודם, לפיו יש לכל חבר בוועדה (עיתון, תחנת שידור)רק קול אחד בהצבעות, בלי להתחשב במספר המשתתפים בישיבות.
 
הרחבת הוועדה גרמה לכך, שמספר המשתתפים בישיבותיה עלה על שלושים. מנחם בגים נאחז בתופעה זו, כדי להצדיק את ה"חרם" שהטיל על הוועדה זמן קצר לאחר עלייתו לשלטון, ולאחר המסיבה החגיגית שהוועדה ערכה לכבודו, שבה נראה כמסביר פנים לחבריה. בעיניו היא הפכה לגוף מסורבל, שלא בטוח לחלוק עמו מידע חסוי העלול לדלוף. הוא הביע נכונות להיפגש עם גוף מצומצם בין 10-12 איש (נציג אחד או שניים מכל עיתון). כעבור זמן התברר שהוא מעוניין לנפות מהמפגשים את נציגי העיתונים הלועזיים, חוץ מה "ג'רוזלם פוסט", אם מפני שהופתע ממספרם הרב, ואם מחמת העובדה שכולם בבעלות מפלגת העבודה. איש בוועדה לא הסכים לתת יד לאפליה מעין זו, והמגעים נותקו. משה ז"ק :"התגלה כאן משהו מעניין. אנשים שבדרך כלל היו נגד הוועדה, התרעמו מדוע בגין לא מכנס אותה. הלכו אליו משלחות פעם ופעמיים בעניין זה, אך דבר לא עזר."
 
בקרב העורכים רווחת הדעה, שמנחם בגין לא היה נלהב להיפגש עם הוועדה, גם מפני שבמהלך כהונתו נוכח ביחס הלא אוהד שרוב התקשורת הכתובה מגלה כלפיו וכלפי ממשלתו. אין להערכה זו ביסוס מכל מקור אחר. בסופו של דבר, בגין השתמש בוועדה יותר כקישוט של יוקרה, בהזמינו את חבריה להצטרף לפמלייתו בפגישות הפסגה שלו בתהליך השלום עם מצרים, כשנפגש עם הנשיא סאדאת באיסמעיליה ,בקהיר, באלכסנדריה, בבאר שבע ובחיפה. המידע שמסר להם במעמדים אלה היה דל, ולעורכים לא נותר אלא לנצל את ההזדמנות ליצירת קשרים עם עמיתיהם המצריים, ולדלות מהם פירורי מידע מאחורי הקלעים.
 

קשר השתיקה לפני יום הכיפורים

במהלך הכנת הפרק הזה חשפו העורכים פרשיות שהועלו בוועדה עד 1970, ולא נזכרו בעבודה המקורית. כך נודע, שחברי הוועדה הוזמנו לנמל חיפה על-ידי בן גוריון באחד מלילות 1956, עם המשורר נתן אלתרמן, כדי לראות את פריקת משלוחי הנשק הצרפתי שהגיע ארצה בסודי סודות, ערב מבצע "קדש".
 
פרשה נוספת שלא פורסמה היא העזרה הישראלית למורדים בכורדיסטן, וביקורו החשאי בארץ של מנהיג המרד מולא מוצטפא אל-ברזאני לאחר מלחמת ששת הימים. ברזאני נפגש גם עם חברי ועדת העורכים. פרשיות אלה הן דוגמה למעמד הוועדה באותם ימים, כשראש הממשלה לפחות ניסה ליצור בחבריה את ההרגשה שהם" בסוד העניינים", וחשף לפניהם נושאים, שאם היו מגיעים לידיעתם ממקורות אחרים, לא היו עוברים את מחסום הצנזורה.
 
נושאים אחרים שאינם קשורים במידע חסוי, עלו ערב מלחמת ששת הימים ואחריה. בשלהי מאי 1967 כינס השר ישראל גלילי את הוועדה, וביקש שהעיתונים ינסו לשמור על פרופיל נמוך בפרסומי המשבר שפרץ בעקבות סגירת מצרי טיראן בידי הנשיא נאצר. נימוקו היה, שאולי אין פניה של מצרים למלחמה, וניתן יהיה לפתור את המשבר בדרך מדינית. כעבור חודש, לאחר המלחמה, נתבקשו העורכים שלא להבליט את המשמעות שמאחורי התיקון הפורמאלי לכאורה של פקודת סדרי השלטון והמשפט, לפיו סופחה ירושלים השלמה לשטח ישראל. הנימוק: לא להכביד על שר החוץ אבא אבן שעמד בהתקפה הבינלאומית בעצרת האו"ם. לא היה בבקשות אלה דבר מחייב, ומילוין היה נתון לחסדם של העורכים שלא מילאו את החסד המבוקש.

 

שר הביטחון משה דיין נושא דברים בפגישה המסורתית עם ועדתהעורכים בבית סוקולוב בתל אביב, אפריל 1971. צילום: COHEN FRITZ, לע"מ


 

במסגרת מסע ההלקאה העצמית שלאחר מלחמת יום הכיפורים, נטען כאילו גם לוועדת העורכים הייתה יד בהשתקת הידיעות על ההכנות המלחמתיות של מצרים וסוריה. אלתר ולנר, עורך סוכנות עתי"ם ומזכיר הוועדה, זוכר את סיור העורכים במתקני חיל-הים שהתקיים שלושה ימים לפני המלחמה, ושבמהלכו סיפר להם דובר צה"ל על הריכוזים הגדולים של השריון הסורי בכוננות עליונה בין רמת-הגולן לדמשק.
 
העורכים נתבקשו אז שלא לפרסם את המידע, בנימוק שכל פרסום עלול ללבות את המתיחות, כאשר בצה"ל מעריכים שאולי מדובר רק בצעדי מנע מחשש לפעולה ישראלית מקומית, בעקבות הפלת 3 ה"מיגים" זמן קצר לפני כן. העורכים קיבלו את ההסבר כפשוט ואחר כך מרטו את שערותיהם. מרק גפן, עורך "על המשמר", אמר שאולי לא היו חייבים להסכים לנצור את המידע. ולנר:" אני זוכר ששאלתי אז את דובר צה"ל מאין הביטחון שהערכתם נכונה, והוא ביטל את השאלה ואת השואל, בבחינת אנחנו גדולי האומה יודעים טוב יותר. זה מקרה בולט אך קיצוני. יש בו 'אבל' גדול. אנחנו חכמים לאחר מעשה. צריך לזכור שכל האווירה במדינה בעת ההיא נגדה את מתן ההתראה למלחמה".
 
לחיזוק הדברים, יש לזכור שכתבים צבאיים (למשל, יעקב ארז ב"מעריב" והירש גודמן ב"גרוזלם פוסט") העבירו ערב המלחמה לאישור הצנזורה ידיעות מפורטות על ריכוזי הצבאות המצרי והסורי. רוב תוכנן נפסל. מכאן שהצנזורה הייתה חוסמת גם כל ניסיון מצד עורך כלשהו להתחכם לדובר צה"ל, ולפרסם את המידע שנמסר בסיור. תיאורטית, אפשר היה שעורך יעקוף את הצנזורה ויפרסם את המידע בהבלטה, כדי לעורר משאננותה את דעת-הקהל ובעקבותיה את גורמי הביטחון – בסיכון שיצטרך לתת את הדין על העברה. אך אפשרות זאת לא הייתה מעשית, כפי שהוכח כעבור יותר מעשר שנים בפרשת חילופי השבויים. משה ז"ק זוכר, שלפני המלחמה קיבל "מעריב" מכתבי קוראים שחזרו משירות מילואים, והתלוננו על אי-סדרים במחסני-החירום. העיתון קיבל כמובנת מאליה את טענת מערכת הביטחון, שפרסומם של מכתבים אלה יעודד את האויב לפתוח במלחמה, ולכן לא התאמץ לערער עליה. "פועל כאן הלחץ הקבוצתי. איש אינו רוצה לקפוץ ולהיות הז'וליק. האם כולם טיפשים ורק אני החכם?"

 

דעות קיצוניות מישיבה לישיבה

המקור הבכיר העיקרי שהזין את ועדת העורכים (על הרמטכ"ל ואלופי צה"ל), היה שר הביטחון משה דיין. חווית המפגשים ביניהם העמיקה את השבר שבין הוועדה לממשל.
 

חנה זמר:
אילו פרסמו את דבריו של דיין באספקלריה של הוועדה, הוא היה מתקבל כאדם חסר דעה ודעת. מבריק מאוד, נחמד מאוד, אבל חסר דעה עקבית. הוא שינה את דעותיו מישיבה לישיבה. גם לפני המלחמה, בתקופת ההתשה, הייתה ישיבה אחת שבה יכולת לחשוב, כי זה יומה האחרון של המדינה. הוא היה ממש היסטרי. הוא אמר שקושרים לנו את הידיים, שאיננו יכולים, ולא נותנים לנו לזוז, ואחרי יומיים הייתה הפסקת האש. במלחמת יום הכיפורים, יום אחד היה HIGH , וביום השני היה DOWN (כשדיבר על סכנת חורבן הבית השלישי). וכשתכננו את המעבר לצד השני, כבר דיבר על התיישבות ישראלית עירונית וכפרית בגדה המערבית (של תעלת סואץ). הוא יכול היה להגיע לדעות קיצוניות וקוטביות מישיבה לישיבה.

 
יצחק רבין, כראש ממשלה, חשף בוועדה מידע רגיש וחסוי, שהעורכים מודים כי לא ניתן היה להשיגו ממקורות אחרים. מקטעי רמזים והצלבתם ניתן לשער, שמדובר למשל במגעים עם המלך חוסיין. הוא גם דיווח כמעט בפרוטרוט על פגישתו עם הנשיא פורד ( משה ז"ק:" בהשמיטו דבר אחד חשוב שאני ידעתי"). ואולם, כאשר נפגש עם הוועדה בערב מבצע אנטבה, אפילו לא רמז על קיומה של אופציה צבאית לשחרור החטופים (בתשובה לשאלת ארי רט, עורך ה "ג'רוזילם פוסט"), אלא סיפר שקיימת החלטה להיכנס למו"מ עם החוטפים. הוא חזר וביקש מהעורכים להוריד פרופיל בנושא המחאות של משפחות החטופים, כיוון שכל פרסום רק מעלה את כושר המיקוח של המחבלים. ערב הבחירות של 1977, בעיצומה של מלחמת האזרחים בלבנון והעמקת המעורבות הסורית שם, עדכן רבין את הוועדה בפרטי הסכם "הקווים האדומים" הסודי שהושג עם הסורים בתיווך ארצות הברית, וסיפר איך עמדו הצדדים בדיבורם לרבות הסורים.
 
כאמור, לאחר הבחירות, תחת שלטונו של מנחם בגין, חל המפנה ביחסי הוועדה עם ראש הממשלה, שמנע מפורום זה מידע חסוי ותדרוכים בנושאי חוץ וביטחון. אפילו במהלך המו"מ בקמפ –דיוויד, כשאולי ניתן היה לנצל את התקשורת למשחק הדיפלומטי כמקובל בארצות הברית, התקיים נתק מוחלט, ולא נמצא גורם כלשהו שיתדרך את העורכים, ולו בשמם של ראש הממשלה והשרים הבכירים שהסתגרו בקמפ-דיוויד, אך לא היו מבודדים אלא קיימו קשר קבוע עם ירושלים ועם השגרירות בוושינגטון.
לאחר הפצצת הכור הגרעיני בעיראק, ב-1981, נמסרו לוועדה פרטים נוספים בנדון.

 

נתק במהלך מלחמת לבנון

לפני מלחמת לבנון הופיע שר הביטחון אריאל שרון בוועדה, ופרס את תכניותיו ואת ההסדרים עם ארצות-הברית בעניין לבנון. הוא נעזר במפות להמחשת הדברים. שרון ניסה לטפח יחסים טובים עם הוועדה עוד לפני מלחמת יום הכיפורים, בתקופת כהונתו כאלוף פיקוד הדרום, כשערך לעורכים סיור בסיני וחיפש את קרבתם. תחת שלטון הליכוד קיים סדרת פגישות גלויות לב, שכנראה נפסקו עקב גילויי עוינות כלפיו בתקשורת, עוד לפני משבר מלחמת לבנון.
 
הנתק בין הוועדה לצמרת הממשל בלט במיוחד במהלך מלחמת לבנון. לא נעשה כל מאמץ לתדרך את העורכים, חוץ מההודעות הרשמיות (כפי שנהגה ממשלת בריטניה במשבר איי פוקלנד), כשבמקביל לא הייתה סגירה הרמטית של ברזי המידע מהחזית. החזית והמפקדות היו פתוחות לכתבים, וכן גם חילוקי הדעות בין המפקדים בשדה לדרג הפוליטי, והמחלוקת הפוליטית בשדה לגבי חיוניות המלחמה ומהלכיה המתקדמים. לראשונה נאלצו העורכים לשקול את מדיניות הפרסומים, בעיקר לפי הדיווחים הישירים של הכתבים הצבאיים מהחזית, שלא אחת הכילו ביקורת של מפקדים על הודעות רשמיות.
 
הפצרות העורכים להיפגש עם בגין בפרוץ המלחמה נדחו, בטענה שהוא מתקשה לשבת אחרי שנפגע בגבו כשהחליק באמבטיה. בגין הסמיך את שר החוץ יצחק שמיר ואת ראש אמ"ן דאז יהושע שגיא, לפרוש לפני העורכים את כל הקלפים. הפגישה נערכה ביום החמישי למלחמה בחדר הישיבות שבלשכת ראש-הממשלה, כאשר בגין יושב בחדר סמוך עם השגריר לואיס. גם ראש אמ"ן היה עסוק עם האמריקנים במגעים להפסקת האש, ושמיר הרגיע את העורכים שבעצם הכל נגמר, ובתוך יום תיפסק האש (ארי רט: "אני בטוח כי לא שיקר, וכי אמר מה שידע").
 
עם הקמת ממשלת האחדות הלאומית, בקדנציה הראשונה תחת שמעון פרס כראש הממשלה, חל שינוי לטובה. פרס שמר על קשר עם ועדת העורכים גם בשבתו באופוזיציה, ואף תדרך אותם בהזדמנויות שונות, כמו למשל בפרטי מסעו למרוקו ושיחותיו עם המלך חסן, אם כי מידע רב הגיע לתקשורת ממקורות אחרים מקומיים וזרים, כך שהפתעות מיוחדות לא היו במפגש זה. לעומת זאת, במשברים דוגמת פרשת השב"כ נפגש פרס עם העורכים רק לפי בקשתם. ארי רט:"פרס היה נעול. ניסינו ודיברנו על הצורך בוועדת חקירה.(דב) יודקובסקי (עורך "ידיעות אחרונות") העיר לו שהוא (פרס) הלך למדבר הפוליטי על רקע של ועדת חקירה (אחרי הפילוג במפא"י בעקבות "פרשת לבון", פרישת בן-גוריון והקמת רפ"י). אבל לדבר אתו היה כמו לדבר עם הקיר." בנושא השב"כ קיימה הוועדה פגישה "לא לפרסום" עם היועץ המשפטי פרופ' יצחק זמיר (שכעבור ימים אחדים אמר את אותם הדברים לכתבים בירושלים, והללו פרסמו אותם בשם" מקור משפטי בכיר"). אך עוד לפני הפרסום התקיימה פגישה נוספת עם שר החוץ יצחק שמיר, שביקש להשמיע את גרסתו, לאחר שדברי זמיר הודלפו לו מחוגי הוועדה.
פרשת ואנונו, למשל, הייתה ידועה לראש הממשלה כחודש או חודשיים לפני פרסומה בלונדון . אך הוא זימן את הוועדה רק כשהיא ברור ש ה"סאנדיי טיימס" עומד לחשוף את סיפורי ואנונו.
 
רמטכ"לים שהופיעו בוועדה, עשו זאת בהקשר לתכניות הקיצוצים בתקציב הביטחון, וסיפקו מידע פנימי שפרסומו אסור בלאו הכי, במגמה לזכות בפרסומים אוהדים שיעניקו להם גיבוי פוליטי נגד הקיצוצים.
בתקופה הנסקרת נמסר לוועדה מידע על העלייה מברית-המועצות, שפרסומו אסור, בדרך כלל, ללא אישור הצנזורה. למשל, בעיצומה של מלחמת יום הכיפורים, מיד לאחר הופעתו האופטימית של דיין על הדיפת הסורים מרמת-הגולן והחלטת ארצות הברית להטיס נשק ברכבת אווירית (הודעה שנתקבלה בעיצומה של הפגישה), נתבשרו העורכים" לא לפרסום" מפי שר הקליטה נתן פלד, שהרוסים החליטו להתיר עלית אלפי יהודים לישראל למרות המלחמה.
 
כמו-כן היו פגישות תדרוך עם שר האוצר לקראת הגשת תקציב המדינה, ופגישות עם נציגי ציבור שלא מהדרג הבכיר, לא נמסר כל מידע חסוי. דבר זה עורר ביקורת אצל העורכים, שטענו כי המידע שנמסר להם בפגישות אלה היה להימסר גם במסיבת עיתונאים רגילה. מדובר במפגשים עם יו"ר הנהלת הסוכנות אריה דולצין, אדגר ברונפמן, נציגי הבנקים (להסברת המפולת), או השופטת הדסה בן-עתו בעניין דרישות השכר של השופטים-אשר לדעת העורכים (ארי רט, חנה זמר) אין להם מקום בוועדה, ואף יש בכך ניצול לרעה של הבימה. מה שמרמז כי בראש וראשונה משתוקקים העורכים לקבל בפורום זה, בהתאם למעמדם, מידע מחדרי-חדרים, ובעיקר כזה שלא ניתן להשיגו ממקורות אחרים, בימים אלה כשהכל פרוץ ודולף.
 

"תן לי את השבויים בעד כל המחבלים"

הדעה הכללית היא, שנציגי הממשל לא השתמשו בוועדה, לפחות לא בתקופה הנסקרת, כדי למנוע פרסום לגיטימי. עם זה אין לחברי הוועדה הכלים לבדוק, שמא הופיע לפניהם מישהו עם מגמה נסתרת מעבר לדברים שנאמרו על ידו. היו בקשות לחיסיון, שנראו לגיטימיות בשעתן, אך בדיעבד התברר שנבעו משיקולים מוטעים.
 
דב יודקובסקי זוכר את פגישת הוועדה עם גולדה מאיר ה-25 ביולי 1969 , בה תבעו העורכים מראש-הממשלה לבטל או לרכך את הגבלות הצנזורה על פרסום ענייני העלייה מברית המועצות. זה היה בעקבות הופעת נציגיו של ארגון עולי ברית המועצות, שתבעו מהעיתונות להרים את קולה נגד דיכוי היהודים שם. גולדה הגנה על עמדת הממשלה, שחששה מנזק שייגרם ליהודים בעקבות הפרסום. ד"ר הרצל רוזנבלום, עורך "ידיעות אחרונות" דאז, קם ואמר:" אני מכיר את הרוסים טוב יותר מכם. חייתי אתם, למדתי אתם, ואני אומר שהתפיסה הבסיסית אינה נכונה. לרוסים חשוב מה אומרים עליהם במערב. הם אינם רוצים להצטייד באור שלילי, ולכן חשוב לדבר ולכתוב על זה". עמדתו לא נתקבלה והעיתונים כיבדו את הבקשה. הם לא היו מוכנים לקחת על מצפונם, אף לא אפשרות קלושה, שיחבלו במאמצי העלייה. לימים התברר שהעמדה הרשמית הייתה מוטעית, וההתקפות השפיעו יותר משהשפיעה ההשתקה.
 
ואולם הפרשה האופיינית יותר, שכל העורכים מדגישים ודשים בה, נוגעת לחלקם בהשתקת פרטי המשא ומתן על חילופי שלושה שבויים ישראלים ב-1,130 מחבלים, כולל רוצחים, בשנים 1983-1984 . פרטי המשא ומתן פורסמו בעיתוני חו"ל, ועל פי המסורת לא יכלה הצנזורה למנוע את ציטוטם בעיתוני –ישראל. כאן התערבו שרי הביטחון משה ארנס ויצחק רבין עם מנהלי המו"מ שמואל תמיר ולובה אליאב, וביקשו את רצונם הטוב של העורכים בוועדה. הם דיברו על לבם שמניעת הפרסום בישראל היא חלק מההסכם, וכל פרסום עלול לעלות בחיי השבויים או בהתעללות בהם. גם מומחי אמ"ן מהדסק הפלסטיני הופיעו בוועדה, וחיזקו דעה זו. לאחר ביצוע החילופין והסערה הציבורית שפרצה משנודע המחיר, היו עורכים שהתחרטו על תרומתם להשתקה. הפולמוס נמשך, אך דעה אחידה-אין.
 
ארי רט: "שגינו כשלא חלקנו בשעתו על הדיספרופורציה האיומה הזאת. ואולי היינו צריכים אפילו לפרסם את המחיר. מכל מקום, היה עלינו לשמש במקרה זה יותר מאשר גורם מבקר או מסתייג, שיאמר ולבחון את העניין מחדש. אלא מה? מהלכים עליך אימים עם סכנת נפשות ודיני נפשות, ופועל כאן לחץ פנימי, ששואל מי אני ומה אני שאחלוק על המידע… וכאן שגינו, בכך שלא היינו צריכים לקבל את הדרישה כמובנת מאליה, אלא לשים עצמנו במקום השרים ולחשוב אם המחיר כדאי".
 
ולעומת חנה זמר:" כמו שאמרו אצלנו אחרי מלחמת יום הכיפורים, שאם היינו מפרסמים (את הידיעות על ריכוזי הצבא הסורי) לא הייתה פורצת מלחמה, כי היו מתגברים את הקו או מונעים את ההפתעה, כן גם בעניין חילופי השבויים. העורכים מייחסים לעצמם השפעה רבה מדי. אני למשל שקטה בעניין המחיר הזה. תן לי את כל השבויים (שטרם חזרו) בעד כל המחבלים. למה הם לא דיברו כששחררנו את כל מחנה אנצר בעד שחרור השבויים הקודמים? אני מסכימה שבעניין הזה יכולנו לקלקל יותר מבכל עניין אחר. אלא מה? אני לא חושבת שזה נושא לוועדה, ואפשר לעשות צנזורה, אני לא רואה סיבה לחרטה".
 
דב יודקובסקי:" לא היו לנו שום רושם שמנסים להשתמש בנו כדי להשתיק מעשה שלא ייעשה. אמנם פגשתי אחר כך את הרמטכ"ל (רב-אלוף משה לוי) אצל (שר הביטחון)רבין והוא אמר לי:" חבל שלחצנו עליכם. יתכן שאם הייתם כותבים, לא היו משחררים את השבויים, ולא היה צורך לשחרר את המחבלים. יכול להיות שלא היו דורשים מחיר כזה גבוה. אבל לי יש תחושה, ששר הביטחון ואנשי הצבא היו משוכנעים שהם עושים את הדבר הנכון. אין אנו קבוצה של אנשים העומדים בצד האחר של המתרס, ולא הזמינו אותנו למסיבה פנימית כדי להחניף לנו ולדרוש כתשלום שלא נפרסם את הדברים. עובדה שכל אותם עיתונאים, שאחר כך באו בטענות למה ביקשו זאת מאתנו , לא אמרו בו במקום שלא צריך להיעתר. באותו רגע הסכימו כולם. בחכמה שלאחר מעשה הם נרתעו".
 
באחת ההתייעצויות הפנימיות של ועדת- העורכים הביע שלום רוזנפלד צעד על ההחלטה (שגם הוא היה שותף לה), שלא לפרסם את ה"עסקה" בעניין השבויים. הנימוקים שלו היו, שאילו פורסם הדבר ברבים אין ספק שהייתה מתעוררת התנגדות רצינית בציבור, וגם בכנסת. המחבלים היו לומדים מכך שאין בישראל קונצנזוס למחיר הכבד שהם דרשו. יחד עם זאת, הייתה הנהגת המדינה משתחררת מן הלחץ החד-צדדי עליה, זה של משפחות השבויים בלבד, ומבחינה פסיכולוגית היה הדבר מאפשר לה לנהל את המו"מ באווירה שונה.
 

"תקדים ואנונו" מביך את אורחי הוועדה

סעיף 7 בתקנון החדש קובע אך זאת: א. הדיונים הפנימיים בוועדה הם לא לפרסום אלא אם כן הוחלט אחרת ברוב דעות, ו-ב. שבמקרה של דרישה לחיסיון המידע העומד להתפרסם בישיבה, יש להודיע מראש למוסר המידע, כי חיסיון כזה יוכל להינתן בעת הישיבה אך ורק אם יתקבל פה אחד. אחרי תיקון שהתקבל ב-16 בספטמבר 1969 , אפשר היה להתיר פרסום (בנסיבות קצת שונות אמנם), אם התנגדו לאיסור או למגבלה לפחות שלושה חברים, בזמן שקודם לכן הספיק "וטו" של עורך אחד בלבד.
 
הפרשנות לנוסח החדש נשארה שנויה במחלוקת, וגם הפעם, בשלהי 1986, חולל עורך "הארץ" גרשום שוקן את המשבר, מתוך דבקות עקבית בערכיו (המהווה חיקוי כמעט מדויק באופיים ובדרך השתלשלותם של משברי העבר סביב פרסום פגישות ראש הממשלה לוי אשכול עם ראש ממשלת איראן בקיץ 1966 , וכן פרשת פרסום בואם של מטוסי ה פנטום" בקיץ 1969 , שכמעט גרמה להתפרקות הוועדה, והובילה לתיקון הסעיף בתקנון, שבעקבותיו פרש שוקן מהוועדה לאות מחאה).
 
בצהרי יום ו', ה-26 בספטמבר 1986, הזעיק ראש הממשלה שמעון פרס את הוועדה לפגישה דחופה (אחרי שדחה מספר בקשות של הוועדה לשמוע פרטים על שיחותיו באלכסנדריה ובוושינגטון, בטענה של חוסר זמן), וגילה לעורכים שמרדכי ואנונו, עובד לשעבר בכור הגרעיני בדימונה, מכר חומר לסאנדיי טיימס", שעומד לפרסם את הסיפור בתוך יומיים. הוא ביקש שהתקשורת תגביל את פרסומיה בנושא אך ורק לציטוטים מה "טיימס", ולא תרחיק מעבר למתפרסם בחו"ל כגון ראיונות עם בני משפחת ואנונו וכו' .
הוא גם ביקש להצניע את הפרסומים, אך הובהר שהדבר בלתי אפשרי. לבקשה הראשית לא היו מתנגדים.
 
שליחי התקשורת בלונדון נצטווו על-ידי העורכים להעביר במהירות האפשרית את נוסח הסיפור של ה"טיימס" . העורכים טוענים כי לא דיווחו לכתביהם על פגישת הוועדה עם פרס. ואולם דבר קיומה של הישיבה בתל-אביב הגיע בדרך כלשהי לידיעת העיתון האנגלי, אך מעט באיחור. שכן באותו סוף שבוע החליטו עורכיו לגנוז את סיפור ואנונו, כי לא היו בטוחים באמיתותו, ולא רצו להסתבך בביזיון נוסף, לאחר מה שקרה להם עם פרסום יומני היטלר.
 
יומיים לאחר הפגישה עם פרס, דיווח "סאנדיי מירור" על גלגולי הסיפור, ולגלג על ה"טיימס" שכמעט נפל קרבן למעשה הונאה. ה"טיימס" פרסם את הסיפור המלא של ואנונו ופצצת הגרעין של ישראל, בתוספת תצלומים ותרשים ענק של המתקן הסודי בדימונה, רק שבוע לאחר מכן. עורכו טען אחר-כך, שפגישת ראש הממשלה עם עורכי העיתונים העניקה לו את האישור החסר למהימנות המידע שמסר ואנונו (ובאסיפה כללית של עיתונאי ישראל הייתה אווירת "עליהום" כלפי הוועדה והיו קריאות לפירוקה).
 

משבצת לבנה במאמר הראשי

למחרת הפרסום ביקש "הארץ" לפרסם מאמר ראשי על הפרשה. הצנזורה פסלה את המאמר, והעיתון מחה על הפסילה והותיר משבצת לבנה בטור הקבוע של המאמר הראשי. המחאה באה לאחר שוועדת הצנזורה (הגוף הנלווה לוועדת העורכים) דחתה את ערעור העיתון על הפסילה. תחילה הסתמכה רק על הסיכום שהתקבל בפגישת ועדת העורכים עם פרס, ולאחר מכן חיזקה את החלטתה גם בנימוק, שהפסילה היא על פי שיקול דעתו של הצנזור. מכל מקום, שוקן ביקש כינוס דחוף של האספה הכללית של הוועדה, וטען בה שהצנזור חרג מסמכותו, שכן אותה פגישה עם ראש-הממשלה נסתיימה בלא סיכום מחייב. כך הוא זוכר, שכן היה היו"ר שלה. לפיכך, יכול כל עורך לנהוג לפי שיקול דעתו, ולפרסם חומר נוסף על סיפור ה"טיימס". באספה היה דיון לא שקט, ונתגלעו חילוקי דעות לגבי הפרשנות של סעיף 7(ב) בתקנון: האם בתום הפגישה חייב היה היו"ר לבקש הסכמה פה אחד לפניית פרס כדי לתת לה תוקף מחייב, או שמא אפשר היה להסתפק בעובדה שאיש לא ערער על הבקשה, כולל שוקן עצמו ויואל מרקוס שייצג גם הוא את "הארץ". האספה ננעלה בניצחונו של שוקן. הוחלט להודיע לראש-הממשלה כי על פי התקנון החדש אכן לא היה סיכום מחייב, ומכיוון שאין הסכמה פה אחד (שוקן מתנגד) אין החלטת חיסיון. הוועדה גם התכוונה למחות על הצנזורה שפסלה את ספיחי סיפור ה"טיימס", אך לא עשתה כן.
 
הוויכוח חשף פרצה העלולה להערים קשיים על עבודת הוועדה. "תקדים ואנונו" עלול להביך בעתיד את אורחי הוועדה, שידברו עם העורכים בגילוי-לב ובהנחה שהמידע הנמסר הוא "לא לפרסום", ולאחר מעשה הם עלולים לגלות שהולכו שולל. די בהתנגדות של עורך אחד, שלא תהיה החלטה מחייבת של חיסיון. לכן הגיעו החברים למסקנה, שיש להחליט אם לשנות את נוהל הפרסום הקיים או לחזק את סעיף 7(1).
 
באספה כללית מיוחדת של הוועדה שהתקיימה ב-29 בדצמבר 1986 , הוחלט שלא לתקן את התקנון, אך נקבעו עקרונות שלפיהם יבהיר יו"ר הישיבה מראש את כללי המשחק למוסר המידע: המידע יהיה "לא לפרסום" רק אם כל הנוכחים יסכימו לכך, וההסכמה מחייבת את כל כלי התקשורת. בשיחות רקע שמורה הזכות לעזוב את הישיבה, למי שאינו מוכן לקבל את מגבלות הפרסום. אם נדרשת מהעורכים התנהגות מקצועית מסוימת (הצנעת פרסום או מגבלות כלשהן בדומה לבקשתו של פרס בפרשת ואנונו) – תתקיים התייעצות מוקדמת על הבקשה, והיא מחייבת רק אם תתקבל פה אחד.
 
ועוד הוחלט שבעתיד תגביל הוועדה את המפגשים עם מוסרי מידע חסוי רק לעניינים מדיניים ובטחונים מובהקים, ולא תסתבך עם שיחות רקע בנושאים אחרים (למשל כלכליים, כפי שהיה עם שר האוצר ערב הגשת תקציב המדינה לשנת 87-88 , שפרטיה נמסרו לוועדה לפני ישיבת הממשלה, וכמה עיתונים פרסמו אותם בהיעדר הבהרה חד-משמעית לגבי החיסיון). ככלל מגמת העורכים הייתה לשמור על ייחודה של הוועדה, כדי שהפורום הזה לא יקבל מעמד של מסיבת עיתונאים.
 
המיתוס כאילו ועדת העורכים פוגעת בחופש העיתונות ובזכות הציבור לדעת, לא היה מבוסס שנים רבות לפני שהחל הפיחות במעמדה, בעקבות המהפך של 1977. על אחת כמה וכמה שהוא חסר שחר היום. גם בתקופת הזוהר שלה, לפני כ-25 שנה, לא היו חבריה שותפי סוד מלאים לראשי המדינה. מסירת המידע החסוי הייתה לרוב כלי עזר להאיר את הרקע להתרחשויות ולהסביר את משמעויותיהן, ולא נוצר הרושם שמנסים לשחד באמצעותו את התקשורת, כדי למנוע בתמורה פרסום מידע שאינו נוח לממשל. חוץ מחריגים אחדים, לא שמעה הוועדה מידע "לא לפרסום", אשר יכול היה להתפרסם לו הגיע לעורכי העיתונים בדרך אחרת. רוב המידע החסוי היה בנושאים מדיניים –בטחונים ולא היה עובר את ביקורת הצנזורה, או שפרסומו היה מזיק לאינטרסים ממלכתיים. העיתונים הגדולים מעולם לא נזקקו לוועדה כדי לשמוע מידע חסוי מראשי המדינה ומהפקידות-הבכירה. הוועדה שירתה יותר את העיתונים הקטנים. במקרה הקיצוני של "הארץ", הוא העדיף לא פעם להקריב את חברותו בוועדה כשזו הגבילה את חירותו.
 
יחסי הממשל והתקשורת שהתפתחו במסגרת הוועדה היו על בסיס וולונטרי, שמקורו ברצון טוב של שני הצדדים ליצור סינתזה, שתבטיח חופש עיתונות מרבי בתנאים של מדינה במצור ובמלחמה. הודות לווסת זה, נמנעה אכיפתן של תקנות הצנזורה באמצעות בתי המשפט, ועל פי הסכם בין הוועדה לצה"ל נידונים העבריינים בבית-דין פנימי המורכב מנציגי הוועדה, הצבא והציבור.
 
היום כשהממשל פרוץ ומידע סודי מודלף ללא מעצורים, וכאשר מדיניות הפרסום הרשמית ליברלית גם בנושאי בטחון- הופכת הוועדה למיותרת, במיוחד כשראשי המדינה אדישים כלפיה, ואינם מתייחסים אליה כבעבר. מה גם, שכמוסד שומר סוד, הופכת היא עצמה להיות מוקד לביקורת קטלנית, גם מבית. פרשת ואנונו- שפרסומה בבריטניה הסב נזק בטחוני גדול לישראל, והתאפשר כתוצאה מהדלפת הפגישה שהייתה לוועדה עם ראש הממשלה – היא המקרה הבולט והחמור ביותר (חנה זמר: "בוועדה יושבים 'טפרים', מוסרי טיפים ,ידיעות בלעדיות) ואם הם לא כאלה, הם מספרים במערכת שלהם ל'טיפרים'. אני יודעת בוודאות, שידיעות שנמסרו 'לא לפרסום' הודלפו מיד לעיתונאי חוץ. אישית לא הייתי מוסרת את סודות המדינה שלי לידי ועדת העורכים. אני חושבת שצריך להפסיק את הפגישות ' אוף דה רקורד'. מנחם בגין מזמן חשד באפשרות הזאת, וניתק מגע עם הוועדה.
 
בנסיבות אלה, הנוחות של הסכם הצנזורה שממנו נהנים רק חברי הוועדה, הופכת להיות לעילת קיומה המעשית העיקרית של הוועדה בעיני חבריה. בעיני הממשל זהו פורום נוח, החוסך זמנם של שרים ופקידים בכירים שאינם צריכים להיפגש עם כל עורך בנפרד, בהידרשם להעביר מסר מסוים לתקשורת.
 
בשנתיים האחרונות נעשו מאמצים לטפח את הוועדה, ואולי כתחליף, כגון מקצועי בעל סמכויות לאכוף על התקשורת כללי אתיקה מקצועית, וכגוף ייצוגי הנאבק על נושאים קיומיים של התקשורת. בתחום הגוף המקצועי אמנם הוסיפו בתקנון החדש סעיף, האוכף על חברי הוועדה את מרות מועצת העיתונות וכללי האתיקה שלה, אך יש בו התנגדות לתכתיבים שיגבילו את חירותו של עורך כלשהו מלנהוג בעיתונו כחפצו.
 
בתחום הגוף הייצוגי פעלה הוועדה כקבוצת לחץ למניעת חקיקה מגבילה (כמו איסור פרסום שמותיהם של חשודים), או להבטחת האינטרסים הכלכליים של העיתונים בערוץ השני בטלוויזיה, אך ההישגים כאן הם אפילו מרעישים פחות.
 
בקרב הוועדה נשמעים קולות להגביל את מגעיה של הממשל לשיטה הבריטית של ה"D.NOTES" ולנושא הצנזורה, ולדרבן אותה ללחוץ לעגן את תקנות הצנזורה המנדטוריות בחוק ישראלי.(בבריטניה נהוג "חוק הסודות הרשמיים" המאיים בפלילים על כל מי שפרסם מידע שהוגדר כסוד רשמי, כדי למנוע מאמצעי התקשורת הסתבכות מיותרת, מפיצה ועדה המשותפת להם ולשירותי הביטחון בין העורכים הראשיים, ולידיעתם בלבד, קבצי ידיעות מסווגות שפרסומן אסור. דפים אלה נקראים D.{fence] Notes. קיומן היה כשלעצמו סוד כמוס במשך תקופה ארוכה).
 
בהיעדר תכני פעולה ממשיים מאלה שהם היום נחלתה של ועדת העורכים, יוחשו פרפורי גסיסתה.

אולי יעניין אותך לקרוא גם:

תגובות פייסבוק

השאר תגובה

כתובת הדוא"ל שלך לא תפורסם. שדות חובה מסומנים ב- *

בטל תגובה
aguda ad haaretz

הרשמו לניוזלטר

קבלו מדי שבוע אל תיבת הדואר האלקטרוני שלכם מבחר כותרות, ידיעות, כתבות ומאמרים בנושאי תקשורת ועיתונות מהארץ ומהעולם.