728 x 90
728 x 90
728 x 90
728 x 90

הכוח לעובדים

הכוח לעובדים

"ספר סטיב אדלר" שנכתב ברובו בידי שופטים ומשפטנים, מסכם את דרכו של השופט ששינה את כיוונו של בית הדין לעבודה - ממגן המעסיקים לנותן רוח גבית לעובדים

הנשיא לשעבר של בית הדין הארצי לעבודה, סטיב אדלר, מנהל בימים אלה שורה של הליכי גישור בסכסוכים בין ההנהלות לבין עובדים בבנקים, בחברות ממשלתיות וגם בחברת היי טק אחת שעובדיה מנהלים בימים אלה מאבק לחתימה על הסכם שכר קיבוצי. הוא אמנם אומר כי נקרא לגשר במחלוקות בין הצדדים מכיוון שההסתדרות איבדה שליטה על הוועדים, אך כדאי לזכור שאדלר עצמו, בשנות כהונתו כשופט בבית הדין לעבודה, ובמיוחד ב-13 שנותיו בראשות בית הדין הארצי לעבודה (הוא פרש בסוף 2010) הרחיב את תפקידו מעבר לשופט שאמור להכריע בין המתדיינים ולפרסם פסק דין.

 
אדלר הפך את בית הדין למקום שבו, לצד הדיונים הפורמליים באולם בית המשפט, מתקיימות ישיבות גישור בין הצדדים, בדרך כלל בשעות הלילה ובנושאים בוערים במשק במטרה למנוע את פרוץ השביתה למחרת בבוקר. בתום שעות של דיונים מורטי עצבים בלשכתו, הצדדים – בדרך כלל נציגי ההסתדרות מזה ואנשי משרד האוצר מזה – יצאו מלשכתו מותשים אל מצלמות הטלוויזיה, כשביניהם דמותו המחייכת של אדלר, ומודיעים על הסכמה שהושגה להסיר את איום השביתה.

ספר סטיב אדלר

פסקי הדין של אדלר, המבטאים את המפנה שהאיש הנהיג בגישתו של בית הדין לעבודה לטובת העובדים והוועדים על חשבון המעסיקים, מכונסים ב"ספר סטיב אדלר". הספר עב הכרס הוא אסופה של מאמרים לכבודו של אדלר, שנכתבו בידי שופטים כאהרון ברק, לשעבר נשיא בית המשפט העליון, אלישבע ברק- אוסוסקין, בעבר משנה לנשיא בית הדין הארצי לעבודה, פרופ' רות בן ישראל, כלת ישראל בתחום המשפט ועו"ד מרדכי מירוני, מומחה לדיני עבודה. הכותבים עוסקים בשאלות כמו מיהו עובד, מה בין עבודה לבין עבדות מודרנית, אפליה בשכר בין גברים לנשים, הטרדה מינית בעבודה, זכותם של העובדים לקבל תמורה מיוחדת בעד המצאותיהם וזכות העובדים להתארגן לנוכח התמורות בשוק העבודה בישראל.
 
אדלר, 75, נשמע רך דיבור, בגלל מבטאו האמריקני המקרטע, והתנהלותו מזכירה אולי חנון. אבל תקופת כהונתו בראשות בית הדין הארצי לעבודה הותירה חותם ברור. היתה לו אג'נדה אותה ביטא יום יום. הוא שינה את כיוונו של בית הדין הארצי, שעד אז, בתקופת הנשיא הקודם מנחם גולדברג המנוח, נטה בפסיקותיו לטובת המעסיקים. אדלר העביר את נקודת הכובד אל העובדים. הוא הסביר זאת בכך שההסתדרות נחלשה ולכן מתפקידו של בית הדין להיכנס לחלל שהיא הותירה ולהגן על העובדים. גם סגניתו, אלישבע ברק- אוסוסקין, שימשה מגן לעובדים. בין אדלר לבין סגניתו היתה מעין חלוקה לא רשמית: היא שימשה גב לעובדים החלשים, בעוד אדלר התייצב בעיקר לצד הוועדים הגדולים, האיגודים המקצועיים וההסתדרות. בפרק של שאלות ותשובות המופיע בספר, (המבוסס על ראיון שערכו עמו לפני שנתיים עו"ד אורנה לין ופרופ' גיא מונלדק), אדלר טוען: "הוועדים הגדולים עשו רבות בשביל עובדים אחרים, כגון עובדי הרשויות המקומיות שסבלו מהלנה של שכרם, אבל הדבר לא ידוע בציבור, שממשיך לחשוב שהוועדים, למשל בחברת החשמל, הם עם היד על השאלטר, מה שגורם לתדמיתם השלילית".
 
אדלר גם אומר במפורש בראיון כי בית הדין לעבודה עושה ככל יכולתו כדי לקדם את ההתארגנויות של עובדים. הוא מצביע על ההתארגנות בחברת פלאפון ב-2012, שאותה הוא מכנה "סמל", משום שזו חברה גדולה שלה מרכזי שירות רבים, וגם משום שהיא משתייכת לענף שעד אותה עת לא היה מאורגן כלל. המראיינים, כך נראה, מזהים אצלו העדפה להסתדרות על פני ארגוני עובדים אחרים, כגון ההסתדרות הלאומית או כוח לעובדים, וזאת לנוכח דבריו בראיון ולפיהן הוא בעד ריכוזיות של ארגוני עובדים. אדלר מתחמק מעט מלהשיב על כך ישירות ורק אומר כי ההעדפה שלו היא ל"ארגון שנוכחותו בולטת יותר".
 
עם זאת, הוא מודה כי בכל ארגון עובדים בישראל יש בעיה של דמוקרטיה, ובעיקר אין מסורת של החלפת מנהיגיו. "פעם ועדי העובדים היו הדמוקרטיים ביותר, כי הם קיימו בחירות אישיות, ולא פוליטיות. מה שחשוב הוא לחזק את הדמוקרטיה בוועדי העובדים. חשוב שהוועדים יחליפו את יושבי הראש שלהם מעת לעת, וגם יבדקו שאנשים לא רצויים אינם משתלטים עליהם. כיום בחלק מהוועדים יש קושי להניע שינוי מבפנים".
 
אחד מפסקי הדין הראשונים של אדלר שבלטו לטובת העובדים היה פס"ד צ'ק פוינט, מ-99': עובד של חברת היי טק פרש ממנה ועבר לעבוד בחברת צ'ק פוינט. החברה המתחרה אותה עזב העובד ביקשה למנוע את המעבר, בטענה שהעובד לקוח עמו סודות מסחריים רגישים וכן את רשימת לקוחותיה. ואולם אדלר איפשר את המעבר בפסק דין פורץ דרך, שצידד בזכותם של עובדים לחופש ניידות, ובכך ביטל את היתרון של המעסיק בנושא. בניגוד לקודמו גולדברג, הוא חיזק את מעמד חופש השביתה. אדלר אילץ מעסיקים לנהל משא ומתן עם נציגות עובדים חדשה המוקמת במקום העבודה, גם אם באותו מקום עבודה לא היו מעולם הסכמים קיבוציים.
 
ב-2004 עורר אדלר מהומה ציבורית כשהשווה את קבלני כוח האדם לסרסורי הזונות הפועלים בסיני ומבריחים אותן לישראל. התבטאות זו שהוא השמיע בקרייה האקדמית אונו סיבכה אותו עם המעסיקים, שהחלו לראות בו מגן אוטומטי של העובדים – על חשבונם. נשיא איגוד לשכות המסחר, אוריאל לין, בעצמו בעלים משותף של חברת כוח אדם גדולה, ניהל נגדו מערכה אישית. הוא שכנע את ידידו שר המשפטים אז, יוסף לפיד, למנות ועדה ציבורית בראשות יצחק זמיר, שופט בית המשפט העליון בדימוס, שתבחן את מעמדו של בית הדין לעבודה. לין קרא למזג את בית הדין לעבודה בתוך בתי המשפט המחוזיים, אך המהלכים הללו שלו הסתיימו בלא כלום. למרבה האירוניה, הוא אף מונה לזמן קצר לנציג ציבור בבית הדין לעבודה.

 

– שינית את דרכו של בית הדין לעבודה, כך שהוא נוטה בפסיקותיו לטובת העובדים, על חשבון המעסיקים, שראו בכך חוסר איזון של ממש.

"לא שיניתי במודע את דרכו של בית הדין לעומת תקופתו של קודמי בתפקיד, מנחם גולדברג. מה שעשיתי הוא להרבות בניסיונות לקרב בין נציגי המעסיקים והעובדים המצויים בסכסוך ביניהם. הייתי מעורב בזה יותר. עשיתי את זה כי ההסתדרות נחלשה, ועמה גם ארגוני העובדים והגמלאים. נכון, המעסיקים התחילו לחשוש , וחלקם ממש נבהלו, אחרי שפירסמתי כמה פסקי הדין שבהם המדינה או המעסיקים הפרטיים הפסידו. לא הוצאתי את פסקי הדין הללו בכוונה, כמובן, אלא לפי העניין. אלא מה? המדינה והמעסיקים לא היו רגילים להפסיד במשפטים . בשלבים מאוחרים יותר שופטי בית הדין הארצי הצליחו, באמצעות גישור שנמשך פעמים רבות אל תוך הלילה, למנוע שביתות בנמלים וברשות שדות התעופה, ואז המעסיקים הבינו שבית הדין מאוזן בהחלטותיו. גם פרקליטות המדינה החלה לפנות לבית הדין בתקווה שימצא פתרון למשברים במשרדי הממשלה. המעסיקים הבינו שבית הדין לעבודה אינו חד צדדי, אלא גורם מייצב ביחסי העבודה ומוביל להידברות ישירה בין המעסיקים לנציגי העובדים"

 

– ההסתדרות הצטיירה אז, ועדיין לא מעט פעמים, כארגון מסואב. למה חשוב לך לתת לה גיבוי?

"הרעיון הוא לא לתת גיבוי להסתדרות, אלא לעובדים המבקשים להתארגן ולנציגות שהם מקימים במקום העבודה. בנוגע להסתדרות, צ'רצ'יל אמר פעם שהדמוקרטיה אינה מוסד מושלם, אבל זה מה שיש. אפשר להגיד על ההסתדרות דברים רעים, אבל מה לעשות, היא הגוף שמאזן בין הכוח העצום של בעלי ההון ושל המדינה אל מול הכוח שלא קיים של העובדים, וגם של הגמלאים, שכמעט ואין להם יצוג בשום מקום. אין ארגון נקי משחיתויות, אבל עופר עיני וגם אבי ניסנקורן עשו משהוא כדי לנקות את הבית מפגמיו".

 

– אתה נחשב למיטיבם של הוועדים החזקים במשק, יותר מאשר מיטיבם של החלשים, הזקוקים באמת להגנה.

"אני לא מקבל את האבחנה הזו בין עובדים חזקים לעובדים חלשים. אני רוצה לגבות את העובדים החלשים, שמתקשים לנהל מאבק לשיפור תנאי העסקתם הירודים, אבל בלי לפגוע בחזקים. העובדה שיש ועדים חזקים, החולשים על עמדות מפתח במשק, אינה צריכה להיות לרעתם. אם התקשורת אוהבת לכנות אותם 'חזקים', זה אומר שהם הצליחו להשיג לעובדים שבחרו בהם תנאי העסקה טובים, וזה ייאמר לזכותם. זה שעובדים מרוויחים שכר נאה, זו לא בושה. אלה התוקפים את הוועדים החזקים שוכחים שבמקרים רבים הוועדים האלה הפעילו את כל העולם למען העובדים החלשים, כמו במקרה של עובדי הרשויות המקומיות והמועצות הדתיות, שלא קיבלו את שכרם במשך כמה חודשים, ולמדינה לא היה איכפת. אגב, המשבר הזה הסתיים באמצעות גישור בין הצדדים שערכתי בלשכה שלי".

 

– איך אתה מתייחס לעובדה שברבים מוועדי העובדים, יושבי הראש הם נצחיים. אינך חושב שזה זה פתח לשחיתות ולנפוטיזם?

"בכל העולם ישנה תופעה של שלטון יחיד ארוך שנים בארגוני העובדים. זה לא תמיד טוב, אבל אם המנהיג מביא תוצאות לעובדים, אפשר להשאיר אותו בתפקידו. מלבד זה להסתדרות יש חוקה המתייחסת בין היתר לבחירות בוועדים. בנמל אשדוד, שם סערו הרוחות בגלל פרשת יו"ר הוועד אלון חסן, הבחירות לוועד היו חוקיות, וכך גם בתעשיה האווירית. הרבה נאמר על חיים כץ, שהיה שנים כה רבות ראש הוועד שם, אבל האיש נבחר פעם אחר פעם לפי כללי הדמוקרטיה. בכל מקרה חשוב שההסתדרות תגביר את הפיקוח על הליכי הבחירות בוועדים, כי בחלק מהוועדים אין מסורת של החלפת מנהיגים וקשה להניע בהם שינוי".
 
 
אדלר ידע להציל לא רק את בית הדין לעבודה, אלא גם את עצמו. ביולי 2002 אחד מנציגי הציבור בבית הדין, גיורא בשור, עתר לבית המשפט העליון כדי שיעביר את אדלר מכהונתו, לאחר שחתם על מסמכים בתואר ד"ר, אף שאינו בעל תואר זה. הנשיא אהרון ברק לא נענה לבקשה – והפרשה דעכה מעצמה, מה שאיפשר לאדלר להמשיך בכהונתו, עד שפינה את מקומו לנשיאה הבאה, נילי ארד, במהלך מוזר שנועד לאפשר לה להיכנס לתפקיד על פי החוק. פרשת תואר הדוקטור שלא היה, לא מוזכרת כלל בספר, משום מה.
השופטת ארד ונשיא בית הדין הארצי הנוכחי, יגאל פליטמן, הם בעצם ממשיכי דרכו. ארד בלטה בפסק דין פלאפון בראשית 2013, שאסר על כל המעסיקים להתערב בכל צורה שהיא בהליך ההתארגנות של העובדים, ופליטמן, שתמך בפסק דין זה, מרבה אף הוא כמו אדלר לזמן את הצדדים לעימות לישיבות גישור בלשכתו, כדי לפתור את סכסוכי העבודה עוד לפני שהם הופכים לשביתה של ממש.


"ספר סטיב אדלר", הוצאת נבו והאוניברסיטה העברית. עורכים: יצחק אליאסוף, נילי ארד, אלישבע ברק- אוסוסקין, גיא דוידוב, סיגל דוידוב-מוטולה, אשר חלד וגיא מונדלק, 652 עמ'.

 

אולי יעניין אותך לקרוא גם:

תגובות פייסבוק

השאר תגובה

כתובת הדוא"ל שלך לא תפורסם. שדות חובה מסומנים ב- *

בטל תגובה

כנס אילת לעיתונות 2018

הרשמו לניוזלטר

קבלו מדי שבוע אל תיבת הדואר האלקטרוני שלכם מבחר כותרות, ידיעות, כתבות ומאמרים בנושאי תקשורת ועיתונות מהארץ ומהעולם.