728 x 90
728 x 90
728 x 90
728 x 90

50 גוונים של זמן עיתונאי

50 גוונים של זמן עיתונאי

סיפורים חדשותיים בעידן של האצה: בניגוד לתפיסה המקובלת למושג חדשות, הסיפור העיתונאי אינו מתרכז רק בהבאת מידע על אירועים שהתרחשו ממש לאחרונה

עיתונות תמיד קשורה בזמן. אפשר לחשוב על המושג הבסיסי "חדשות", המתייחס לאירועים מן העת האחרונה ולאינפורמציה טרייה המגיעה, בתיווך העיתונאי, אל הקוראים. אפשר לחשוב על מושגי זמן הקשורים בהפקה ובראשם הדד-ליין המפורסם, השעון המתקתק מעל ראשיהם של העושים במלאכה, כמו גם על מושגים כמו "חדשות מתוזמנות" – אירועים אליהם התקשורת יכולה להיערך מראש כמו מסיבת עיתונאים – מול "חדשות פורצות" בהן התקשורת צריכה להגיב במהירות לאירוע שעל התרחשותו לא ידעה מבעוד מועד.

 

לחילופין, אפשר לחשוב גם על מושג "השידור החי", עבודה עיתונאית המתקיימת במקביל לזמן התרחשותם של אירועים ומעניקה להם משמעות תוך כדי תנועה. בצד אלו אפשר לחשוב כיצד הזמן בא לידי ביטוי בתוך הסיפור העיתונאי עצמו: בניגוד לתפיסה המקובלת למושג חדשות, הסיפור המוצג בפנינו אינו מתרכז רק בהבאת מידע על אירועים שהתרחשו ממש לאחרונה, ב-24 השעות האחרונות, אלא אנחנו יכולים למצוא בסיפורי החדשות התייחסות לספקטרום רחב של זמנים, מן העבר הרחוק ועד ספקולציות עתידיות קיצוניות.
במילים שלרשותי אבקש להציג כמה תובנות מתוך מחקר במימון הקרן הלאומית למדע (מענק 465/13), שערכתי עם שותפתי, ד"ר קרן טננבוים-וינבלט מהחוג לתקשורת באוניברסיטה העברית. הפרויקט עוסק במורכבות ייצוגי הזמן בסיפורים חדשותיים ובקשר שבין ייצוגים אלו לבין לחצי הזמן, הפועלים על זירת החדשות באמצעי תקשורת שונים בעידן של האצה מסחררת. הניתוח התבסס על בחינה של תקשורת מודפסת, משודרת ומקוונת בארץ ובארה"ב, יחד עם ראיונות עם עורכים במערכות פרינט ואון-ליין.
בהתבוננות בגוונים השונים של הזמן בטקסט החדשותי אפשר להבחין ב- 11 שכבות זמן (לפחות), ששילובים שונים ביניהם יוצרים את המורכבות של הסיפור העיתונאי:

 

1. העבר העמוק: שכבות הזמן המוקדמות ביותר בטקסט החדשותי נוגעות באירועים שהתרחשו למעלה מעשר שנים לפני כתיבת האייטם, כשרבים מהם נוגעים בזיכרון הקולקטיבי המשותף (למשל, אפשר לחשוב על האופן בו סוקרה לווית פרס). אירועים אלו אינם מופיעים רק בגיליונות החגים או במהדורות המיוחדות לקראת ציון אירוע היסטורי, אלא אפשר למצוא אזכור לעבר מסוג זה בכ-13 אחוזים מהאייטמים המתפרסמים, כשהאירועים משמשים רקע להבנת החדשות ומסגרת לניתוח ההווה. בהקשר הישראלי חשוב להזכיר את השואה, המשמשת מסגרת משמעות מרכזית לחדשות גם ביומיום מחוץ ליום הזיכרון לשואה. מעניין לראות כי שכבה זו מופיעה למעלה מפי שניים בעיתונות המודפסת בהשוואה לעיתונות המקוונת, ומכאן אפשר ללמוד על חלוקת העבודה בין הפלטפורמות.
 

2. העבר הרחוק: עבר מסוג אחר הוא איזכור של אירועים מן העבר הרחוק, שהתרחשו למעלה מששה חודשים מזמן יצירת האייטם, ושלא נצרבו בזיכרון הקולקטיבי כאירועים בעלי משמעות. אם ניקח דוגמה אקטואלית נוכל לראות איך שכבה זו באה לידי ביטוי במירוץ בין קליטון לטראמפ וכיצד פרשות שונות (האימיילים שלה, תשלומי המיסים שלו) כמו גם עימותים קודמים בין מועמדים לנשיאות וקמפיינים מן העבר משמשים להבנת משמעות המירוץ.
 

3. עבר הטווח הבינוני: עבר זה, הנוגע להתרחשויות שאירעו בחצי השנה שקדמה ליצירת האייטם (אך לא ל-48 השעות האחרונות), מופיע בשליש מהאייטמים, כהקשר הכרחי להבנת הסיפור. אפשר לציין כי סיפורים רבים העוסקים בפשע ובעבודת המשטרה נוגעים בשכבת הזמן הזו, בעיקר כשמציגים את השתלשלות העניינים בפרשות או בהשוואה בין מקרי אלימות שונים שאירעו בחודשים שקדמו לאייטם.
 

4. העבר הקרוב (48 השעות האחרונות, להוציא את השעות האחרונות): לא במפתיע שכבת זמן זו דומיננטית מאוד בעיתונות והיא מופיעה בכמעט מחצית מהאייטמים בדפוס ובכ-30 אחוז מהאייטמים בעיתונות המקוונת. יחד עם זאת אולי אפשר היה לחשוב שתהיה בולטת אף יותר. מעניין אגב ששכבת זמן זו נוכחת הרבה יותר בעיתונות הישראלית מול האמריקאית (45% מול 25%), כשהאחרונה מציעה יותר הקשר לנמעניה, ואצלה בולטות גם שכבות העבר העמוקות יותר, אולי מתוך הנחה שהקורא בה אינו בקיא בחדשות כמו צרכן התקשורת הישראלי.
 

5. העבר המיידי (השעות האחרונות): השכבה הזו היא שכבת החדשות הפורצות (Breaking News) ואם עוסקים רק בעיתונות הכתובה ולא בזו המשודרת הרי שהיא בוודאי מתאימה לעיתונות המקוונת ולא לזו המודפסת (למרות שאפשר למצוא התייחסות לשעות האחרונות גם בכותרות נדירות בדפוס כמו התייחסות ל"מאמצים ליליים למנוע את השביתה").
 
6. ההווה: השכבה הבולטת ביותר בעיתונות היא שכבת ההווה. התייחסות ל"מה שקורה עכשיו" כמו שמבטיחים לנו בגלי-צה"ל. לעיסוק בשכבת ההווה בעיתונות דרוש מאמר נפרד מכיוון שאפשר לדבר על סוגי הווה שונים (ההווה של התרחשות האירוע, ההווה של הכתב בזמן הכנת הידיעה, הווה של העריכה והכנתה לפרסום או ההווה של הקורא שמקבל את הידיעה). אחת ההבחנות המעניינות היא בין הווה שעוסק באירועים המתקיימים במקביל לפרסום הידיעה ("חיפושים אחר מטייל ישראלי שאבדו עקבותיו") לבין הווה העוסק בתהליכים ארוכי טווח ("מתרחבים הפערים בין עשירים לעניים בישראל") כשהסוג האחרון אופייני יותר לעיתונות המודפסת.
 

7. העתיד המיידי (השעות הקרובות): העיתונות מרבה לעסוק באירועים שיקרו בעתיד, ובין היתר, בניסיונות לדון במה שעומד להתרחש בשעות הקרובות: איך ייראה העימות או מה יגידו בפגישה המתקרבת? (דבר שלעיתים מייתר את הפגישות עצמן, שתוכנן נסגר מראש). ברור שסוג כזה של דיון מתאים יותר לעיתונות המשודרת והמקוונת ורק לעיתים נדירות יתאים ל"מחזור החדשות" של העיתונות המודפסת.

 

8-9. העתיד הקרוב (48 השעות הקרובות) והעתיד בטווח הבינוני (עד 6 חודשים מהיום): בעוד שהעיתונות ממעטת לעסוק בטווח של 48 שעות, אפשר למצוא עיסוק רב בעתיד בטווח הבינוני עד שרבע מהאייטמים נוגעים בשכבת הזמן הזו. כלומר, ברבים מן הסיפורים החדשותיים אפשר למצוא עיסוק לא רק במה שהתרחש או במה שקורה כרגע אלא עיסוק בשאלת ההשלכות של האירועים והמשמעות שלהם לגבי העתיד. אם אירע פיגוע מיד שואלים כיצד יגיבו המערכות הביטחונית והפוליטית ומה האפשרויות העומדות בפניהן או בעקבות הצהרה על תוכניות הממשלה עולות לדיון הספקולציות לגבי העתיד (ראו לדוגמה הדיון על מיסוי דירה שלישית).
 
10. העתיד הנראה לעין (עד שנים אחדות קדימה): בשונה משכבת העתיד הקודמת וזו שתבוא אחריה, העיתונות ממעטת לעסוק בשכבת זמן זו. יחד עם זאת, אפשר למצוא בשכבה זו דיון בתהליכים כמו ההשלכות של צעדים כלכליים משמעותיים (למשל, העלאת גיל הפרישה לפנסיה).
 

11. העתיד הרחוק והעתיד שאינו ידוע: למרות שהיא מאוד ספקולטיבית, אפשר למצוא התייחסות לעתיד רחוק שכזה בכמעט 20 אחוז מהאייטמים בדפוס, כפול מנוכחותם בעיתונות המקוונת. אפשר להיזכר בעיסוק הרב של התקשורת באיום הגרעין מאיראן ובהקשר האקטואלי כל-כך לעיתונאי ישראל: הדיון בעתידו של השידור הציבורי.
 
 

מקובל לחשוב על נרטיב כסיפור המחבר בין מספר שכבות זמן. אכן, כפי שעלה בבדיקה שלנו בסיפורים חדשותיים, אפשר היה לראות שאם מבודדים את הכותרת, כותרת המשנה ופסקת הפתיחה של אייטמים בעיתונות המודפסת והמקוונת, הרי ב-70 אחוז מהם יש בין 2 ל-3 שכבות זמן. אולי לא מפתיע לגלות כי העיתונות המודפסת מוותרת במידה רבה על תפקידה לספר לקוראים על מה שקרה ולעדכן במתרחש, כשהיא נוטה להפקיד תפקיד עיתונאי זה בידי העיתונות המקוונת, בעוד שהיא מתרכזת בהענקת הקשר ובניתוח המשמעויות וההשלכות העתידיות של אירועים.

 

באופן משעשע אפשר היה לנסח את הכותרת של מאמר זה גם כ"העיתונות המודפסת פונה אל העתיד, המקוונת פונה לעבר (הקרוב)". על אף מגמת ההתלכדות הטכנולוגית (Technological Convergence), בה לעיתונים מודפסים יש אתרים ועדכוני פוש והעיתונות האלקטרונית "משדרת" דרך הרשת, אפשר לשאול בעקבות החלוקה הזו לשכבות איזה כלי תקשורת מתאים לאיזו מטרה. כך, לדוגמה, עדיין אפשר לראות שהרדיו והטלוויזיה מתאימים יותר לשידור החי (למרות אופציות ה"live blogging" וה-"live tweeting"). ניתן לראות כי שהעיתונות המקוונת מוצלחת יותר בעידכונים מיידיים (ועל האופציה "לדחוף חדשות" כתבתי בחוברת הכנס הקודמת) אך גם ביכולות הארכיון מבוסס הרשת, המאפשרת הן לעיתונאי והן לקורא לשוב ולאחזר מידע מן העבר כדי להבין ולקשר מידע חדש. כפי שהוזכר, העיתונות המודפסת בולטת באפשרויות הניתוח שהיא מציעה לקוראים לגבי המשמעויות העתידיות של אירועים. עניין זה אמנם נגזר מחולשתה היחסית לספק עידכונים מלבד סקופים שהיא מייצרת, אך גם בשל העובדה שמחזור החדשות שלה הוא המרווח ביותר (24 שעות בין גיליון לגיליון).

 

עניין נוסף שאפשר לראות כנקודת חוזק של העיתונות המודפסת הוא מה שנכנה "הקיבוע בזמן" מול הארעיות של עמודי הרשת המתחלפים תדיר. הקסם של עמוד השער עדיין עובד ועורכים ועיתונאים רואים בו יצירה שיש להקפיד על עשייתה בעוד שאת עמודי האתר אפשר לעדכן ולתקן במהירות.
 
בהמשך לכל הנאמר לעיל, אפשר לומר לסיכום כי אם נקבץ מספר שכבות זמן ביחד (ואחסוך כאן את הפרוצדורה הסטטיסטית שנעשתה לצורך כך) אפשר להציע הגדרה מבוססת למושג חדשות ולקבוע כי חדשות מספקות (א) עידכון על אירועים ותהליכים המתרחשים כעת; (ב) דיווח על התרחשויות מן הזמן האחרון (ג) הענקת הקשר לדברים מתוך העבר הרחוק יותר או/ו הכנסתם להקשר הנצחתי (ד) ניתוח ההשלכות וציפיות לקראת העתיד (ה) והעלאת השערות לגבי אפשרויות של מציאות בעתיד הרחוק והלא-נודע. התבוננות בגווני הזמן שבסיפורים העיתונאיים מאפשרת לראות מורכבויות בטקסט החדשותי. ניתוח טמפורלי שכזה מציע כי למושג החמקמק הזה, חדשות, שמרבים לזהותו בטעות עם העת האחרונה, יש תפקידים מגוונים, וכי בעידן הנוכחי, עידן של האצה, כלי תקשורת שונים מתפקדים כל אחד על-פי דרכו וייחודו למול אתגרי הזמן.


פרופ' מוטי נייגר הוא דיקאן בית הספר לתקשורת, המכללה האקדמית נתניה

אולי יעניין אותך לקרוא גם:

תגובות פייסבוק

השאר תגובה

כתובת הדוא"ל שלך לא תפורסם. שדות חובה מסומנים ב- *

בטל תגובה

הרשמו לניוזלטר

קבלו מדי שבוע אל תיבת הדואר האלקטרוני שלכם מבחר כותרות, ידיעות, כתבות ומאמרים בנושאי תקשורת ועיתונות מהארץ ומהעולם.

aguda ad haaretz