728 x 90
728 x 90
728 x 90
728 x 90

מדוע הכל יקר כל כך?

מדוע הכל יקר כל כך?

המשק הישראלי כיום גדול וחזק, ולכן צריך לפתוח אותו באופן מלא לתחרות מהעולם, וכך להביא להורדת רמת המחירים. לתקשורת הכלכלית יש חלק חשוב בתהליך

התקשורת אוהבת דרמות. אוהבת טרגדיות. אוהבת אסונות. זה טוב לכותרת אדומה בולטת, זה מעניין, זה מוכר, זה מצוין לרייטינג. לכן כלל ידוע בתקשורת הוא להדגיש את המשבר, את המפולת, את הנסיגה ואת האסון, בעוד שאת הדברים הטובים והאופטימיים יש לפרסם בעמוד 9 למטה – ובקטן.

לכן, כאשר מחירי העגבניות עלו אצלנו עקב סיבה זמנית, זו או אחרת, הדבר הפך למשבר בקנה מידה אזורי, והנושא עלה לראש החדשות. במקרים הללו אני נקרא לדגל ומתייצב בעיתון, ברדיו או בטלוויזיה כדי לפרשן איך נפל עלינו האסון הנורא הזה ואז המראיין שואל אותי בפנים מאשימות: תראה איך הציבור נפגע קשות, איך הוא יוכל עכשיו להכין סלט. וואוו.
אבל אם חס וחלילה מחירי העגבניות יורדים, דממה משתררת בתקשורת. מאף תחנת רדיו או טלויזיה לא מתקשרים בבקשת פרשנות, אף אחד גם לא עושה מזה אייטם. בעיתונים כותבים על כך חצי מילה, כי את מי זה מעניין, ירדו אז מה. והעגבניות הן כמובן דוגמא בלבד.

לכן, לא פלא שכאשר פונים אלי ברחוב או בקניון, בשאלה על ענייני דיומא, הטקסט הולך כך: איך אתה מסביר שהכל מתייקר בסופר?
אני מבין אותם. הרי הם רואים בתקשורת רק את העליות, ואף פעם לא את הירידות, וכך נוצר הרושם המוטעה שיש התייקרות אינסופית כל הזמן.

בנוסף, יש גם את הזווית הפסיכולוגית. האדם מטבעו מעצים תמיד אסונות ומקטין שמחות. אם קורה לו משהו רע, הוא מבכה ארוכות על מר גורלו, ומסרב להתנחם. לעומת זאת, אם הוא מקבל פתאום עלייה במשכורת או ציון טוב בבחינה, השמחה היא רגעית בלבד, לא יותר. לכן כולם זוכרים את עליות המחירים, אבל שוכחים במהירות את הירידות.

לשם כך יש לנו את הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה שמפרסת מדי חודש את השינוי במדד המחירים לצרכן, וראה זה פלא, הנתונים מלמדים שהאינפלציה בישראל נמוכה מאוד, כלומר המחירים כמעט ולא עולים – למרות הבכיות.

ראו לדוגמא את הטבלאות המתפרסות כאן. הן מלמדות שהחל מהמחאה החברתית של 2011 ועד אוגוסט האחרון, עליות המחירים היו נמוכות ביותר, ובחלק מהשנים היו אפילו ירידות! המדד ירד בשלוש השנים האחרונות. המזון, ללא ירקות ופירות, ירד גם הוא באותן שלוש שנים. שאר המוצרים עלו במתינות – חוץ ממחירי הדירות שזו בעיה אמיתית וקשה.

 

madad

הקליקו להגדלה. מקור: הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה

אם כך אין לנו בעיה של יוקר מחייה?
לא. את זה לא אמרתי. יש לנו בעיה, אך צריך להגדיר אותה נכון. הבעיה היא רמת המחירים הבסיסית הגבוהה ביחס לאירופה וארצות הברית, אבל לא התייקרויות שוטפות, ובה צריך לטפל.

 

הכל ידי הממשלה

רמת המחירים הגבוהה בישראל, שגוררת אחריה רמת חיים נמוכה, איננה חוק טבע, היא מעשה ידי אדם, וביתר דיוק מעשה ידי הממשלה להתפאר – לדורותיה.
ניקח לדוגמא את שוק מוצרי החלב. מדובר בשוק שמנוהל בשיטה בולשוויקית של פעם. השוק מנוהל בשיטת התכנון המרכזי, נוסח צפון קוריאה. כאשר תנובה, שטראוס וטרה רוכשות חלב מרפתן זה או אחר, הן משלמות לו "מחיר מטרה" שנקבע על ידי "ועדת מחירים" שיושבת במשרד החקלאות. האינטרס של אותה ועדה הוא לתמוך ברפתנים, ולכן מחיר החלב הגולמי בישראל גבוה בכ-20% ממחירו באירופה. זו הבעיה הראשונה.

החוליה השנייה בשרשרת הם היצרנים, כלומר תנובה, שטראוס וטרה, שמקיימים ביניהם תחרות מוגבלת בלבד. שטראוס וטרה נמצאים בצל של תנובה, שהיא בעלת כוח מונופוליסטי בשוק החלב ובמוצריו העממיים. לכן התחרות בשוק איננה מלאה, מה שמעלה מחירים.

החוליה השלישית בסאגה היא מדיניות הממשלה שמטילה מכסים כבדים על יבוא מוצרי חלב ארצה, כל כך גבוהים עד שאין כדאיות כלכלית לייבא. וזה כמובן מאפשר ליצרנים המקומיים לשמור על רמת המחירים המופרזת.

מתי יש יבוא? רק מתי ששר האוצר מחליט לשחרר מכסות פטורות ממכס, מדי ערב חג, ואז רואים לפתע ירידת מחירים, כמו למשל בגבינות הקשות, הצהובות. אבל מדוע משה כחלון לא עושה זאת לכל אורך השנה?

שוק החלב הוא רק דוגמא. המכסים הגבוהים מוטלים בישראל על רוב מוצרי המזון. הם נעים בין 55% ועד 212%! והם מוטלים על יבוא בשר, עוף, דגים, מוצרי חלב, ירקות ופירות, שימורים, שמן זית, רסק עגבניות, שקדים, תמרים, זיתים, בוטנים ודבש, ועוד ועוד ועוד.

אז מה הפלא שמחירי המזון אצלינו גבוהים בכ-25% מאשר באירופה?

 

אולי פיקוח מחירים?

אזרחים רבים מאמינים שהפתרון נעוץ בפיקוח מחירים מסיבי על כל מוצרי המזון. לדעתם הממשלה יודעת מה המחיר הנכון, והיא תדאג להם. אין טעות גדולה מזו. פיקוח מחירים הוא החלום של כל יצרן וסוחר. הוא טוב להם אך רע לאזרח.

לפני שנים רבות, פגשתי במרק מושביץ, מייסד "עלית". שאלתי אותו: מתי היתה התקופה הטובה ביותר של "עלית"? והוא ענה בלי היסוס: "כאשר היינו תחת פיקוח מחירים. בסך הכל הייתי צריך לשכנע פקיד אחד במשרד התעשייה, ואתה יודע איך עושים זאת. הרבה יותר קשה זה לשכנע את הצרכנים בשוק תחרותי".

 


"פיקוח מחירים הוא הדבר הכי טוב ליצרן והכי רע לצרכן. הפיקוח יוצר מצג שווא של 'מחיר הוגן' כאשר אין פקיד בעולם שמסוגל לקבוע 'מחיר הוגן'. רק התחרות וכוחות השוק מסוגלים לכך"


 

וזו האמת כולה. פיקוח מחירים הוא הדבר הכי טוב ליצרן והכי רע לצרכן. הפיקוח יוצר מצג שווא של "מחיר הוגן" כאשר אין פקיד בעולם שמסוגל לקבוע "מחיר הוגן". רק התחרות וכוחות השוק מסוגלים לכך.

מבקר המדינה הוכיח בדו"ח מ-2012, שכל הנוסחאות לעדכון מחירי המוצרים המפוקחים, גרמו דווקא לעליות מחירים לא מוצדקות, מה שהביא לרווחים אדירים ליצרנים, ולסבל עמוק לצרכנים.

במחאת הקוטג', ביוני 2011, כאשר תנובה נאלצה להוריד את מחירו מ-7.1 שקלים ל-5.9 שקלים, עקב לחץ דעת הקהל, משרד הכלכלה חישב ומצא שאם המוצר היה בפיקוח, "מחירו ההוגן" היה 6.3 שקלים, כלומר, גבוה יותר! מהמחיר שקבעה תנובה בעצמה, ששומרת עליו מאז ועד היום, 5 שנים וחצי! צריך הוכחה טובה מזו?

 

מה כן צריך לעשות?

הממשלה צריכה בראש ובראשונה להוריד את המכסים הגבוהים (55% עד 212%) המוטלים על יבוא מוצרי מזון בסיסיים ארצה. אחר כך היא צריכה לטפל במונופולים ובקרטלים הרבים שחולשים על כל שטחי חיינו ולהכניס מולם תחרות. זה מתחיל במגזר הציבורי, עם חברת החשמל, נמלי הים, רשות שדות התעופה, רכבת ישראל, אגד, דן, ודואר ישראל, וממשיך במגזר הפרטי עם חברות בעלות כוח מונופוליסטי בענף המזון, הבנקאות, הביטוח, הגז, המלט, ובעוד ענפים רבים.

 


" יש לנו בעיה של יוקר מחייה, אך צריך להגדיר אותה נכון. הבעיה היא רמת המחירים הבסיסית הגבוהה ביחס לאירופה וארצות הברית, אבל לא התייקרויות שוטפות – ובה צריך לטפל"


 

כמו כן צריכה הממשלה לטפל ביבואנים הבלעדיים שמעלים מחירים, במכון התקנים שחוסם יבוא, במועצות היצור החקלאיות, ובעלות הגבוהה של תעודת הכשרות. ולקינוח יש גם להרוג את הבירוקרטיה הישראלית המפותלת ולמתן את הרגולציה.
פעם, לפני שנים רבות, היינו משק קטן וחלש, שהיה זקוק להגנה. לא עוד. היום המשק גדול וחזק, ולכן צריך לפתוח אותו באופן מלא לתחרות מהעולם, וכך להביא להורדת רמת המחירים לזו המקובלת באירופה. זה לא רק שלא יפגע בחקלאים, אלא בדיוק להיפך: זה יקדם ויפתח את החקלאות בדיוק כמו שפתיחת השוק לייבוא מוצרי תעשייה מדרום מזרח אסיה, בשנות התשעים, קידם ופיתח את התעשייה.

 

לתקשורת הכלכלית יש חלק חשוב בתהליך. היא צריכה לכתוב יותר בנושא, ולהוכיח לציבור שפתיחת השוק לתחרות היא טובה יותר לכולם. כמו כן היא צריכה ללחוץ על שר האוצר שיעשה את המעשים הנכונים ויפתח את המשק לתחרות, לטובת האזרחים, החברות והחקלאים.
לשם כך הוא צריך רק אומץ. הוא הרי יצטרך לעמוד מול קבוצות לחץ חזקות, ולהפגין נחישות ואומץ. אבל אומץ הוא מוצר יקר. הוא נמצא במחסור גדול – בעיקר בממשלה.

 

 

 

 

אולי יעניין אותך לקרוא גם:

תגובות פייסבוק

השאר תגובה

כתובת הדוא"ל שלך לא תפורסם. שדות חובה מסומנים ב- *

בטל תגובה

הרשמו לניוזלטר

קבלו מדי שבוע אל תיבת הדואר האלקטרוני שלכם מבחר כותרות, ידיעות, כתבות ומאמרים בנושאי תקשורת ועיתונות מהארץ ומהעולם.

aguda ad haaretz