728 x 90
728 x 90
728 x 90
728 x 90

דעת קהל בעיצוב איטלקי

דעת קהל בעיצוב איטלקי
ראש ממשלת איטליה סילביו ברלוסקוני בביקורו בישראל, עם ראש הממשלה בנימין נתניהו, פברואר 2010צילום: עמוס בן גרשום, לע"מ - מתוך אוסף התצלומים הלאומי.

שלטונו ארוך השנים של סילביו ברלוסקוני באיטליה התבסס, בין השאר, על שליטתו המוחלטת בתקשורת. וזו לא נקודת הדמיון היחידה לכיוון אליו חותר בנימין נתניהו

בכירי העיתונאים השתמשו בימים האחרונים במונחים מעולם הנפש כדי לתאר את המשבר היזום של ראש הממשלה בנימין נתניהו בנושא תאגיד השידור הציבורי. סימה קדמון דיברה על "אמוציונליות וחוסר רציונליות", ירון לונדון תיאר את נתניהו כ"מי שיצא מדעתו" ואת ההסבר למשבר התאגיד כ"שייך לתחום רפואת הנפש". אמנון אברמוביץ' הוסיף עוד אבחנות של עמיתים כמו "בעל הבית השתגע" ו"ירד מהפסים" ומבין הפוליטיקאים בולט אהוד ברק שמרבה להציג בציוציו בטוויטר את ראש ממשלת ישראל כמטורלל. "טרלול" הוא שם פועל שהוא מצמיד חדשות לבקרים לביבי, שרק לפני מעט שנים שיתף אתו פעולה כשר ביטחון בממשלתו וביחד גלגלו רעיונות, יש יאמרו מטורללים, לתקיפה באיראן.

 

האמנם הסברים אלה תקפים? מאז נבחר דונלד טראמפ לנשיא ארה"ב לפני ארבעה חודשים מלאה העיתונות הבין לאומית בהשוואות בין טראמפ לראש ממשלת איטליה לשעבר סילביו ברלוסקוני. גם ברלוסקוני עצמו הצהיר בברכתו לטראמפ שההשוואה ביניהם ברורה ומתחייבת והבטיח מתוך אחוות הדמיון שטראמפ יפעל "בסמכותיות ובאיזון". המשותף לצבירת הכוח הפוליטי של טראמפ וברלוסקוני הוא המתקפה על מהגרים, לעג לנשים וכמובן הבוז וניסיונות הדריסה של התקשורת החופשית. בהקשר הזה נוסיף להשוואה גם את נתניהו שהדמיון שלו לברלוסקוני – שעלה מחדש לכותרות בעקבות בחירתו של טראמפ – מפתיע בעוצמתו בכל הנוגע לפוליטיקאי שפועל לבסס את כוחו הפוליטי באמצעות שליטה בתקשורת.

 

ברלוסקוני שלט באיטליה בהפסקות במשך שני עשורים מ-1994 ועד 2011 וגם נתניהו שולט בישראל בהפסקות כבר שני עשורים: מ-1996 עד עתה ואולי עד בכלל, כפי שהכריז. הם כמעט תאומים זהים. אם לברלוסקוני היו תשע שנים של כהונה בתפקיד – הארוכה ביותר בתולדות איטליה המודרנית – הרי שנתניהו כבר עובר אותו והוא בשנתו העשירית. על גב ספר שיצא ב-2014 שכותרתו איטליה: עיתונות, השפעה ודמוקרטיה, מאת ג'ון לויד ופרננדו ג'וליאנו, מופיעה מאת המחברים התמצית הבאה, שאם היינו מחליפים אותה לעברית הייתה מתארת במדויק מציאות ישראלית אפשרית:
"השליטה העצומה של ברלוסקוני על התקשורת כשהיה ראש הממשלה – 6 מתוך 7 ערוצי שידור טלוויזיוניים במדינה היו בשליטתו – והמשך ההשפעה שלו גם בהיותו באופוזיציה היא חסרת תקדים במדינה דמוקרטית. השליטה בתקשורת היא שאיפשרה לו לזכות ולהחזיק בכוח פוליטי. באיטליה יש אמנם תרבות של עיתונות חיונית (נהוג לומר זאת גם על ישראל, א.ג.צ) אבל בשל היותה חצויה, מפולגת ובשל היעדר עיתונות חוקרת המחלוקות על ברלוסקוני לא תמיד באו לידי ביטוי בדיווחים, ואם כבר דווחו הן קיבלו ייצוג של מחלוקת פוליטית. זוהי תרבות עיתונאית חדשה שצמחה באינטרנט במשך שני עשורים. התרבות הזאת החלישה את RAI רשות השידור הציבורית האיטלקית".

 
בדומה לנתניהו, ברלוסקוני הצליח לשלוט באיטליה כל כך הרבה זמן בעיקר בגלל חוסר היכולת של האופוזיציה. הדיון באישיותו של ראש ממשלת איטליה לשעבר היה כל כך אובססיבי בסדר יומה של איטליה (מזכיר לכם משהו?) שכל דיון פוליטי בעל ערך נעלם. כל ההוויה הפוליטית של איטליה בעידן ברלוסקוני התמקדה רק בהתקפות אישיות וזה מה שהעלה את הפופולריות שלו. הסוד שלו לפי פרשנים פוליטיים היתה היכולת לגרום לתגובה פבלובית אצל יריביו משמאל אשר יצרה סימפטיה אינסטנקטיבית בקרב הבוחר הממוצע.

 

TRUMP3

נשיא ארה"ב, דונלד טראמפ.צילום: (Gage Skidmore, (CC BY-SA 2.0

 
טראמפ, שכמו ברלוסקוני הוא מיליארדר שעשה את הונו מנדל"ן וכוכב מדיה ענק, נחשב לגלגולו האמריקאי של בן דמותו האירופי, שבהיותו צעיר מטראמפ ב-13 שנה נבחר בראשונה לראשות ממשלת איטליה. ובדיוק כפי שאירע באיטליה, כך בארה"ב: כשהאופוזיציה התמקדה באישיותו של טראמפ היא הפכה אותו ל"מנהיג העם" הנלחם נגד הקסטה הסגורה של האליטה הוואשינגטונית. הדינמיקה הזאת נחשפה במהלך הקמפיין. הילרי קלינטון היתה כל כך ממוקדת בלהסביר עד כמה טראמפ רע עד שלעיתים היא לא העלתה את הרעיונות שלה על מנת לייצר את הסיבה החיובית שבגינה יצביעו בשבילה. כל זה העצים את הדימוי של טראמפ כגיבור בקרב האנשים החשים כבולים בידי האליטות.

 


הדיון באישיותו של ראש ממשלת איטליה לשעבר היה כל כך אובססיבי בסדר יומה של איטליה (מזכיר לכם משהו?) שכל דיון פוליטי בעל ערך נעלם. כל ההוויה הפוליטית של איטליה בעידן ברלוסקוני התמקדה רק בהתקפות אישיות וזה מה שהעלה את הפופולריות שלו


 

העלייה של ברלוסקוני באיטליה היתה קשורה לשליטה המוחלטת שלו במדיה. הוא לא רק הפעיל השפעה על גופי השידור הציבוריים כראש ממשלה, אלא גם דרך האימפריה התקשורתית שלו שכללה מוציאים לאור של עיתונים וערוצי שידור. הרבה עיתונאים שיתפו פעולה אפילו מבלי שנשלטו באופן ישיר, הן על ידי קבלת התנאים שלו, או כאשר הוא בחר עיתונאים מועדפים עליו לראיונות. ב-2002 ברלוסקוני האשים עיתונאים בערוץ השידור הציבורי שהם משתמשים בטלוויזיה בצורה עבריינית והכל בגלל דיווחים שקשרו אותו אל הפשע המאורגן. בסופו של דבר העיתונאים האלה פוטרו ונאסר עליהם לעבוד עבור רשות השידור האיטלקית.

 
ברלוסקוני השתמש בכוח הפוליטי שלו כדי להגן על עצמו, כדי להעביר חוקים ולהשתמש במעמדו כראש ממשלה כדי לעכב משפטים. היו גם ניסיונות לחוקק חוק שראש הממשלה אינו יכול להישפט כל עוד הוא מכהן בתפקיד אבל זה לא צלח. המציאות הברלוסקונית הזאת מתקיימת גם בבית הנבחרים הישראלי. כמו טראמפ, העלייה של ברלוסקוני הונעה באמצעות הדלק של ההשקפות נגד המהגרים. אצלנו נתניהו שם במוקד את הערבים והפלשתינאים וכמובן מקומם של מהגרי העבודה לא נפקד. שינאת המיעוט היא בבסיס ההצלחה האלקטורלית של שלושתם. בשנותיו האחרונות בתפקיד ראש הממשלה העריקות ממפלגתו של ברלוסקוני "קדימה איטליה" הכריחו אותו להקצין ימינה אפילו יותר ממה שהיה בעבר כדי לשמור על הקואליציה שלו וכך שילב ידיים עם הליגה הצפונית הקסנופובית אשר קראה לגרש מהגרים. אצלנו מתרחש אותו התהליך בדיוק.

 
גם נתניהו, מאז הקדנציה הראשונה שבה החזיר את חברון וחתם על הסכמי וואי ובקדנציה השנייה נשא את נאום בר אילן ואפילו בשלישית נכנס באופן חלקי למתווה קרי, הולך ומקצין בהשפעת שותפתו לקואליציה, מפלגת הימין הקיצונית הבית היהודי. הליכוד של היום אינו הליכוד שאליו נבחר כמנהיג לפני 24 שנים. אז כיכבו בו דמויות מתונות כמו רוני מילוא, דן מרידור, מיכאל איתן, מאיר שטרית ואחרים. עיצוב אקלים חברתי חדש של שנאת מיעוטים ושימוש ציני בהם כדי להיבחר תוך כדי הסתה נגד השמאל והתקשורת הוא המשותף לטראמפ, ברלוסקוני ונתניהו. אמנם ברלוסקוני לא ניצח את המוסדות הדמוקרטיים של איטליה, אבל הוא גרם נזק מתמשך בשלוש הכהונות שלו שבהן הוא נרמל חוקים בעייתיים.

 


ברלוסקוני השתמש בכוח הפוליטי שלו כדי להגן על עצמו, כדי להעביר חוקים ולהשתמש במעמדו כראש ממשלה כדי לעכב משפטים. היו גם ניסיונות לחוקק חוק שראש הממשלה אינו יכול להישפט כל עוד הוא מכהן בתפקיד אבל זה לא צלח. המציאות הברלוסקונית הזאת מתקיימת גם בבית הנבחרים הישראלי


 

דונלד טראמפ סיים את נאום הניצחון שלו במלים: "ואני אוהב את המדינה הזאת. תודה לכם". חיבה להצהרות עם להט פטריוטי הוא רק אחד מהמאפיינים הדומים בין הנשיא האמריקאי הנבחר ולמיליארדר אשר עשה את הונו מנדל"ן לפני שפנה לפוליטיקה. ב-1994 ברלוסקוני היה החלוץ של השמרנות הפופוליסטית כאשר הכריז על כוונתו להתמודד על ראשות הממשלה בפנייה טלוויזיונית שהתחילה במלים: איטליה היא המדינה שאני אוהב. שניהם מציירים את עצמם כאלטרנטיבה לפוליטיקה המיינסטרימית. כך גם ביבי ניצח את מערכות הבחירות האחרונות.

 

ההצלחה של ברלוסקוני היתה בהעברת חקיקה שופעת שהיטיבה עם האינטרסים שלו. לפי ספירה אחת הממשלה שלו העבירה 30 חוקים אישיים אשר עזרו לעסקים שלו והגנו עליו מפני תביעות והרשעות. הוא טען שזה נובע מתובעים ושופטים שרודפים אותו. ועוד דבר משותף לו ולנתניהו: הפרסונליזציה של הדיפלומטיה. זו הפכה למומחיותו של ברלוסקוני אשר היה משוכנע שהוא יכול לטפח את האינטרסים של איטליה עם אותם הכישורים של עשיית עסקים שהפכו אותו לעשיר. אבל זה לא קרה עם בני הברית באיחוד האירופי אלא עם דיקטטורים כמו קדאפי ומנהיגים מדמוקרטיות לא ליברליות כמו ארדואן ופוטין. המורשת הזאת מטופחת כיום הן אצל נתניהו והן אצל דונלד טראמפ.

אולי יעניין אותך לקרוא גם:

תגובות פייסבוק

השאר תגובה

כתובת הדוא"ל שלך לא תפורסם. שדות חובה מסומנים ב- *

בטל תגובה
KE2017

הרשמו לניוזלטר

קבלו מדי שבוע אל תיבת הדואר האלקטרוני שלכם מבחר כותרות, ידיעות, כתבות ומאמרים בנושאי תקשורת ועיתונות מהארץ ומהעולם.

aguda ad haaretz