728 x 90
728 x 90
728 x 90
728 x 90

מי קובע את סדר היום

מי קובע את סדר היום
בנימין נתניהו.צילום: (CC BY-NC-SA 2.0). צילום:WORLD ECONOMIC FORUM/swiss-image.ch/Photo Jolanda Flubacher

בנימין נתניהו הצליח כבר מזמן לסרס את התקשורת בישראל, להפחיד אותה ובעיקר לרתום אותה לסייע לו בעקיפין במטרת העל שלו – הישרדותו השלטונית

לא היה קל להחליט בזמן הצפייה באולפן שישי, מה יותר מגוחך: הניסיונות של מ"מ שר התקשורת צחי הנגבי להגן על מהלכיו האחרונים והלא קוהרנטיים של נתניהו בתחום התקשורת' שכללו במשך השנתיים וחצי האחרונות כמה התהפכויות: סגירת רשות השידור, תמיכה בהקמת תאגיד שידור ציבורי, שיקום רשות השידור, סגירת התאגיד, מיזוג ושילוב התאגיד בתוך הרשות, פתיחת תאגיד ללא חדשות וההמשך עוד לא ידוע, או המנטרה שעליה חזרה רינה מצליח כמה פעמים, אולי בניסיון נואש לשכנע את עצמה, ולפיה ראש הממשלה לא יצליח בשום אופן לסכור את פיה של התקשורת.

 

הנגבי הפתיע פחות: בין אהדת הברנז'ה וכניעה לפאנל הפרשנים שהתנפלו על הטרף התורן ששוגר לאולפן על ידי ראש הממשלה, לבין ההבנה היכן מרוחה החמאה של העתיד הפוליטי שלו – עדיין זה בלפור 3 – בחר הנגבי באופן מחושב את מה שמתאים לו. אבל לרינה מצליח כדאי להתעדכן: ראש הממשלה הצליח כבר מזמן לסרס את התקשורת, להפחיד אותה, לאיים עליה, להפוך אותה למשת"פית שלו ובעיקר לסייע לו במטרת העל שלו – הישרדותו השלטונית.

 

בניגוד לעבר, נתניהו גם אינו טורח יותר להסתיר את מטרת העל הזאת. בשנה האחרונה הכריז בהתרסה כי הוא כאן לעוד שנים רבות. על מטרות בתחום התוויית מדיניות, דבר שבשגרה ביחסי תקשורת מנהיגים באמצעות תדרוכים שבועיים, כבר מזמן אינו מכריז, או כי אין לו כלום בארסנל, או כי אינו רואה בזה טעם מכיוון שהתקשורת מייצרת בעיניו "תעשייה של דכדוך". ההסבר הראשון הוא כנראה הנכון והוא משיג עבור ראש הממשלה שתי מטרות: גם מכסה על הריק בהובלה המנהיגותית – משה כחלון תיאר זאת רק אתמול – וגם מאפשר לנתניהו להפוך את דמון התקשורת לנכס אלקטורלי בקרב ציבורים שקל להסית.

 

בין הנגבי לבין פאנל הפרשנים של אולפן שישי נראה שבמבחן התוצאה נתניהו צודק. הוא כאן, למרות התקשורת. הוא גם אינו ראש ממשלה חלש, רדוף, אחוז פאניקה ומבוהל, כפי שהוא מתואר לא פעם באמצעי התקשורת, אלא נתפש כראש ממשלה חזק. עובדה היא שבתוך מפלגתו אין שום מועמד שיאתגר אותו כולל השחקן החדש ישן גדעון סער שהודיע על שובו אך לא העיז להצהיר כי יתמודד על ראשות המפלגה. האולפנים אינם מיותמים מקולו של רה"מ והוא מצליח עדיין לשגר נציגים שידבררו אותו וייצמדו לדף המסרים שלו, גם אם אלה מביכים ומבזים את מי שנשלחים לאולפן מטעמו.

 


אין שום סיכוי שראש הממשלה הכה שנוי במחלוקת – שמאז 1996 תמיד ניצח מערכות בחירות על הקשקש ולא ברוב גדול, מי שזוכה לאמונו של כרבע עד שליש מהציבור הישראלי ואינו סוחף לתמיכה בו את מחצית הציבור ויותר ממנו – היה משלים כהונה כל כך ארוכה ללא הסיוע של התקשורת הישראלית


 

על פי הבנתי המקצועית שנפרשת על פני שנים רבות, אין שום סיכוי שראש הממשלה הכה שנוי במחלוקת – שמאז 1996 תמיד ניצח מערכות בחירות על הקשקש ולא ברוב גדול, מי שזוכה לאמונו של כרבע עד שליש מהציבור הישראלי ואינו סוחף לתמיכה בו את מחצית הציבור ויותר ממנו – היה משלים כהונה כל כך ארוכה ללא הסיוע של התקשורת הישראלית. לו התקשורת הישראלית הייתה ממלאת את תפקידה ובאמת מנהלת "יחסים לעומתיים" מול ראש הממשלה לפי הדגם המוכר מדמוקרטיות מתפקדות היטב – לא על אישיותו כפי שהיא מרבה לעשות ובכך מחזקת אותו, אלא על האג'נדות שלו בתחומי המדיניות השונים ומשמשת כלב שמירה תקיף של הדמוקרטיה עם שיניים ולא פודל שעשועים – לא היינו מגיעים למצב שבו נתניהו עושה בתקשורת ככל העולה על רוחו.
 

כיוון שהתהליך הזה, של כיבוש התקשורת על ידי ראש הממשלה, נמשך כבר זמן ארוך כל כך והתקשורת עוברת עליו בהכנעה ובנרפות, בשקט ובקבלת הדין, למעט יוצאי דופן בודדים, כמו עיתון הארץ ועיתונאים ספורים בארגוני תקשורת אחרים, נראה שהמאבק הזה הוכרע כבר מזמן לטובתו של ראש הממשלה.
 

תהליכי ההשתלטות של נתניהו על התקשורת בעשור האחרון נרחבים ונמרצים, וחלקם כבר השיגו את מטרתם מבחינתו – מהקמת ישראל היום והליכה לבחירות בגלל החוק שנועד למנוע את הפצתו בחינם של העיתון המשרת אותו, דרך הניסיון לרקום עסקה עם מו"ל ידיעות אחרונות נוני מוזס לסיקור אוהד תמורת ריסון התחרות מול ישראל היום; הניסיון לסגור את ערוץ 10  ולהעמיד בראש חברת החדשות שלו את מקורבו רמי סדן; תביעות נגד עיתונאים (רביב דרוקר, בן כספית ויגאל סרנה) ומסעות הסתה כנגדם, תוך תיוגם כ"שמאל קיצוני" ו"עוכרי ישראל"; זימונם של ראשי מערכות התקשורת, שהתייצבו בצייתנות, לתדרוכים שהתבררו כשיחות נזיפה; לחץ על גלי צה"ל שהוביל עסקנים ופעילים פוליטיים מימין, ללא ניסיון עיתונאי, לעמדות שידור; פירוקה של רשות השידור ופירוקה של חטיבת החדשות של תאגיד השידור הציבורי.

 

ב-1972 פרסמו בכתב העת Public Opinion Quarterly  שני חוקרים, מקס מקומבס ודונלד שו, מחקר פורץ דרך בנושא דעת קהל. המחקר הסתמך על בחירות 1968 בארה"ב (בעוד שנה ימלאו 50 שנה לבחירות האלה) ומהמחקר עלה שתושבי צ'אפל היל בצפון קרוליינה התייחסו אל הנושא החשוב ביותר בבחירות  לפי מה שהמדיה המקומית והארצית דיווחה עליו כנושא החשוב ביותר. על אף התעצמות המדיה הדיגיטלית והרשתות החברתיות, שמאפשרות לפוליטיקאים לעקוף את המדיה המסורתית, התיאוריה רלוונטית עד ימינו.
 

ההדהוד של מסרי הרשת העוקפים את תקשורת הזרם המרכזי בתוך התקשורת המסורתית הוא השילוב של סדר היום הפוליטי-תקשורתי של העידן הנוכחי. אין רשת חברתית ללא מדיה מסורתית ואין מדיה מסורתית ללא רשת חברתית. פוליטיקאים ששולטים בשתי הזירות האלה באפקטיביות הם פוליטיקאים מצליחים ונתניהו מכל הפוליטיקאים בישראל הוא המוצלח ביותר בשילוב שתי הפלטפורמות, תוך הנעת ציבורים לתמיכה בו על אף מהלכים שנויים במחלוקת.
 

אך בניגוד לדמוקרטיות מערביות, תיאוריית סדר היום הזאת קיבלה בישראל טוויסט שונה. חל בה סוג של עיוות פורמטיבי. האזרחים מצביעים לפי מה שנתניהו אומר להם שהוא הנושא החשוב ביותר: איראן, ערבים, שמאל, תקשורת וכיו"ב והתקשורת עוזרת לו להדהד את הספינים שלו ואת מה שמשרת את סדר היום של האינטרסים השלטוניים שלו ואת תכניות ההישרדות האישית שלו ושל רעייתו. בז'אנר הזה נתניהו הוא תואם טראמפ ובהחלט מגיעות לראש הממשלה שלנו זכויות יוצרים. באמצעות ציוצים מכתיב טראמפ את המדיניות האמריקאית ואת סדר היום הציבורי, אבל בניגוד לאמריקה ששם יש איזונים ובלמים דרך תקשורת אופוזיציונית מבחינת המהות, חזקה ולא מתחנפת הכוללת את הניו יורק טיימס, וואשינגטון פוסט, סי אן אן וסי בי אס, הפגנות נגד הנשיא של מאות אלפי אמריקאים ואף מיליונים שיצאו לרחובות לאחר הכתרתו וחוקה שאינה מאפשרת סתימת פיות באמצעות התיקון הראשון, הרי שאצלנו כל המנגנונים האלה לא קיימים.

 


האזרחים מצביעים לפי מה שנתניהו אומר להם שהוא הנושא החשוב ביותר: איראן, ערבים, שמאל, תקשורת וכיו"ב והתקשורת עוזרת לו להדהד את הספינים שלו ואת מה שמשרת את סדר היום של האינטרסים השלטוניים שלו ואת תכניות ההישרדות האישית שלו ושל רעייתו


 

התקשורת הישראלית, מסיבות היסטוריות שלא ניכנס אליהן וביניהן דגם העיתונות המגויסת בעשורים הראשונים של כינון המדינה, ומסיבות כלכליות של מבנה השוק התקשורתי, אינה מעצבת סדר יום עצמאי משלה שמשרת את הציבור – ובכך מועלת בתפקידה. לו העיתונאים היו מפסיקים מזמן עם הפרקטיקה הזו שבה לנתניהו ניתנת ההובלה של סדר היום, לא היינו מגיעים למדרון החלקלק של היום וישראל אולי היתה הופכת למקום עם פחות שינאה, פילוג, הסתה, גזענות ושיסוע חברתי.
 

כוחו זה של נתניהו בקביעת סדר היום הוא מעגל קסמים שמחזק את השלטון ומחליש את העיתונות בהתאמה. חולשה זו היא שאחראית לאדישותו של הציבור שלא הגיע להפגנה במוצאי שבת ומגיב בשוויון נפש מוחלט נוכח תהליך ה"ארדואניזציה" במדיה שמוביל נתניהו, כך על פי השלטים שנשאו העיתונאים. נחום ברנע קרא לציבור בטורו ביום ראשון האחרון להתעורר כי רק בהתעוררות ציבורית, הוא קבע – ובצדק, לא מהפוליטיקאים ולא מהעיתונאים, יחול שינוי. אבל הציבור גם זוכר את מה שברנע השמיט מהטור שלו וזה את החשדות בתיק 2000, לגבי המו"מ שניהל מו"ל ידיעות אחרונות עם ראש הממשלה על מנת להתאים את הסיקור לצרכיו הפוליטיים של נתניהו ונימק זאת בכך שביבי ואיש מלבדו צריך להיות ראש הממשלה.

 

המשמעות היא ששינוי פוליטי יוכל להתרחש רק אם התקשורת תתנהל כיישות עצמאית. את זה נתניהו מנסה למנוע בקדחתנות. רק תקשורת יוזמת ואמיצה, שאינה נגררת ומרכינה ראש, לעתים בהתנדבות, בפני רה"מ ורעייתו, ושסדר היום אינו מוכתב לה, תוכל לשנות מציאות כפי שקורה עדיין בהרבה מאד דמוקרטיות מתפתחות ומפותחות. למרות המציאות הקודרת אולי גם כאן זה יכול להשתנות.

 

1 תגובה

אולי יעניין אותך לקרוא גם:

תגובות פייסבוק

השאר תגובה

כתובת הדוא"ל שלך לא תפורסם. שדות חובה מסומנים ב- *

בטל תגובה

1 תגובה

aguda ad haaretz

הרשמו לניוזלטר

קבלו מדי שבוע אל תיבת הדואר האלקטרוני שלכם מבחר כותרות, ידיעות, כתבות ומאמרים בנושאי תקשורת ועיתונות מהארץ ומהעולם.