728 x 90
728 x 90
728 x 90
728 x 90

חסינות ממחאת השכול

חסינות ממחאת השכול

בניגוד למלחמות לבנון הראשונה והשנייה, כשלי צוק איתן לא התפתחו למחאה - לאחר שדו"ח המבקר לא הותיר חותם והבניית השיח הציבורי שירתה את ראש הממשלה

לפני כשנה וחצי פרסם פרופ' יגיל לוי, חוקר יחסי צבא-חברה מהאוניברסיטה הפתוחה, מחקר שאין רלוונטי ממנו בימים אלה של שיח טעון עם ההורים השכולים. על פני ציר של זמן, ממלחמת לבנון הראשונה ועד היום, בחן פרופ' לוי את מדד הרגישות של החברה הישראלית כלפי חללי מלחמה וכלפי השכול הצבאי ומצא שבמבצע "צוק איתן" סימן השיח הציבורי רמה גבוהה של נכונות חברתית להשלים עם חללים צבאיים בהשוואה למלחמות או למבצעים קודמים (בעיקר מלחמות לבנון הראשונה והשנייה).

 

למציאות מפתיעה זו כמה סיבות: פעילות צבאית אינטנסיבית שננקטת בעזה מאז תחילת שנות האלפיים ובמסגרתה מועבר הסיכון מחיילים לאזרחי האויב דרך הפצצות מהאוויר וצמצום הפעילות הקרקעית, שינוי בהקרבתן של הקבוצות החברתיות המבוססות שאינה ניכרת יותר כבעבר כפי שהתאפיינה במלחמת לבנון הראשונה, האמון שהצליח נתניהו לטעת בקרב הציבור, אפילו לאחר דו"ח המבקר ולפיו הלחימה בצוק איתן הייתה הכרחית, תוך כדי הבניית שיח מוצלחת שהתנתקה מהמאמץ הכושל לשתק את הירי על העורף והתמקדה במאמץ להרוס את המנהרות.

פרופ'_יגיל_לוי

פרופ' יגיל לוי

מחקרים מראים שיש מתאם בין התנגדות פעילה למלחמה ולקורבנותיה ובין מוצא חברתי מבוסס של הנושאים בנטל ההקרבה ולכן דעת קהל ביקורתית לא תתורגם למחאה בעיקר בנסיבות שבהן קבוצות חברתיות ממדרג נמוך נושאות בנטל ההקרבה. עובדה היא שגם כיום, לאחר דו"ח המבקר על כשלי צוק איתן וסערת ההורים השכולים בוועדה לביקורת המדינה, מעמדו של נתניהו איתן בסקרים.
 

לוי סבור שמשפחות החללים בצוק איתן, ששיעור גבוה מביניהן לעומת העבר מגיע מהפריפריה, מהציבור הדתי ומבני קיבוצים שאינם מהמשפחות הוותיקות, קראו את המציאות בצורה שמרנית ולא ביקורתית. הנסיבות האלה הגבירו את סיכוייה של ההנהגה להצדיק את המוות הצבאי והחלישו את הפוטנציאל לרגישות בנוגע לנופלים במבצע, אשר ממנה עשויה לצמוח מחאה רחבה.

 

לאור המציאות המיוחדת הזאת והקצנת הקיטוב בשיח השכול, הצגתי לפרופ' לוי כמה שאלות סביב ייצוגי השכול בחברה הישראלית בימים אלה של זכרון ועצמאות.
 

-האם ניתן לזהות שהייצוגים התקשורתיים של השכול השתנו השנה או שאין שינוי ומדובר בטקסיות קבועה?
השינוי אינו דרמטי מבחינה זו שקולות ביקורתיים של הורים שכולים נשמעו החל מהמקרה המכונן של "משפחת הבופור", 1982, עת הורים שכולים מחו לראשונה על הולכת בניהם למוות בפעולה שלא היה לה צידוק. ניתן בכל זאת להבחין בהיסדקות מסוימת של המוסכמה שגם אם לשכול יכול להיות ביטוי פוליטי – הרי שההורים עצמם, מבטאי המחאה בשם השכול, חסינים מביקורת פוליטית. ההתנגשות בוועדה לביקורת המדינה הייתה ביטוי לכך. גם אם ההתנגשות ספגה גינוי, אין לי ספק שיש כאן סדק מנקודת המבט של התרבות הפוליטית שלנו. זה חלק מתהליך של דמוקרטיזציה "נורמלית" – החל מהפיכת השכול לנושא פוליטי ועד להתייחסות נורמלית כלפי מי שמבטא את הטיעון הפוליטי בשם השכול.

 


"גם אם ההתנגשות עם ההורים השכולים בוועדה לביקורת המדינה ספגה גינוי, אין לי ספק שיש כאן סדק מנקודת המבט של התרבות הפוליטית שלנו. זה חלק מתהליך של דמוקרטיזציה "נורמלית" – החל מהפיכת השכול לנושא פוליטי ועד להתייחסות נורמלית כלפי מי שמבטא את הטיעון הפוליטי בשם השכול"


 

-נוצר רושם מסוים ולפיו מחאות של בני משפחה שכולים מהימין זוכים לתקשורת יותר אמפתית (משפחות גולדין ושאול), לעומת אלה המדגישים שהמוות היה מיותר כמו מיכל קסטן קידר או אילן שגיא
קודם כול לקח שנים לפרוץ את הטאבו שלפיו מותר לטעון שמוות היה לשווא. אפילו במחאה שלאחר יום הכיפורים להורים השכולים היה קשה עם המחאה שהתפתחה אחרי המלחמה. הטאבו נפרץ אבל אין זה אומר שטענות מעין אלה הן דבר מובן מאליו. לא פחות חשוב, המדינה על כל כלי הסוציאליזציה שלה מגויסת כדי להצדיק את המוות הצבאי. זה האדן שעליו עומד הגיוס לצבא. טקסי הזיכרון וצורות אחרות שבהן השכול מקבל מעמד מיוחד בדיוק נועדו לכך. לכן, כל עמדה המייצרת התנייה בין הנכונות למות ובין אופי המשימה, ההיגיון שלה או אף מוכנות הצבא לביצועה – היא ניסיון לערער אבן יסוד של עוצמת המדינה. לבסוף ראוי להבחין בין רמות שונות של ביקורת: בין הימין שלכל היותר יטען שהצבא לא היה מוכן כהלכה (המחאה לאחר לבנון השנייה והמחאה לאחר צוק איתן), ובקטגוריה זה נכנס גם אילן שגיא, ובין מי שיטען שהמוות היה מיותר כי ניתן היה למנוע את המלחמה כפי שאנשים מהשמאל-מרכז אמרו לא אחת.

 


"לקח שנים לפרוץ את הטאבו שלפיו מותר לטעון שמוות היה לשווא. אפילו במחאה שלאחר יום הכיפורים להורים השכולים היה קשה עם המחאה שהתפתחה אחרי המלחמה. הטאבו נפרץ אבל אין זה אומר שטענות מעיןן אלה הן דבר מובן מאליו"


 

-מה הסיבה לדעתך שנתניהו זוכה לתמיכה פוליטית מהציבור על אף הכשלים של צוק איתן, אפילו כעת אחרי דו"ח המבקר?
אני כן מזהה כרסום מתמשך במעמדו, אך דו"ח צוק איתן לא הותיר חותם. אין מסה קריטית של מחאת שכול בגלל המספר הנמוך של החללים והייצוג הנמוך של המעמד הבינוני החילוני בין המשפחות. חוץ מזה, הרי בסוף, לכאורה נהרסו מנהרות וישראל גיבשה הרתעה מול החמאס ומאז יש שקט יחסי, כך שהמלחמה הצליחה. הטענה שהייתה חלופה אחרת נשמעת בשיח הציבורי כמאוד קלושה לאור הדמוניזציה של חמאס. אפילו עיתון הארץ לא עוסק באופן עקבי בשאלה איך ישראל יכולה להתנהל אחרת בעזה.

 

-האם נתניהו וממשלת הימין חסינים ממחאות כמו במלחמת לבנון הראשונה כי חל שינוי דמוגרפי בקרב הנופלים?
חד משמעית – כן. מלחמת לבנון הראשונה ביטאה צירוף ייחודי: ממשלת ימין מול שמאל-מרכז עדיין חזק, דה-מיליטריזציה שהחלה אחרי 1973 והשלום עם מצרים רק חיזק ואיפשר להמית פרות קדושות נוספות, ויכוח על המלחמה מתוך הממשלה, ומסה קריטית של המעמד הבינוני החילוני אשר מנת הדם שלו במלחמה הזו הייתה גבוהה.

 

-מה הסיבה שאולמרט שילם מחיר על מלחמת לבנון השנייה ונתניהו חסין ציבורית?
ודאי שלהקשר הפוליטי יש רלוונטיות, אבל ההבדל הגדול הוא שבצוק איתן הוצגה מטרה קונקרטית של טיפול במנהרות והיא לכאורה מומשה בעוד במלחמת לבנון השנייה הוצגו יעדים שאפתניים שלפחות צבאית לא הושגו אלא רק בפתרון דיפלומטי. גם יש הבדל גדול בין מלחמה כתהליך מתמשך, מה שמאפיין את המלחמות בעזה, ובין מלחמה ממש מפתיעה הפורצת בלבנון לאחר שש שנות שקט. במקרה השני, הציפיות של הציבור הרבה יותר גבוהות.

 

-איך אתה מסביר שאין דרישה ציבורית מהמנהיגות, שמגיעה מלמטה למעלה, למצוא דרכים מדיניות למניעת מלחמות והרוב מקבל בהסכמה את השכול למרות התיאורים קורעי הלב על הנופלים שהתקשורת מלאה בהם?
אחת התופעות שהתפתחו בתרבות הפוליטית הישראלית (ולא רק) מאז מלחמת ההתשה הלבנונית הוא האינדיבידואליזציה של השכול: הייצוג בתקשורת של פנים, משפחה, חברים ולא עוד סיקור מופשט מהסוג שאפיין את העבר. זה לא רק שינוי בתקשורת. זה גם המספר הנמוך מאוד של חללים שמאפשר זאת. מבחינה זו יש יחס הפוך במידת מה בין מספר החללים ובין הפוטנציאל לרגישות. אבל רגישות לא תמיד מיתרגמת לשדה הפוליטי בגלל מסה קריטית נמוכה של מי שיכול לעשות זאת: צבא של מעמד בינוני נמוך, מהגרים ודתיים לא מתרגם רגישות למחאה פוליטית שתחתור לשינוי. ככל שהקבוצות המקריבות הן ממדרג חברתי גבוה ניתן לצפות לקריאה ביקורתית יותר בכל הנוגע לצדקת השימוש בכוח ומידת ההצלחה של התממשות הכוח ביחס למספר החללים והמחיר הכלכלי הכרוך בלחימה.

 

-אז היית אומר אם כך שמבצע צוק איתן מתאפיין בחסינות כלפי השכול הצבאי?
הרגישות קיימת באופן שבו מקבלי ההחלטות מבינים שיש גבול ליכולת להקריב ולכן לא ממהרים לצאת למלחמות אלא לאחר שבנו לכך לגיטימציה, וכזו שתאפשר שימוש בנשק קטלני ש"יעביר סיכון" מחיילי הצבא לאזרחים עזתים כפי שהיה בסיבובים האחרונים או לאזרחים לבנונים בעתיד. מקובלת גם הטענה שאינדיבידואליזציה של השכול מעוררת רגישות, אבל גם מפרקת את המשמעות של המוות מההקשר הפוליטי שלו.

אולי יעניין אותך לקרוא גם:

תגובות פייסבוק

השאר תגובה

כתובת הדוא"ל שלך לא תפורסם. שדות חובה מסומנים ב- *

בטל תגובה
KE2017

הרשמו לניוזלטר

קבלו מדי שבוע אל תיבת הדואר האלקטרוני שלכם מבחר כותרות, ידיעות, כתבות ומאמרים בנושאי תקשורת ועיתונות מהארץ ומהעולם.

aguda ad haaretz