728 x 90
728 x 90
728 x 90
728 x 90

פרצופה של המדינה

פרצופה של המדינה
רשות השידור, 1936-2017

עורך מבט: העלבון הצורב ותחושת הבגידה זעקו מן המרקע, גם למי שלא היה בקומה השלישית ברוממה כשחדר החדשות הפך לחדר הספדים

יום שלישי 9.5.17, שבע בערב. אני נערך למהדורת מבט למחר, על האייפד ליידי כבכל הימים האחרונים – ועדת ביטן שדנה בתיקון השמיני לחוק השידור הציבורי (תאגיד החדשות). לפתע, צץ הכנ"ר, פרופ' דוד האן, המפרק הרשמי של רשות השידור ומודיע שכבר מחר יעברו עובדי הרשות שנקלטו בתאגיד ולכן מהדורת מבט האחרונה תשודר הערב. אם היתה זו שליפה של הרגע האחרון, הרי שמדובר ברשלנות פושעת ואני לא מעז לייחס כזו למי שניהל באחריות את השידור הציבורי בשנתיים האחרונות. יש להניח שמדובר במהלך מתוכנן של הודעה מפתיעה וקצרת מועד על הורדת השידורים, פחות משעה למהדורה. מבלי להיכנס לניחושים או פרשנות לרציונל האפשרי, מדובר באטימות בלתי נסבלת כלפי העובדים שהמשיכו לעבוד עד לרגע האחרון ובפגיעה בעיקרון המשכיות השידור שקודש בחוק.

 

עצוב וכואב. גאולה אבן מודיעה בדמעות שהערב, אחרי 49 שנים, תשודר מהדורת מבט האחרונה.

Posted by ‎הערוץ הראשון – Channel 1 Israel‎ on Tuesday, May 9, 2017

 

השתיקה המוחלטת שבה התקבלה ההודעה בוועדת ביטן מעלה חשד שנבחרי הציבור, לפחות קצתם, היו בסוד העניינים. זמן קצר לפני כן, כשיו"ר מועצת התאגיד, גיל עומר שאל – אם יגיעו העובדים לאולפני "כאן", מי יקלוט אותם בהיעדר תאגיד חדשות? מי יהיה אחראי? מי יבטח אותם?, התשובה של ח"כ ביטן לשאלות הללו – "תפתרו את זה אחר כך".
 

המהלך האחרון ניסה למנוע מאתנו להיפרד כראוי מהערוץ הראשון שליווה את מדינת ישראל ב-49 השנים האחרונות ומקול ישראל שמציינת 80 שנה. העלבון הצורב ותחושת הבגידה זעקו מן המרקע הערב, גם למי שלא היה בקומה השלישית ברוממה כשחדר החדשות הפך לחדר הספדים. עובדי הציבור חשו שהמדינה בגדה במי ששירתו אותה בנאמנות עד לרגע האחרון: הפוליטיקאים וההסתדרות שסובבו בכחש, התאגיד שחטא בהתייחסות מכלילה ומפלה כלפי עובדי הרשות והקולגות – שהמתינו עם הסולידריות עד שבוצע ווידוא הריגה.

מוסקלמבט

אבי מוסקל בקונטרול של מבט, המהורה האחרונה, 9 במאי 2017

התנהלות הממשלה הזו וקודמתה בנוגע לשידור הציבורי הופכות את הסאטירה של קישון "פארטצ'יה אהובתי" לבדיחה לא מצחיקה. המציאות עולה על כל דמיון: ממשלת נתניהו בהובלת ארדן ולפיד מקבלת החלטה חסרת תקדים לסגור את רשות השידור ולפתוח תאגיד, תוך פיטורי כל העובדים, רק משום שממשלות קודמות בהן ישבו, כשלו במינוי המנהלים ובפיקוח על ניהול הרשות. מאז, החוק הזה נפתח ונסגר יותר פעמים מבור ספיגה מצחין ברפת. ראש הממשלה שתמך בסגירה ואף עשה שימוש בתשדיר תעמולה שהשווה את עובדי הרשות לחמאס, "חזר בתשובה" והבטיח שיפעל להבריא את רשות השידור. הוא הביע לפתע דאגה למצוקת העובדים, אבל היא הסתכמה בהתעללות נוספת בהנהלת התאגיד ותו – לא. זוכרים את הסצנה עם שלט התורמים שעובר ממקום למקום ב"סלאח שבתי"? נראה שזה הסיפור של התיקון החדש לחוק שמבטיח להקים תאגיד חדשות. חטיבת החדשות של תאגיד "כאן" היא למעשה תאגיד החדשות, היא תפעל מאתר תאגיד "כאן". החוק אינו מבטיח גיוס עובדי רשות נוספים לתאגיד, כפי שהבטיחו מנסחיו שוב ושוב.

 


עובדי הציבור חשו שהמדינה בגדה במי ששירתו אותה בנאמנות עד לרגע האחרון: הפוליטיקאים וההסתדרות שסובבו בכחש, התאגיד שחטא בהתייחסות מכלילה ומפלה כלפי עובדי הרשות והקולגות – שהמתינו עם הסולידריות עד שבוצע וידוא הריגה


 

לו היינו מנהלים את השידור הציבורי, כפי שהשרים והח"כים הובילו את החוק בעניינו – כבר מזמן המסך היה מוחשך וקול ישראל היה מושתק. מי שנכח בדיוני ועדת אלהרר לקבורת רשות השידור, או בדיוני ועדת ביטן לריסון התאגיד, לא יכול שלא להתרשם מהמרכיב הבולט של היעדר תכנון ושליפות מן המותן, לצד הבטחות ללא כיסוי וססמאות ריקות מתוכן וחמור מכל – התעלמות משיקולים מקצועיים ואטימות לעובדה שנחרצים כאן גורלות של מאות בני 40-50 פלוס, להיכנס למעגל האבטלה באמצע חייהם. יו"ר הוועדה ביטן בעצמו הודה היום שסעיף הדאגה לבני הגיל הבעייתי הזה, הוא המחורר ביותר בחוק (כהגדרתו). למעשה, השירות הציבורי הסכים לקלוט מאה בלבד מבני הגיל הזה, בטווח זמן ובתנאים לא ידועים.

 


בפרידה הכואבת ברוממה, השבתי למי ששאל כיצד האנשים האלה המשיכו לעבוד ולהשקיע את מלוא מרצם וזמנם בשידור הציבורי, אף שלרבים מהם אין לאן ללכת מחר. עובדי הרשות ועיתונאיה עשו זאת משום שיש להם שלוש תכונות שרוב נבחרי הציבור שלנו הוכיחו שהם חסרים: ערכיות, אחריות וקולגיאליות


 

מה בכל זאת יצא מהחוק החדש? מינוי מנכ"ל נפרד לתאגיד החדשות, שאינו חייב להיות עיתונאי. זוכרים מדוע נסגרה רשות השידור? – בגלל מינויים בעייתיים, כשלי ניהול והיעדר פיקוח ציבורי. העיקר שבדרך, נפטרו מהעובדים.
בפרידה הכואבת הלילה ברוממה, השבתי למי ששאל כיצד האנשים האלה המשיכו לעבוד ולהשקיע את מלוא מרצם וזמנם בשידור הציבורי, אף שלרבים מהם אין לאן ללכת מחר. עובדי הרשות ועיתונאיה, בעיקר הגרעין שנותר בה והמשיך לעבוד, עשה זאת משום שיש לו שלוש תכונות שרוב נבחרי הציבור שלנו הוכיחו שהם חסרים: ערכיות, אחריות וקולגיאליות.
 
לחבריי היקרים מרשות השידור הקדשתי הערב את השיר "בסוף ביום" של הפזמונאי חתן פרס ישראל ושדרן קול ישראל, אהוד מנור:
 
בסוף היום בקצה המסלול,

מעברו האחר של ההר התלול,

כשאתה אוסף את השברים,

מה נשאר בעצם? רק כמה חברים.

בתוך השחור, בלב הערפל,

בעומקו הדומם של הים האפל,

כשאתה רואה את השקרים,

מה נשאר בעצם? רק כמה חברים.

וכשנדמה שאור היום כבר לא ישוב

אתה מבין פתאום מה באמת חשוב

ויש בך רצון ויש לך סיבה

לחשוב כבר על השיר הבא.

 

בעבורי השיר הבא יחל ביום שני 15 במאי 2017, כשהתאגיד/ים יחל/ו לשדר. ביחד עם חבריי מהרשות, נצטרף לעובדי התאגיד כדי להמשיך ולייצר שידור ציבורי איכותי ועצמאי. אני מקווה כי התאגיד יקלוט רבים וטובים מפורשי הרשות, שיוכלו לתרום עוד רבות.
לפוליטיקאים מהממשלה, מהכנסת (קואליציה ואופוזיציה) ומההסתדרות, אני מקדיש את השיר "פרצופה של המדינה". כמה מאלה שמיהרו להספיד הערב, ואשר קולם לא נשמע לאורך דרך הייסורים שנכפתה עלינו בשלוש השנים האחרונות – יזהו את עצמם בקלות.

 


אבי מוסקל ערך את "מבט" בערוץ הראשון. הפוסט פורסם בבלוג שלו, שולחן עורך

אולי יעניין אותך לקרוא גם:

תגובות פייסבוק

השאר תגובה

כתובת הדוא"ל שלך לא תפורסם. שדות חובה מסומנים ב- *

בטל תגובה
STD15

הרשמו לניוזלטר

קבלו מדי שבוע אל תיבת הדואר האלקטרוני שלכם מבחר כותרות, ידיעות, כתבות ומאמרים בנושאי תקשורת ועיתונות מהארץ ומהעולם.

aguda ad haaretz