728 x 90
728 x 90
728 x 90
728 x 90

האיזון הלא קדוש

האיזון הלא קדוש
אילוסטרציה.

פרקטיקת האיזון האנכרוניסטית הנהוגה בתקשורת בישראל חוטאת לאינטרס הציבורי, כשהיא מעודדת עיתונאים לסגת מהאחריות שלהם לדווח רק אמת

אין דבר מסוכן יותר מהקוד האתי שנפתלי בנט רוצה לכפות על המוסדות האקדמיים בישראל. המשמעות היא ברורה: החנקת חופש הביטוי, שליטה אורווליאנית על שוק הדעות ואינסטינקט נכון שלו שהאקדמיה מייצרת חשיבה חופשית שאינה נוחה לשלטון האוטוריטרי בישראל שמתהווה מול עינינו. בנט אינו מסתפק בהצלחות הימין הפונדמנטליסטי בפריים-טיים של התאגיד, גל"צ, ידיעות אחרונות, מעריב, ישראל היום, מקור ראשון, ערוץ 20 ועוד, עכשיו הוא רוצה לספח לכך גם את האקדמיה. איך מתמודדים עם פחד מדעה עצמאית של אזרחים? פשוט משתיקים אותה.

 

הבוקר הקשבתי ליומן הבוקר של כאן רשת ב' בהגשת אריה גולן. נושא הקוד האתי עלה כמובן ואפילו קיבל מקום בפתיח של המגיש. אבל, במקום להבין שזה הרגע שבו העיתונות צריכה להתגייס במלוא כוחה כדי להיאבק בעננים השחורים שמרחפים מעל הדמוקרטיה הישראלית, כאשר כל יום נשבר שיא חדש, גולן בחר בפרקטיקה שמאפיינת לעייפה את התקשורת שלנו והיא לראיין במאוזן את שני הצדדים לוויכוח. זה עוד מילא, כי זה כל כך מובנה בתקשורת הישראלית עד שנדמה שאי אפשר אחרת, אבל הוא בחר להוסיף לכך משפט חיזוק צורם: אנחנו מקפידים על האיזון המקודש ואנחנו גם מאד תומכים בו. בגישה של גולן ובעיקר של שיקולי העריכה מתערבב בעצם כל מה ששגוי בנוגע לסוגיה: גם אנכרוניזם מקצועי, גם כניעה לסדר היום של השלטון וגם אי מילוי המחויבות של התקשורת כלפי הציבור.
 

אז לידיעת גולן ואחרים בכלי התקשורת של הזרם המרכזי בישראל: "האיזון הקדוש" כבר מזמן פס מן העולם. הוגה הדעות הכי חשוב של העיתונות פרופ' ניל פוסטמן הסביר כבר בשנות ה-80 שעיתונאי שבוחר לאזן הוא עיתונאי שמועל בתפקידו. עד כדי כך. פוסטמן נימק זאת בכך שבעידן הצפת המידע (ומאז המצאת האינטרנט זה כמובן רק הלך והתעצם) אין לצרכן התקשורת שום אפשרות לנסח עמדות על הסוגיות המרכזיות הניצבות על סדר היום ולכן חשיבותם של ארגוני התקשורת היא עצומה. לפי פוסטמן חלה על העיתונאים אחריות משולשת: עליהם לתת את המידע שאלה הם הנתונים והעובדות האובייקטיביות, עליהם לספק את ההקשר, אי אפשר למשל לדווח על פיגוע מבלי להסביר את נושא הכיבוש והסכסוך הישראלי פלשתיני, ולבסוף על העיתונאי לספק את החוכמה: קרי את מסקנתו או את הפתרון לסוגיה הנידונה.

 


העיתונאית כריסטיאן אמנפור אמרה שהאמת בעידן הנוכחי חשובה יותר מהנייטרליות: "איננו יכולים להמשיך יותר עם הפרדיגמה הישנה, כמו למשל בנושא ההתחממות הגלובלית – כאשר 99.9 אחוז של הנתונים המדעיים האמפיריים מקבלים במה שווה מול מיעוט קטן של מכחישים"


 
ישראל היא חברה משוסעת ומקוטבת במיוחד ולכן הפרקטיקה הזאת שמקובלת כיום בכל הדמוקרטיות המפותחות לא הצליחה להשתרש בישראל. ידיעות אחרונות, למשל, על אף קיומו של הביביתון שהוא לחלוטין עיתון תעמולה של ראש הממשלה, מקפיד לגדר באופן יומיומי מסגרות פרשנות מימין ומשמאל, העיקר להופיע כקדוש מאוזן וזה כמובן מטעמים מסחריים, על אף שמדובר כאמור בפורמט מיושן.
 

העיתונאית הנודעת כריסטיאן אמנפור הופיעה בשנה שעברה בוועד להגנת עיתונאים ואמרה שהאמת בעידן הנוכחי חשובה יותר מהנייטרליות. היא סיפרה שתוך כדי התבוננות בהתפתחות הקמפיין לנשיאות היא מצאה את עצמה בהלם מול הרף הגבוה באופן לא מקובל, כדבריה, שהושם בפני מועמד אחד והרף הנמוך באופן לא מקובל שהושם בפני המועמד האחר והיא המשיכה:

 
"היה נראה שרוב התקשורת הכניסה את עצמה לתוך סבך כאשר ניסתה לעשות הבחנה בין איזון, אובייקטיביות, נייטרליות ובעיקר אמת. איננו יכולים להמשיך יותר עם הפרדיגמה הישנה, כמו למשל בנושא ההתחממות הגלובלית כאשר 99.9 אחוז של הנתונים המדעיים האמפיריים מקבלים במה שווה מול מיעוט קטן של מכחישים. קרל ברנסטין מחושפי פרשת ווטרגייט ומי שביקר באחרונה גם בישראל והירצה במרכז הבין תחומי אמר לפני כמה שנים בפני קהל של עיתונאים שעיתונות טובה סובבת סביב "הניסיון להגיע אל הגרסה ברת ההשגה הטובה ביותר של האמת". אבל בעידן שבו החדשות מועברות לסמרטפון כעניין של שניות זה נעשה קשה עד בלתי אפשרי להבחין בין אמת לשקרים. אפילו עיתונאים מחפשי אמת יכולים במציאות כזאת להידחף בטעות או אפילו באופן מכוון לכסות סיפורים באופן שיספקו תחושה מזויפת או מדומיינת של איזון.
 

ואי אפשר להאשים אותם. המושג איזון, או כפי שהמבקרים מכנים אותו "שוויון שקרי" היה במשך תקופה ארוכה עקרון מפתח של העיתונות. עקרון זה מתמצת את המושג האידיאלי שעיתונאים צריכים להיות הוגנים לכולם וכאשר הם כותבים סיפור הם צריכים לתת משקל שווה לשני הצדדים כאשר מועלית טענה שבוויכוח. אבל בעידן "הפוסט אמת" שאנחנו חיים בו זה לא תמיד עובד לתועלת הציבור ולטובתו. להלן כמה דוגמאות שהופיעו באתר conversation לשירות הציבור שעוסק באקדמיה ובביקורת עיתונות ומסבירות היכן איזון אינו בהכרח עובד:
 

הבחירות לנשיאות בארה"ב

תומכיה של הילרי קלינטון סברו ובצדק שהכיסוי סביב המיילים בשרת הפרטי שלה נועדו כדי לאזן את הסקנדלים שליוו בעקביות את הקמפיין של דונלד טראמפ. כמובן שתומכי טראמפ טענו במרירות שהוא סומן באופן לא הוגן על ידי עיתונות הזרם המרכזי. אבל האם זה נכון לחפש איזון בדיווח על קמפיין בחירות לנשיאות כאשר מעל מועמד אחד מרחף סימן שאלה בנוגע לשימוש במייל הפרטי שלו (משהו שקודמה של קלינטון, קולין פאוול הודה שעשה גם כן) והמועמד האחר קשור למספר עצום של שערוריות הכוללות העלמות מסים, פשיטות רגל והאשמות בהטרדות מיניות?
 

החיפוש אחר איזון הוא לא מעשי. אבל זה אינו אומר מן הצד השני שעיתונאים יכולים לסגת מחקירת סיפורים חשובים. ליז ספייד, ששימשה עד לאחרונה כעורכת הציבורית של הניו יורק טיימס, הגנה בזמן הקמפיין לנשיאות על קולגות שלה שקוראים האשימו בהיעדרם של תחקירים בנוגע לקרנות של מדינות שתרמו להילרי וקיבלו ממנה יחס מיוחד. דרך אגב כלום לא נמצא בתלונות האלה. כזכור, שמונה ימים לפני הבחירות גם ניקה ראש האף בי איי את קלינטון מהאשמת המיילים אבל זה היה כבר מאוחר עבורה. ספייד אמרה ש"האיזון המזויף" הוא איום זוחל על תפקיד המדיה מאחר שהוא מעודד עיתונאים לסגת מהאחריות שלהם להחזיק בידם כוח רב משמעות.
 

ברקזיט

בתחושה, הדיווח על משאל העם בסוגיית הפרישה של בריטניה מהאיחוד האירופי היה הכל חוץ מאשר מאוזן. בהינתן שרוב המומחים האמינו שעזיבת האיחוד תפגע באופן שלילי בכלכלת בריטניה מעט ציפו באופן ריאלי שזו תהיה התוצאה, אבל עמדותיהם דווחו באיזון מול מיעוט המומחים שתמכו בעזיבה. על פי מחקר שנעשה בבריטניה הישענות יתר על איזון היא בעצמה יכולה להוביל להטייה לא רצויה. הציבור סובל מכך שארגוני תקשורת רבים מחפשים באופן נואש להיות נייטרליים בדיווחים שלהם. בכך הם מנכים באופן ישיר ובלתי ישיר אינפורמציה חשובה מהצרכנים שלהם.
 

נושא האקלים

הוויכוח הסביבתי מספק אולי את הדוגמאות הבולטות ביותר מדוע איזון הוא סוג של עיתונות שמכשילה את הציבור. כפי שאמנפור הסבירה בהרצאתה למרות ההוכחה המדעית החד משמעית הקושרת את התנהגות האנושות להתחממות הגלובלית, התקשורת החדשותית להוטה לספק איזון לעימות שממשיך לאתגר את המושג. כמו לכל אחד, אמרה אמנפור, לעיתונאים יש את כל הזכות לאתגר ידע מדעי. אבל רק לצורך האיתגור, או רק כדי להציג קביעות מפוקפקות למען האיזון, ניתן לסלף את הדיון נגד האינטרס הציבורי. "אנחנו חייבים להילחם נגד נורמליזציה של הבלתי מתקבל על הדעת. אחת הדרכים לעשות את זה היא להכיר בכך שזה מה שאיזון מזויף יכול לעשות ולהבין אחת ולתמיד שזאת עיתונות שמכשילה את הקהלים שלה".

 

אולי זה הרגע שגם אצלנו הגיע הזמן להפסיק עם הפרקטיקה הזאת, שקודם כל כורתת את הענף שעליו יושבת תקשורת חופשית.

1 תגובה

אולי יעניין אותך לקרוא גם:

תגובות פייסבוק

השאר תגובה

כתובת הדוא"ל שלך לא תפורסם. שדות חובה מסומנים ב- *

בטל תגובה

1 תגובה

KE2017

הרשמו לניוזלטר

קבלו מדי שבוע אל תיבת הדואר האלקטרוני שלכם מבחר כותרות, ידיעות, כתבות ומאמרים בנושאי תקשורת ועיתונות מהארץ ומהעולם.

aguda ad haaretz